האם האלימות הפיזית שנקט וויל סמית' כנגד הקומיקאי כריס רוק, מנחה טקס הענקת פרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי, הייתה מוצדקת או לא? האם היה עליו "לקום ולהגן על כבודה של אשתו" ג'יידה פינקט סמית' מיד לאחר שרוק התבדח על חשבונה? והאם אלו הן השאלות שצריכות להישאל בהמשך לבדיחה של רוק ולתגובה של סמית'?

האם האלימות שנקט וויל סמית הייתה מוצדקת? האם היה עליו "לקום ולהגן על כבודה של אשתו" ג'יידה פינקט סמית' מיד לאחר שרוק התבדח על חשבונה? האם אלו השאלות שצריכות להישאל?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"איזה פדיחה, הבדיחה לא הצליחה" כתב פעם ילד שאבחנתי על "ציור-האיש" הזעיר שצייר, לא לפני שמילא את כל הדף בשמו, שנכתב באותיות-ענק. היו לו נפש של משורר ופתיל קצר, שעמד ברקע הפנייתו לאבחון, מאחר שחרף קוצר שנותיו וקומתו תיפקד כאימת בית-הספר. בצורך הבלתי-נלאה שלו בתשומת-לב, שימש במקביל כבדחן יצירתי וכבריון פעיל.

היכן שהצליח להצחיק היה נמנע מלהרביץ. השילוב המאתגר בין הומור, אלימות וצורך בתשומת-לב בולט ביתר-שאת בעת הנוכחית, שבה בריונים נרקיסיסטיים נוקטים באלימות פיזית ברוטלית כנגד סטנדאפיסטים ברחבי הגלובוס, מאוקראינה ועד הוליווד.

מדובר בהתפתחות לאחור. ב-1905 כתב פרויד בספרו "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" "היכן שאנו אומרים כיום סלח לי, היינו נותנים העבר סטירת-לחי; העוינות האלימה, האסורה על פי חוק, התחלפה בעלבון מילולי. התרבות מלמדת אותנו שאין זה ראוי לקלל, ומאלצת לוותר על ביטויי עוינות באמצעות המעשה". אך הנה, בעשור השלישי למילניום השלישי שבים סטירות-הלחי, הקללות וביטויי העוינות באמצעות מעשה, ותופסים מחדש את מקומם.

"בן התרבות למד להימנע מללעוג למומי הגוף", כתב פרויד. כריס רוק שעדיין לא הפנים זאת, או שמא שכח, בחר להתבדח מבימת האוסקר על שערה הקצוץ של ג'יידה סמית', והוסיף חטא על פשע כשגם השפיל אישה על הופעתה, וגם הגחיך את פגיעת מחלת האלופציה שממנה היא סובלת. באמירה שהינו מחכה לראותה בסרט "ג'י-איי-ג'יין 2", בו הופיעה השחקנית דמי מור בשיער קצוץ, לעג בגסות-רוח לחולשתה הפיזית של ג'יידה.

ניתן להשוות את הפאנצ' סר-הטעם של רוק לבדיחות בסגנון המתנה להופעתו של שחקן הסובל מניוון שרירים ב"התיאוריה של הכל 2", לציפייה ששחקן המתמודד עם סכיזופרניה יככב ב"נפלאות התבונה 2", או להמתנה ששחקן הסובל משיתוק-מוחין יופיע ב"כף רגלי השמאלית 2".

ניתן להשוות את הפאנצ' סר-הטעם של רוק לבדיחות בסגנון המתנה להופעתו של שחקן הסובל מניוון שרירים ב"התיאוריה של הכל 2", לציפייה ששחקן המתמודד עם סכיזופרניה יככב ב"נפלאות התבונה 2"

"בדיחה מוצלחת לנה באוזנו של השומע, לא על לשונו של הדובר אותה", מצטט פרויד את שייקספיר; "כל בדיחה דורשת קהל משלה", הוא מוסיף. רוק, שככל הנראה פחות מכיר את הדברים, הפגין שיקול-דעת מוגבל כשבחר להשמיע את הבדיחה הזו, מול הקהל הזה.

"הנכונות לצחוק מבדיחה גסה אינה יכולה להופיע כאשר הערטול נוגע בקרוב מוערך של הדמות השלישית", המשמשת כקהל לבדיחה, מסביר פרויד. "באולם המלא בחבריו המסורים של אויבי, יתקבלו העלבונות המבדחים ביותר שאוכל לעלוב בו לא כבדיחות אלא כעלבונות, ויעוררו בשומעים זעם, ולא הנאה".

כדי ליהנות מבדיחה, מסביר פרויד, נדרשת מידה מסוימת של רצון טוב ושל אדישות אצל השומע, לצד "היעדר כל מומנט העלול לעורר רגשות מנוגדים למגמת הבדיחה". לדבריו, בדיחה טובה מצליחה להסיט את תשומת-הלב מעכבות פנימיות שחוסמות את היכולת ליהנות ממנה, ולייצר שחרור מכבלי התבונה והשיפוט הביקורתי. לכן היא מאפשרת לקהל לקבל אמירות "שחרף תוכן האמת שלהן, לעולם לא היו זוכות להתקבל שלא בצורת בדיחה".

בדיחתו הנואלת של רוק לא עמדה בקריטריון: הבדיחה לא הצליחה, כפי שלימדו פניו הבלתי-משועשעות של סמית' עוד לפני ש"הגיב באמצעות מעשה" של סטירת-לחי והטחת קללות בפומבי. ואולי לו היה מצליח להאריך מעט את הפתיל, היה מעלה בדעתו תגובה מעודנת ויעילה יותר או שזוגתו, מושא הבדיחה הבוטה, הייתה עושה זאת בעצמה.

לדברי פרויד, בדיחה טובה מצליחה להסיט את תשומת-הלב מעכבות פנימיות שחוסמות את היכולת ליהנות ממנה, ולייצר שחרור מכבלי התבונה והשיפוט הביקורתי

"שנינות הלשון מתבטאת בהפיכת ההגנה להתקפה", ב"היפוך החרב", ב"השבה באותה מטבע", כותב פרויד, ומזכיר לדוגמה בדיחה על איטלקייה שהשיבה לקיסר נפוליאון, אשר דרש לדעת בחוסר-טקט במהלך נשף ריקודים האם כל האיטלקים רוקדים כה גרוע, "Non tutti, ma buona parte" (לא כולם, אבל חלק נכבד מהם – כשבונאפרטה- bounaparte הוא שם משפחתו המקורי של נפוליון).

דוגמה לתגובה שנונה לבדיחה פוגענית ניתן למצוא בסרט "נוטינג היל". בני הזוג ויליאם ת'אקר, מוכר ספרים אלמוני ואנה סקוט, כוכבת קולנוע אמריקאית, מוצאים עצמם שומעים הלצות מיזוגניות גסות על סקוט מצד גברים המסבים בשולחן סמוך במסעדה לונדונית, מבלי שהללו רואים שהכוכבת סקוט סועדת ממש פה לידם. ת'אקר לא מתאפק וקם להגן בעדינות אפולוגטית על זוגתו – "היא אדם כמונו, יש לה רגשות" – למצהלות הגברים המלגלגים, שצוחקים לו בפניו.

סקוט מושכת אותו משם בדיסקרטיות ואומרת לו שפעם הייתה טורחת להגיב לעלבונות כאלו, אך חדלה מכך. ואז היא מחליטה להגיב בכל זאת, מתייצבת בשולחן לתדהמת הגברים הלצים, שלא דמיינו כלל שהיא נוכחת במסעדה המקומית שלהם. "תסלחו לחבר שלי, הוא רגיש", היא אומרת באלגנטיות, "אני בטוחה שלא התכוונתם להזיק", ומבליעה עלבון דק לגבי סגולותיהם הגבריות לפני שהיא נפרדת מהם באיחולים לבביים.

בניגוד ל"היפוך החרב" החד והמוצלח שהתגלם בתגובתה של כוכבת הקולנוע הבדויה אנה סקוט, הרי שכוכב הקולנוע וזוכה האוסקר האמיתי וויל סמית', המנסה כעת, בהצלחה מוגבלת, למזער את נזקי האירוע שחולל בטקס האוסקר, היה שמח וודאי לו עמד לרשותו מכשיר המחיקון מהסרט "גברים בשחור". אותו  מכשיר איפשר למחוק מזיכרונם של עדים לאירוע ספציפי כל שריד לאירוע, כדי לשרש מזיכרונם של הצופים את תגובתו הגולמית האימפולסיבית לבדיחה הגרועה של רוק.

"שנינות הלשון מתבטאת בהפיכת ההגנה להתקפה", כותב פרויד, ומזכיר בדיחה על איטלקייה שהשיבה לנפוליאון, שדרש לדעת בנשף ריקודים האם כל האיטלקים רוקדים גרוע, "Non tutti, ma buona parte"

הנה בדיחה נוספת שמזכיר פרויד בספר, כדוגמה לטכניקת התקה בשאלות היתוליות: "מהו קניבל שאכל את אביו ואת אמו? יתום. ואם אכל גם את יתר הקרובים שלו? יורש אוניברסלי. ואיפה בריון כזה יוכל למצוא סימפתיה? באות סמ"ך במילון".

אז האם ניתן להבין ולקבל את תגובתו האלימה של סמית' לפרובוקציה של רוק? מבחינתי, שניהם כאחד, הזרזיר כמו גם העורב, מוזמנים לחפש סימפתיה באות סמ"ך במילון. שניהם, הבדחן היצירתי והבריון הפעיל, הפגינו גסות-רוח מיותרת. אך תגובתו האלימה פיזית ומילולית של סמית', למרות שבאה בתגובה לפרובוקציה, עברה על החוק, הנורמות והכללים, ללא שום השוואה לבדיחה התוקפנית של רוק שקדמה לה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.