לפני ארבעים שנה, יצא לאקרנים סרטם הקלאסי של חבורת מונט פייתון, "בריאן כוכב עליון".

לקול מחאות הכנסיה וקבוצות ימין שמרניות שהזדעזעו מחילול הקודש ופגיעה בערכי הדת בכלל והנצרות בפרט, נאלצו הפייתונים לקבל סיוע כספי מהחיפושית ג'ורג' האריסון על מנת להפיק את הקומדיה האנטי ממסדית, שהאולפנים הגדולים סרבו לממן.

הסרט, שנאסר להקרנה במדינות כמו אירלנד ונורווגיה, הפך להצלחה מסחררת והוכתר ב-1979 על ידי המבקרים כקומדיה הטובה בכל הזמנים.

מול נסיונות הצנזורה מצד הימין השמרני, שניסו למנוע הקרנת הסרט, עמדו איתן ארגוני שמאל פרוגרסיביים בהגנה על חופש הביטוי, עקרון שהיה נהוג ליחס לשמאל מימים ימימה

בימינו דומה שעקרון חופש הביטוי התחלף בקרב הוגי הדעות של השמאל בשמירה על תקינות פוליטית, וברצון להמנע בכל מחיר בפגיעה ולו מרומזת ברגשותיהם של אוכלוסיות, בעיקר כאלה הנתפסות כאוכלוסיות מוחלשות. אחד הקורבנות של השינוי הזה הוא חוש ההומור.

נסו רק לדמיין את תגובת השמאל האירופאי לסרט דוגמת "בריאן כוכב עליון" שהיה מציג באור נלעג את דמותו של הנביא מוחמד. כמה קיתונות רותחין על איסלמופוביה היו ניתכים על יוצרי הסרט מצד המצדדים בנרטיב של המערב מדכא העולם השלישי המוסלמי.

שאלו את עצמכם אם בדיחות על מגמגמים היו עוברות היום את צנזורת התקינות הפוליטית, או מה היה עולה בגורל הבדיחה על מריה הבתולה, שכאשר נשאלה אם נאנסה ענתה: "בהתחלה כן". והיה גם הצולע שקיטר שריפאו אותו מהצליעה וגזלו ממנו את האפשרות לקבץ נדבות. בדיחות כאלה על חשבון נכים לא היו עוברות היום את משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית. אני לא בטוח שהיו מצנזרים את הסרט משמאל, אבל אני לא רואה ארגונים פרוגרסיביים יוצאים להגנתו, אני אפילו לא רואה אותם צוחקים מהבדיחות שבו.

סרט איום ונורא, "בריאן כוכב עליון". יש שם בדיחות על פמיניסטיות, על נכים, על מהפכנים, בדיחות על גבר שמבקש לשנות את מינו ולהפוך לאשה, אפילו סצינת הסיום המפורסמת לועגת לכל העמים הכבושים והמדוכאים על ידי האימפריה הרומית.

יש בכלל מקום להפעיל שיפוט מוסרי על הומור? נואל קארול טוען שלהכפיף הומור לרציונאל אתי זו שגיאה לוגית. מבחינתו זה כמו לשאול מה הצבע האופייני של משולשים. לא בטוח שהקביעה הזו מדויקת. הפילוסופית רוקסנה קריימר, שמאמר שלה היווה את ההשראה לפוסט הזה, טוענת שיש "בדיחות" שהן באופן מובהק גזעניות ופוגעניות, ולדוגמא מביאה את "הבדיחה" – כמה זמן לוקח לאשה שחורה לחרבן? – תשעה חודשים. קשה יהיה, אם לא בלתי אפשרי, להגן על טענה שבדיחה כזו איננה בדיחה גזענית בעליל. (התנצלותי הכנה על הגזענות, על רמת "הבדיחה" ועל השפה הוולגרית)

איפה עובר, אם כן, הגבול?

התקינות הפוליטית היא תוצר של הפוסטמודרניזם, היא נותנת פירוש מילולי נוקשה למילים הנאמרות, ולוקחת בחשבון אך ורק את השפעתן (המשוערת) על השומעים, מבלי לשקלל את הקונטקסט, את כוונת הדובר, את המסגרת האומנותית או התאורטית בהן נאמרים הדברים, ובמחי יד היא מוחקת רבדים שלמים של מורכבות תקשורתית ומחילה עליה כללים קשיחים של אסור ומותר.

בארה"ב, קומיקאים וסטאנדפיסטים רבים אינם יכולים כבר להופיע באוניברסיטאות, מעוז השמאל.

ההומור, מטבעו הוא פרובוקטיבי, פורץ גבולות, מכעיס ולפעמים מכאיב.

פעם השמאל הבין את זה וידע לעשות בזה שימוש. היום, התקינות הפוליטית חונקת את חופש הביטוי ומשתקת את ההומור. יש "בדיחות" שאינן משתמעות לשני פנים – הן גזעניות ותו לא. ויש את מונטי פייתון, עם הומור מורכב, עוקצני ובלתי מתחשב בתקינות פוליטית. השמאל איבד את חוש ההומור שלו, ואיבד את היכולת להבחין בין השניים.

מקורות:

Carroll, N. (2014). Humour: A very short introduction. OUP Oxford.
Kreimer, Roxana , "The Ethics of Humor (Roxana Kreimer in the 1st Int. Conf on Philosophy of Humor)"

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

בימים אלה, כשלשונו של בנימין נתניהו מתייבשת כבר מרוב ליקוקים שליקק לנשיא דונלד טראמפ, ומחוות החנופה שלו ושל רעייתו עדיין מהדהדים לתפארה בבלוגוספירה שלו, הולכת וגוברת הביקורת בארה"ב על הנשיא, אופן פעולתו ועל מדיניות ה"ביביבי" שלו (Big Beautiful Bill), זו התוכנית הכלכלית החדשה, שתוסיף בעשור הקרוב 2,5 טריליון (כן, כן, טריליון, לא מיליארד) דולרים לגרעון הלאומי בארה"ב, בניגוד מוחלט להבטחות הבחירות שלו.

בעוד שבישראל רבים נמסו מהנאה כשנתניהו הציג בפני הנשיא את המכתב שכתב ובו המלצה שלו לתת לטראמפ את פרס נובל לשלום, ואחרים סלחו לשרה ("הגברת הראשונה") נתניהו על כך שהנחיתה צ'פחה על גבו של הנשיא, ג'סטה הנתפשת בעיני כל חניך התרבות האמריקאית לא פחות מברברית, בתקשורת של מעצמה זו, ובקרב המעמד הקורא בעולם כולו, גוברת ומתחזקת הביקורת על טראמפ 2.0.

פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.

מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.

הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.

המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.

ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.

רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.