לפני ארבעים שנה, יצא לאקרנים סרטם הקלאסי של חבורת מונט פייתון, "בריאן כוכב עליון".

לקול מחאות הכנסיה וקבוצות ימין שמרניות שהזדעזעו מחילול הקודש ופגיעה בערכי הדת בכלל והנצרות בפרט, נאלצו הפייתונים לקבל סיוע כספי מהחיפושית ג'ורג' האריסון על מנת להפיק את הקומדיה האנטי ממסדית, שהאולפנים הגדולים סרבו לממן.

הסרט, שנאסר להקרנה במדינות כמו אירלנד ונורווגיה, הפך להצלחה מסחררת והוכתר ב-1979 על ידי המבקרים כקומדיה הטובה בכל הזמנים.

מול נסיונות הצנזורה מצד הימין השמרני, שניסו למנוע הקרנת הסרט, עמדו איתן ארגוני שמאל פרוגרסיביים בהגנה על חופש הביטוי, עקרון שהיה נהוג ליחס לשמאל מימים ימימה

בימינו דומה שעקרון חופש הביטוי התחלף בקרב הוגי הדעות של השמאל בשמירה על תקינות פוליטית, וברצון להמנע בכל מחיר בפגיעה ולו מרומזת ברגשותיהם של אוכלוסיות, בעיקר כאלה הנתפסות כאוכלוסיות מוחלשות. אחד הקורבנות של השינוי הזה הוא חוש ההומור.

נסו רק לדמיין את תגובת השמאל האירופאי לסרט דוגמת "בריאן כוכב עליון" שהיה מציג באור נלעג את דמותו של הנביא מוחמד. כמה קיתונות רותחין על איסלמופוביה היו ניתכים על יוצרי הסרט מצד המצדדים בנרטיב של המערב מדכא העולם השלישי המוסלמי.

שאלו את עצמכם אם בדיחות על מגמגמים היו עוברות היום את צנזורת התקינות הפוליטית, או מה היה עולה בגורל הבדיחה על מריה הבתולה, שכאשר נשאלה אם נאנסה ענתה: "בהתחלה כן". והיה גם הצולע שקיטר שריפאו אותו מהצליעה וגזלו ממנו את האפשרות לקבץ נדבות. בדיחות כאלה על חשבון נכים לא היו עוברות היום את משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית. אני לא בטוח שהיו מצנזרים את הסרט משמאל, אבל אני לא רואה ארגונים פרוגרסיביים יוצאים להגנתו, אני אפילו לא רואה אותם צוחקים מהבדיחות שבו.

סרט איום ונורא, "בריאן כוכב עליון". יש שם בדיחות על פמיניסטיות, על נכים, על מהפכנים, בדיחות על גבר שמבקש לשנות את מינו ולהפוך לאשה, אפילו סצינת הסיום המפורסמת לועגת לכל העמים הכבושים והמדוכאים על ידי האימפריה הרומית.

יש בכלל מקום להפעיל שיפוט מוסרי על הומור? נואל קארול טוען שלהכפיף הומור לרציונאל אתי זו שגיאה לוגית. מבחינתו זה כמו לשאול מה הצבע האופייני של משולשים. לא בטוח שהקביעה הזו מדויקת. הפילוסופית רוקסנה קריימר, שמאמר שלה היווה את ההשראה לפוסט הזה, טוענת שיש "בדיחות" שהן באופן מובהק גזעניות ופוגעניות, ולדוגמא מביאה את "הבדיחה" – כמה זמן לוקח לאשה שחורה לחרבן? – תשעה חודשים. קשה יהיה, אם לא בלתי אפשרי, להגן על טענה שבדיחה כזו איננה בדיחה גזענית בעליל. (התנצלותי הכנה על הגזענות, על רמת "הבדיחה" ועל השפה הוולגרית)

איפה עובר, אם כן, הגבול?

התקינות הפוליטית היא תוצר של הפוסטמודרניזם, היא נותנת פירוש מילולי נוקשה למילים הנאמרות, ולוקחת בחשבון אך ורק את השפעתן (המשוערת) על השומעים, מבלי לשקלל את הקונטקסט, את כוונת הדובר, את המסגרת האומנותית או התאורטית בהן נאמרים הדברים, ובמחי יד היא מוחקת רבדים שלמים של מורכבות תקשורתית ומחילה עליה כללים קשיחים של אסור ומותר.

בארה"ב, קומיקאים וסטאנדפיסטים רבים אינם יכולים כבר להופיע באוניברסיטאות, מעוז השמאל.

ההומור, מטבעו הוא פרובוקטיבי, פורץ גבולות, מכעיס ולפעמים מכאיב.

פעם השמאל הבין את זה וידע לעשות בזה שימוש. היום, התקינות הפוליטית חונקת את חופש הביטוי ומשתקת את ההומור. יש "בדיחות" שאינן משתמעות לשני פנים – הן גזעניות ותו לא. ויש את מונטי פייתון, עם הומור מורכב, עוקצני ובלתי מתחשב בתקינות פוליטית. השמאל איבד את חוש ההומור שלו, ואיבד את היכולת להבחין בין השניים.

מקורות:

Carroll, N. (2014). Humour: A very short introduction. OUP Oxford.
Kreimer, Roxana , "The Ethics of Humor (Roxana Kreimer in the 1st Int. Conf on Philosophy of Humor)"

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.