זה היה 5 שנים לפני מות אמי בשיבה טובה. הרופא שניתח אותה במפרק הירך היה כה צעיר עד שתהיתי אם מפרק הירך שלו עצמו סיים את צמיחתו. בינו לבין אמא שלי הפריד ים.

לא חשבתי שהיא תצלח את הזיקנה בשחייה, אבל קיוויתי לרפסודה שתישא אותה לחוף מבטחים. אמא שלי היתה אשה חזקה והיינו אתה, אבל לא שיערנו שתצטרך לרוקן את הים בכפית.

זה היה 5 שנים לפני מות אמי בשיבה טובה. הרופא שניתח אותה במפרק הירך היה כה צעיר, עד שתהיתי אם מפרק הירך שלו עצמו סיים את צמיחתו. בינו לבין אמא שלי הפריד ים

לפני שבוע קראתי עדות של אחות מחלקה פנימית שיצאה לפנסיה ודיברה על המחיר הכרוך באריכות ימים, זוכרים את הברכה עד 120?

אז זהו שפחות אבל כואב. מאוד כואב. מערכת הבריאות כמעט שאינה ערוכה לעלייה בתוחלת החיים, אין תכנית סדורה ואין מספיק מוסדות. אלה שיש, אינם יותר ממחלקות שינה וטיפול בסיסי וזה קשה כמו שזה נשמע ועם זה צריך להתמודד. ועוד לא דיברנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון. היא עוד שם.
כל זה נופל על ראשם של הזקנים ומשפחותיהם ולפעמים אין כל כך משפחה בסביבה, זה קורה לא מעט וזה כאב גדול.

יפה ורובל, 36 שנה אחות אחראית של מחלקה פנימית ו', פורשת לגמלאות. זה מה שהיא למדה מהשנים בתפקיד:

1. כל הזמן חוגגים את העלייה בתוחלת החיים אבל מישהו בדק באיזה מחיר זה כרוך? מזה שווה שאדם מגיע לגיל 90 בזכות כדורים ומכשור אבל הוא לא זוכר אף אחד ומרותק למיטה? pic.twitter.com/5fZ4rmKpbk

— המרכז הרפואי ת"א – איכילוב (@tasmc1) July 25, 2022

ייאמר מיד, בלי משפחה עוטפת אין סיכוי לשיבה טובה. חד וחלק. ולפעמים גם זה לא עוזר.

אריכות חיים לא תמיד מגיעה עם איכות חיים. וכן. צריך הרבה כסף כדי לחיות ולא רק לשרוד, שזה המצב הנפוץ אם חלפת על פני גיל גבורות. זו גבורה גדולה, יש לומר. הכל עולה כסף, הרבה כסף. דיור מוגן טוב, מטפל טוב, מוסד טוב, ציוד טוב, מוסד סיעודי טוב, עזרה, עזרה, עזרה, אלה מדרגות הזיקנה. יש הצולחים אותן בעיקר בעזרת משפחה ויש שלא. ואין מספיק מוסדות. אלה שיש עולים הון עתק או מעליבים את הקיום האנושי. לא נעים לספר אבל זו המציאות.

מערכת הבריאות כמעט שאינה ערוכה לעלייה בתוחלת החיים. אין תכנית סדורה ואין מספיק מוסדות. אלה שיש, אינם יותר ממחלקות שינה וטיפול בסיסי. ועוד לא דיברנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון

מעליב להתעכל במערכת העיכול של המוסדות האלה או בבתי חולים לשיקום מבוגרים כשאתה, ובכן, מבוגר מאוד. במקרה הטוב, לבד מטיפול רפואי מדובר בשעה פיזיותרפיה ליום ושעות ארוכות בציפייה וללא אופק. המערכת נאבקת על אוויר כמו זקניה, וישלחו את סירתם הרעועה לאותו ים עצמו, שוב ושוב לזה שפלט אותם אל החוף.

להתראות עצמאות, שלום איש לנפשו ולמשפחתו.

וכך תנוע בזקנתך עם ה"אני" החדש שלך: הליכון, כיסא גלגלים, כורסה שתתקשה לקום ממנה לשירותים שלא תצליח לקום מהם, לציפייה לנס ולילדים שהשכלת ללדת ברגע צעיר ואופטימי כדי שיהיו לך לפה ולרגליים כשגופך שבור.
תעשו ילדים. זה לא ביטוח, זו תקווה. ולא תמיד היא מתממשת.

במקרה של אמי, סתם דוגמה מוכרת לכל מי שליווה את הוריו בזקנתם, הרופאים קבעו בקלילות שהגברת שהייתה אז בת ה-87 לא עומדת בקריטריונים לעזרה סיעודית, ולו לזמן קצר. לפני הנפילה הארורה בביתה הייתה עצמאית, ספורט וריקודי-עם, ולפתע מעדה ונשברה כבובה שמלאו ימיה.

אז מה? קטן עליה. אין אישור לעזרה, לכי הביתה, גברת. המפתחות בפנים. רופאים המליצו אבל עובדת סוציאלית נתנה בה מבט בוחן, כמו זו שנתנה אותו מבט באבא שלי כמה שנים לפני כן, מבט מכיל אך ממאן. מה לעשות, זה לא אתם זו המערכת.

שתיהן לא אישרו עזרה סיעודית. עם אבי אנחנו היינו העזרה הסיעודית ואחרי שנים גם עם אמי. את המטפלת השגנו בתום מאבק לא פשוט.

לפני הנפילה הארורה בביתה הייתה עצמאית, ספורט וריקודי-עם, ולפתע מעדה ונשברה כבובה שמלאו ימיה. אז מה? קטן עליה. אין אישור לעזרה, לכי הביתה, גברת. המפתחות בפנים

שני הורי עברו אותה מסכת בהפרש של עשור, בוקר בוקר הסתכלתי על אותו מחזה עצמו: שורת הקשישים בכסאות-גלגלים לאורך קיר-המוות בשיקום מבוגרים שנרדמו וקמו ובעיקר המתינו לנס ולילדים שלא תמיד יכולים להגיע, אבל בעיקר למותם. מכירים את הביטוי "מצא את מותו"?

במחלקות שנקראות "שיקום מבוגרים" מוצאים אותו בקלות. הוא ממתין מחוץ למחלקה ויש לו סבלנות. הזמן קצר אבל המלאכה מרובה. לשבת-לקום. לשבת-לא לקום.

אני זוכרת איך ישבנו מול הרופא כמה שנים קודם לכן. אבא שלי התחיל את המסע הגדול. "את מבינה שזה הסוף", אמר לי בעדינות הפרופ', ולא הבנתי אבל לא היה זמן לדקדוקי עניות, ולרופא התורן דחק הזמן והוא בקש שניקח את אבא שלי הביתה. "אין לנו מה לעשות אתו עוד", הודיע בנימוס.

"עוד היום", הדגישה העובדת הסוציאלית שמסרה לי את טופס השחרור שעה קודם לכן, כשהמתנתי לדיווח על הטיפול באבי שעד לאשפוז התגורר עם אמי בדיור מוגן, עצמאי ונשא עצמו בכבוד על רגליו הוא. לא עוד. אגב, רוב השיחות התנהלו מעל לראשם של המטופלים.

הולך הביתה.

"איפה זה הביתה?", שאלנו בתדהמה את הרופא הצעיר. "הרי הוא מונשם ומוזן דרך זונדה". "אז סיעודי", השיב בקצרה ועיניו במי שכבר המתין לשוחח עמו על קרוב אחר במחלקת שיקום מבוגרים. "כבר יסבירו לכם".

כעבור שעות ספורות השיב אבא שלי את נשמתו ונגאל מיסורי המערכת.
גם למות צריך מזל.

שורת קשישים בכסאות-גלגלים לאורך קיר-המוות בשיקום מבוגרים שנרדמו וקמו והמתינו לנס ולילדים, אבל בעיקר למותם. מכירים את הביטוי "מצא את מותו"? במחלקות "שיקום מבוגרים" מוצאים אותו בקלות

מחלקת שיקום מבוגרים הייתה לנו מין אקווריום שנע בחלל, הרחק מההמון. עדים היו רק בני המשפחה, כלומר אלה שיכולים היו להיחלץ מעבודה וילדים ולהגיע בקביעות. במקום דגים נעו באקווריום הזה להקות להקות של ראשי-שיבה מנומנמים שחיכו למשהו שיקרה.

באחד הראיונות שלה דיברה גילה אלמגור על הזיקנה וענתה לשאלה החצופה הבלתי נמנעת: "את חושבת על המוות?" בתשובה המהממת: "הזיקנה היא טבח".

אני זוכרת את ציפורה, וויקינגית חסונה שאמא שלי כינתה "הנורווגית" בגלל אפה הסולד והקארה הקשוח. ציפורה שתקה. היא שתקה לבעלה שסעד אותה, שתקה לאחותה ושתקה לילדיה. היא שתקה לכולם. ציפורה לא עפה לשום מקום. גם לה שרו פעם "עד מאה ועשרים" ובזקנתה ואריכות ימיה גם שילמה על זה.

"מוטב למות", אמרה לי אז אמא שלי ולא יכולתי לעשות דבר.

אריכות-ימים היא בדיחה טובה ולא בטוח שתצחיק אותך כשאתה בן 80+ ובטח לא אם איתרע מזלך וכמו קשישים רבים מדי שברת גם אתה את מפרק הירך.

כשהאורתופד במיון הסביר לנו על הניתוח במפרק הירך שאמא שלי עמדה לעבור אחרי שמעדה בביתה, שאל אותה מה תעדיף, החלפה מלאה של המפרק השבור ("החלמה קשה אבל יחזיק 20 שנה") או החלפה חלקית (רק 10 שנים). ענינו במקהלה בניצוחה של אמא: "חלקית", וצחקנו כי האורתופד נדהם: "אבל למה?".
"עוד כמה שנים אתה רוצה שאחיה?" אמרה אמא. "זה מספיק לי". וכמעט הוסיפה משהו ושלושתנו ידענו מה, אבל שתקה. הוא לא חייב לדעת אם לא הבין עד עכשיו.

את השנה האחרונה לחיי הורינו עברנו בגלקסיה אחרת ומה שראינו טורד מנוחה אבל היינו איתם וזו הייתה נחמה גדולה. היו רגעי צער אבל גם אהבה וחמלה ויראת כבוד לנוכח המסע אל קו הקץ. זה נשאר אתנו.

ציפורה שתקה. היא שתקה לבעלה שסעד אותה, שתקה לאחותה ושתקה לילדיה. היא שתקה לכולם. ציפורה לא עפה לשום מקום. גם לה שרו פעם "עד מאה ועשרים" ובזקנתה ואריכות ימיה גם שילמה על זה

אני זוכרת ערב אחד במחלקה לשיקום מבוגרים. ישבנו עם אמא שלי בחוץ וירד ערב והיה רגע קדוש כמו שקורה במקומות נידחים כאלה, כי לא רחוק מאתנו הייתה משפחה קטנה מבוגרת: אם זקנה בכסא גלגלים ולידה ילדיה הבוגרים כמונו. החלפנו מבטים מבינים מעל ראשי אימותינו ואז הבת פצחה פתאום בשיר פרסי מלא עד גדותיו געגוע כי האם עוצמת עיניה ושפתיה נעות והבן צירף את קולו ושלושתם שרו בשקט, נישאים על כנפי השיר ואני אתם ואמא שלי גם.
חסדים קטנים בים של עצב.

(באנתולוגיה "עד קצה הזריחה" שיצאה ב-2017 יש ממואר בשם "לה מוארטה צ'יקה", המוות הקטן, שכתבתי על אבא שלי).

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת