תוצאות הבחירות אינן מאפשרות מהלך רציני לפתרון הבעיה הפלסטינית.  אבל הן כן פותחות פתח לתיקונים רציניים בסוגייה החשובה השניה: הטירוף המכונה הסטטוס קוו ביחסי דתיים-חילוניים בישראל.

ישראל מאפשרת לחרדים, מיעוע הצומח בקצב עצום, למנוע מהצעירים שלהם חינוך בסיסי במתמטיקה, במדע ובאנגלית, דבר שהופך חלק גדול מהאוכלוסייה למובטל בכוח בכלכלה מודרנית. היא גם מאפשרת לאוכלוסייה זו להתחמק מהצבא באופן שיוצר אי שוויון בלתי נתפס בנכס שנקרא בטחון אישי.

היא גם מאפשרת לקבוצה זו, יחד עם עמיתיה לכפייה מהמחנה הדתי-לאומי, להתערב בחייהם של כל שאר הישראלים באופן שלעולם לא היו מעיזים לנסות בברוקלין או בבלגיה.

זה מעמת את ישראל עם השאלה הקלאסית של כיצד להיות ליברלית עם כוחות לא ליברליים (סוגיה מוכרת היטב באירופה בהקשר של מהגרים מארצות האיסלאם). ישראלים מודרניים מתבקשים לכבד ואף לתמוך כלכלית באורח החיים שלעתים מתאפיין בהדרת הנשים, פטריארכליות הארכאית, גזענות הלא מוסתרת, סגידה לכהני דת חשוכים בחלקם, והצמדות קנאית לעבר.

ברור לחלוטין שהמשך המצב ימנע מישראל להתקדם כלכלית, יגרור אותה לעוני ונחשלות, ויפגע בראש ובראשונה בחרדים עצמם.

אסור להגיד את זה בקול רם מדי פן ייפגעו רגשותיהם של הדתיים. איש אינו מדבר על הפגיעה המתמשכת ברגשות החילונים; רגשותיהם שווים פחות בגרסה המקומית המעוותת של תקינות פוליטית.

ובכן, אין שום דבר "אנטישמי" ברצון לשים קץ למצב. התעמולה הדתית העושה שימוש  נלוז בביטוי זה היא ביזיון אדיר לזכר של מי שסבל מאנטישמיות אמיתית. העובדה שזה עובר בשקט היא עוד עדות למידה בה שטויות והבלים השתלטו על השיח הפוליטי בישראל.

רוצים עוד דוגמאות נוספות? רשימה חלקית:

• לא נכון ש"כולם אותו דבר". יכול להיות שאין טובים. אבל יש רשעים. בני גנץ ככל הנראה לא ימכור את נשמתו להיות ראש ממשלה. זו הסיבה שקוראים לו טירון וחובבן. טוב שהוא כזה. בנימין נתניהו הוא ההיפך, כמובן. ולא נכון ש"כל הפוליטיקאים מושחתים" – ודאי שלא ברמה פלילית. ציניות שכזו מנקה את הרעים והמושחתים באמת.
• לא נכון ש"כולם משקרים". אמנם כולם משקרים פה ושם. יש שקרים חיוניים ואפילו שקרים ממש טובים. אבל רק חלק קטן מהאנשים משקרים כבדרך אגב, כשיטה, כאינסיקט בסיסי. ההבדל הוא קריטי ולכן האמירה שכולם משקרים מטעה. למרבה הצער היא יעילה. היא מנקה את השקרנים האמיתיים.
• לא נכון ש"גם השמאל אחראי להתנחלויות". לא באמת. כן, השמאל אחראי לישובי בקעת הירדן ובחולשתו איפשר התיישבות כלשהי בשומרון ובסמוך לחברון. אולם השמאל תמיד רצה "פשרה טריטוריאלית" ובארבעים השנים האחרונות חסם בדרך כלל את ההתנחלויות. הימין הוא האחראי לטמטום הדו-לאומי שנוצר על ידי התנחלות ההמונית מאז הליכוד עלה לשלטון ב-1977.
• לא נכון ש"ישראל נגררה למערכת בחירות מיותרת". בטח, אפשר היה להימנע מהבחירות השבוע. אבל טוב שזה לא קרה. אין שום דבר פסול בבחירות. הן עולות כסף אבל ממשלה נוראה עולה הרבה יותר. מועד ב' של בחירות 2019 היווה הזדמנות נפלאה לתקן טעות קשה והיא הצליחה בחלקה. אם מערכת בחירות שלישית תידרש כדי להגיע להצלחה מלאה, אין שום בעיה.

ולענייננו כעת, הסיפור עם החרדים. לא נכון שהם "יושבים עם כולם" ולא נכון ש"השמאל גם נותן להם הכל".

כן, הם ישבו בקואליציות של שני הצדדים ושני הצדדים קנו את תמיכתם לעת מצוא.

אבל לא, לא באותה מידה ולא באותה צורה. החרדים מעולם לא תמכו בשמאל בלי שלשמאל כבר היה רוב חוסם – כלומר כאשר הייתה להם אלטרנטיבה. השמאל מעולם לא אפשר לחרדים את מידת ההשתוללות שהימין מאפשר, מהסיבה הפשוטה שלימין אין שום סיכוי להיות בשלטון בלעדיהם. הימין נמצא בכיסם של החרדים. ולכן החרדים בכיס של כולנו.

זו כנראה המשמעות האמיתית של הבגידה (הנראית לעין) של אביגדור ליברמן בנתניהו. אנשים מדברים הרבה על זה שליברמן פתאום שונא את ביבי. קל להאמין שכך הדבר, מסיבות ברורות. אבל קשה לדעת באמת, ואני לא ממש קונה את זה. אני כן מעריך שליברמן שונא לראות את ארצו מתקרבת להיות גרסה יהודית של איראן. אתה לא צריך להיות תמים כדי להאמין בכך – זה פשוט אמין.

אם הימין, בטיפשותו, בלם כל אפשרות של שלום עם הפלסטינים, אז הנושא הזה כבר לא אקוטי כפי שהיה. ואז נשארנו עם סוגיית הדת והמדינה, וכאן מקומו של ליברמן ומקומם של תומכיו בבירור איננו בימין.

אבל יש בעיה. ליברמן לא יישב עם הערבים ולכן קואליציה של ליברמן וגנץ זקוקה לתמיכתם של חלק מהחרדים. אם שניהם לא יישברו ויעמדו כצוק איתן מול המניפולציות של נתניהו, לחרדים לא תהיה ברירה. ואז, כמו שקרה עם רבין ב-1992 ועם ברק ב-1999, הם יגיעו גם יגיעו.

צריך רק שליברמן יתגמש מעט בווטו שלו על שיתוף פעולה עם הרשימה הערבית המאוחדת – דבר מזיק לכשעצמו. טיפשי לדרוש מהערבים להיות ציונים ואי אפשר על רקע זה לפסול את נציגי חמישית מאזרחי המדינה (אולי בל"ד לא הכי נחמדים אבל ישראל דחפה את המגזר להתאחד לרשימה אחת בהעלאת אחוז החסימה).

האם עסקה עם החרדים בהכרח תהיה פשרה מבישה? בכלל לא. היא יכולה אפילו להוות התקדמות חשובה. קווים אפשריםם לדמותה:

• נישואים אזרחיים יונהגו למי שרוצה בכך ולמי שזקוק לכך.
• תחבורה ציבורית תותר בשבת באזורים חילוניים.
• מסחר יותר בשבת באזורים חילוניים.
• חוק הגיוס יועבר במתכונתו הנוכחית. המחלוקת בעניין זה היתה פיקטיבית; החוק לא מגייס המוני חרדים והדבר האחרון שהצבא צריך זה יותר קנאים דתיים שעושים מהומה כל פעם שהם רואים חיילת.
• תוקם ועדה מקצועית שתלמד את סוגיית השרות הלאומי כתחליף לגיוס לחרדים, וגם לערבים.
• תוקם ועדה מקצועית שתלמד את נושא לימודי הליבה בכל בית ספר במימון המדינה. ייתכן ויש לדרוש יישום חלקי מיד.
• ימשיך המימון המטורף של הישיבות, בינתיים. אין ארוחות חינם, לצערי.

חלק מהעניין כאן הוא שלא כל החרדים זהים. יהדות התורה אכן מייצגת את המוני החרדים האשכנזים. ש"ס היא סיפור אחר. רבים מתומכיה הם מזרחים כועסים ועניים, רובם ימנים וכולם פתוחים לדת. אבל רבים מאד הם לא חרדים.

העסקה המתוארת לעיל תהיה זמנית ותאפשר ממשלה טובה למדי. היא תהיה פופולרית מאוד. כולם יראו בה מה שירצו, וכל צד יטען לניצחון לשיטתו.

בעולם מושלם הייתי מוסיף סובסידיות נדיבות לחוזרים בשאלה. אבל אין שלמות בעולם הזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

רגע, רגע, רגע – חדשות מתפרצות: בעודי משכתבת את המעשייה הזאת נפתחה בבורסת היהלומים בניו-יורק תערוכה חדשה, שהיא פרי שיתוף פעולה של אמן בשם דימוט שטרבה (Diemut Strebe) ומדעני  אוניברסיטת MIT, ובה נחשף החומר החדש, שהוא הכי שחור שיכול להיות שחור, ואפילו יותר מהשחור הכי שחור שמככב בסיפור שלעיל.

כל כך חדש שעדיין אין לו שם – אבל הוא בולע 99.96 מהאור ויוצר חושך מצרים כל כך חשוך, שרק מה שיש לנו מול העיניים בחדשות יכול להתחרות בו.

בתערוכה הנקראת The redemption of vanity מוצג היהלום הכי-הכי נוצץ ומואר – החומר הזוהר ביותר שידוע לאנושות – ושוויו 2 מיליון דולר. הציפוי השחור משחור שלו מעלים את היופי הזה לגמרי.

בניגוד לארמון בלנהיים של משפחת צ'רצ'יל, שהניחו לאסלת הזהב הטהור להיעלם באישון לילה – כאן השומר הוא חלק מיצירת האמנות.

בתערוכה הנקראת The redemption of vanity מוצג היהלום הכי-הכי נוצץ ומואר – החומר הזוהר ביותר שידוע לאנושות – ושוויו 2 מיליון דולר. הציפוי השחור משחור שלו מעלים את היופי הזה לגמרי

העובדה שחדשות מדעיות – מופיעות בסצינת האמנות – קשורה ככל הנראה לסיפור המלחמה – והנהו לפניכם, הסיפור על מלחמה בין אמנים.

אזהרת מסע: ממש קשה להִצָמד אל הסיפור, כי מדובר באמנים שכל אחד מהם ראוי לסיפורים ארוכים; ובכל זאת זהו סיפור על צבע.

בזמן שאני מתלבטת על צבע השיער הנכון, שיצעיר אותי בכמה שיותר שנים, וגם תוהה אם מודעות הענק בלונדון המבשרות לי על The Power of color הן בהקשר של תערוכה במוזיאון ה"טייט מודרן" או של מוצר קוסמטי חדש, הסיפור הוא על אמן גדול – אניש קאפּוּר, פסל בריטי ידוע שנולד בהודו – אמן ידוע, מפורסם וחשוב.

העבודות הראשונות שלו היו צורות גיאומטריות מכוסות באבקת פיגמנט בצבעים נקיים וחזקים. היו בהם כח ועוצמה מיוחדים: במבט-על נראו קבוצות הפסלים כציור צבעוני.

העיסוק בצבע בפיסול הוא חדש: הפיסול הקלאסי עוסק בעיקר בצורה ובחומר. השימוש שעושה קאפור בצבעים המאוד נקיים וחזקים מבטל כביכול את הצורה והחומר.

הצורה מכוסה בפיגמנט, ואין חשיבות לחומר ממנו עשוי הפסל עצמו. גם בהמשך דרכו האמנותית, העבודות שלו עוסקות בביטול החומר, בחומר "נגטיבי". שימוש בציפוי כרום  דמוי מראה הופך פסל למשהו כמעט וירטואלי – לחלל המשקף את החלל שמסביבו,  וכאילו מתקיימת צורה בלי חומר. הפסל המפורסם ביותר שלו הוא  "שער העננים" – קלאוד גייט בשיקגו המכונה "השעועית" – וקרבות הצבע לווו בהרבה מימים של השעועית בשחור.

1000-names-blue

Anish Kapoor
White sand, Red millet, Many Flowers, 1982
Mixed media and pigment
4 elements
101 x 241.5 x 217.4 cm
Collection Arts Council, South Bank Centre, London

הרבה לפני קאפור היה איב קליין, אמן צרפתי, שהשפיע ושינה את עולם האמנות המודרנית. יש על אודותיו יותר מסיפור אחד: פעם הזמין אנשים לתערוכה בגלריה, אך לאחר שעמדו והמתינו בתור ארוך, גילו שבאו לראות חדר ריק.

הרבה לפני קאפור היה איב קליין, אמן צרפתי, ששינה את עולם האמנות המודרנית. יש על אודותיו יותר מסיפור אחד: פעם הזמין אנשים לתערוכה בגלריה, אך לאחר שעמדו והמתינו בתור ארוך, גילו שבאו לראות חדר ריק

הוא הגדיר את עצמו כאמן חלל: "לא צייר מופשט, פיגורטיבי, וריאליסטי – פשוט בשביל לצייר את החלל הוא צריך להיות בו";  הוא יצר אירועי מופע (פרפורמנס) שבהם, בנוכחות תזמורת וברוב טקס, צָבע דוגמניות-רקדניות עירומות שהחתימו את גופן על יריעת הקנווס.

בעבודת אמנות שנקראה "קפיצה אל החלל הריק", התפרסמה תמונתו בעיתון יומי, כשיום אחד לבש חליפה, עלה על הגג, פרש ידיו לצדדים וקפץ הישֵר אל החלל.

הוא יצר עבודות מונוכרום (צבע יחיד), אותן עבודות שהוציאו שם רע יותר מכל לאמנות המודרנית: ריבוע  של צבע נקי. תחילה היו אלה עבודות בכל מיני צבעים, ואחר כך בכחול.

Yves_Klein_Patent_63471

בכחול הזה עסקינן:  קליין, שבקריירה המאוד קצרה שלו (הוא מת בגיל 34)  יצר עבודות קונספטואליות, מופעים, וציורים, התרכז יותר ויותר בצבע הכחול – צבע העומק והאינסוף.

אלא שהוא לא הסתפק בכך שהוא מזוהה כל כך עם הצבע הכחול – הוא גם רשם פטנט על הגוון, שקרא לו קליין אינטרנשיונאל: גוון אולטרה מרין עמוק ונקי. עד כמה שאני יודעת, קליין הוא האמן היחיד שרשם פטנט על צבע. פטנט רשום: צבע כחול קליין אינטרנשיונל

תערוכת מונוכרום של איב קליין:

monochromblau_neu_mail

בחזרה אל קאפור: בעודו חוקר את החורים השחורים של האמנות והנפש – יצרו מדענים חומר שנקרא Vanta black, שהוא השחור הכי שחור בעולם. החומר בולע 99.965 אחוז מהאור, ויוצר חושך מוחלט, המוחק כל תלת מימד וכל מציאות.

בחזרה אל קאפור: בעודו חוקר את החורים השחורים של האמנות והנפש – יצרו מדענים חומר שנקרא Vanta black, שהוא השחור הכי שחור בעולם. החומר בולע 99.965 אחוז מהאור, ויוצר חושך מוחלט, המוחק כל תלת מימד וכל מציאות

החומר מיוצר בתהליך כימי הגורם לפחם "לצמוח" בנָנו-צינוריות מקבילות לגמרי, ויוצר את פני השטח השחורים ביותר המוכָּרים לאנושות, בינתיים.

החומר פוּתח למטרות של מחקר בחלל, ליצירת כלי מדידה אטומים לגמרי לאור: טלסקופים וכיוצא באלה תוצרים שאין להם שום קשר לאמנות.

תהליך הציפוי של החומר מסובך ויקר. אניש קאפור רכש את הזכויות הבלעדיות לשימוש בחומר הזה לאמנות.

החברה שייצרה את השחור הזה החליטה לעבוד רק עם אמן אחד, וקאפור שעבודת חייו ממש הוקדשה, במיטבה, לפני השטח הבוהקים ביותר והחשוכים ביותר – התאים להם מאוד.

ההתבוננות אל תוך הבורות או החורים השחורים היא מוזרה. אתה חושב שהעין תתרגל לחושך, אבל זה לא קורה. כלום לא משתנה. בתערוכה אחת בפורטוגל נפל חובב אמנות לתוך היצירה ונחבל, גם היצירה ניזוקה.

היצירות של קאפור עם השחור הן אכן מרשימות ומופלאות. ההתבוננות אל תוך הבורות או החורים השחורים היא מוזרה. אתה חושב שהעין תתרגל לחושך, אבל זה לא קורה. כלום לא משתנה. בתערוכה אחת בפורטוגל נפל חובב אמנות לתוך היצירה ונחבל, גם היצירה ניזוקה. זה נשמע כמו בדיחה – איש אחד נפל לתוך אניש קאפור.

הבלעדיות הזאת עיצבנה אמנים אחרים, ובייחוד את סטיוארט סֶמפּל (http://stuartsemple.com/), אמן אנגלי צעיר בהרבה מאניש קאפור, ופחות מבוסס וידוע, אבל גם הוא אמן נחשב ומעניין, שעוסק בפופ ארט, במיצגים ובאמנות סביבתית וחברתית.

הנושא המלבב ביותר שהוא עוסק בו הוא אושר. סמפל, מכל מקום, הלך ויצר מהלך של קונטרה לשחור הכי שחור. הוא יצר צבע שהוא "הורוד הכי ורוד", במעבדה בסטודיו שלו, ובניגוד לוואנטה בלק, כל אחד יכול לרכוש את הצבע  (ועוד צבעים) בחנויות שלו ברשת, ובמחיר שווה לכל נפש.

אבל הרכישה מותנֵית בחתימה על התחייבות שאתה לא אניש קאפור: מותר להשתמש בצבע לכל תכלית שהיא – מלבד לתת אותו לאניש קאפור. ובכל זאת אניש קאפור פרסם בטוויטר תמונה של האצבע שלו בתנועה מגונה – בורוד הכי ורוד של סמפל.

אבל הרכישה מותנֵית בחתימה על התחייבות שאתה לא אניש קאפור: מותר להשתמש בצבע לכל תכלית שהיא – מלבד לתת אותו לאניש קאפור. ובכל זאת אניש קאפור פרסם בטוויטר תמונה של האצבע שלו בתנועה מגונה – בורוד הכי ורוד של סמפל

סמפל אינו שוקט על שמריו: הוא יצר גם את החומר הנצנצי הכי נוצץ בעולם מאבקת יהלומים, לא פחות.

וגם במאבק על השחור טרם נאמרה המילה האחרונה: סמפל יצר במעבדה בסטודיו שלו את צבע האקריליק הכי שחור שיש, שהוא אמנם פחות שחור מהוואנטה בלק, אבל הוא צבע שאפשר לצבוע במברשת, בניגוד לוואנטה בלק, שגם בגירסתו השניה והפחות מסובכת דורש ריסוס בטמפרטורה גבוהה, ביצוע של מומחים.

וממילא אם אתה אינך אניש קאפור אתה לא יכול לרכוש אותו לצרכי אמנות. גם חברה אמריקאית פיתחה חומר מתחרה בשחור – גם הוא בנָנו טכנולוגיה – והוא כמעט שחור כמו הוואנטה בלק. סמפל, מצידו, גם פתח חנות ממש בלונדון למוצרי הצבע שלו, שניצב בה שומר בכניסה, כדי שאניש קאפור לא יכנס.

בינתיים לקאפור יש בלעדיות על השחור המוחלט לצרכי אמנות אבל לא על עיצוב; ולפיכך יצרו אדריכלים באולימפידת החורף בסיאול את הבניין הראשון בעולם שצבוע בשחור המוחלט, ובחברת ב.מ.וו  יצרו את המכונית האולטימטיבית של באטמן, שצופתה כולה, מלבד הפנסים, בשחור משחור.

לאורך כל הסיפור הזה אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שמי שבאמת זקוק לחומר הזה אלה אנחנו בתיאטרון: בייחוד בתיאטרון השחור אבל לא רק בו!

אני כבר רואה בדמיוני את הסטודיו החדש של מעצב התאורה במבי, כמו חור שחור של אניש קאפור, ומקדישה את הסיפור באהבה לשחקן סוהיל חדאד והבמאי אכרם תילאווי שנפל בחלקי העונג לעבוד איתם על הצגת "עיניים מדברות" בפסטיבל המסרחיד שהסתיים בסוף השבוע החולף.

שניהם התלוננו מרה על הקיר הכחול והמבריק בתיאטרון בעכו שהפריע להם בהצגה, ורק מחוסר אמצעים לא יכולתי לרכוש בשבילם את הצבע השחור הזה, שיגאל אותם ממצוקתם.

אניש קאפור, פסל "קלאודגייט" בשיקגו, המכונה "שעועית".

black

הקצת פחות שחור של סטיוארט סמפל – זמין לכל אדם מלבד אניש קאפור.

הענן סמיילי של סטיוארט סמפל מעבודות על אושר.

pink

הורוד הכי ורוד של סטיוארט סמפל

עוד בחנות של סטיוארט סמפל: אבק יהלומים

אבק יהלומים

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.