חברות דמוקרטיות מתגאות בעקרון השוויון בפני החוק, שמבדיל אותן ממשטרים אוטוקרטיים שבהם השליטים חסינים. הדבר צף ועולה בימים אלה בארה"ב, שם המנגנון המשפטי נראה כמתקדם לקראת העמדה לדין של דונלד טראמפ, דבר שרבים יקדמו בברכה כאשרור של ערך בסיסי זה.

חברות דמוקרטיות מתגאות בעקרון השוויון בפני החוק, שמבדיל אותן ממשטרים אוטוקרטיים בהם השליטים חסינים. בארה"ב המנגנון המשפטי נראה על סף העמדה לדין של טראמפ, מה שיהווה אשרור לערך זה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אבל העמדת פופוליסטים לדין היא גם צעד מסוכן שעלול  לחשוף עד כמה חלשה תמיכת הציבור – בכל מקום – בדמוקרטיה אמיתית. לכן העולם  מרותק למשפט בנימין נתניהו, שעבור אמריקאים יכול להחשב כקדימון.

נתניהו כידוע עומד למשפט – בלתי נגמר ונלעס כמו מסטיק צמיגי במיוחד – באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. כאן, כמו בארצות הברית, נאלצה המערכת לשקול את עקרון השוויון בפני החוק מול ההשלכות המעשיות של העמדתו לדין של פופוליסט הלהוט להתסיס נגד המערכת.

אם נתניהו יוחזר לתפקידו לאחר בחירות נובמבר, ברור שהוא ימשוך את ישראל לעבר מודל הדמוקרטיה האוטוריטרית המוצגת בטורקיה ובהונגריה. עד כמה שזה יפתיע את מי שלא קרא חדשות לאחרונה, לזה שואפים גם הרפובליקאים בארצות הברית.

למרות ההבדלים בנסיבות, שיטות ממשל וגודל השטח והאוכלוסייה, ארצות הברית וישראל חולקות מאפיינים רבים.

בתור התחלה, שתיהן תקועות עם מערכות משפטיות שאינן אוסרות במפורש על נאשמים פליליים להתמודד על המשרה הגבוהה ביותר. ושניהם חולקים אווירה פוליטית רעילה שבה חלקים שווים בגודלם בקרב ציבור הבוחרים מתעבים זה את זה, כאשר סוגיות גזע מוסיפות רעל לשיח.

בישראל כמו באמריקה, המעמדות המשכילים יותר ניצבים באופן לא פרופורציונלי מאחורי מה שהיה פעם "השמאל", אך כיום ניתן לתארו בצורה מדויקת יותר כמערך כוחות שמרניים הנאבקים כדי להמשיך לקיים את הסדר שנוצר לפני יותר מחצי מאה – אחרי מלחמת העולם השנייה, לאחר קום המדינה, בעקבות התפרקות הקולוניאליזם, וכולי. אלו "האליטות" עם ה"דיפ סטייט" המשוקץ שלהן.

נתניהו עומד למשפט – בלתי נגמר ונלעס כמו מסטיק צמיגי. כאן, כמו בארה"ב, נאלצה המערכת לשקול את עקרון השוויון בפני החוק מול ההשלכות המעשיות של העמדתו לדין של פופוליסט הלהוט להתסיס נגדה

בשתי המדינות, כמו בדמוקרטיות אחרות בעולם, יש זעם גדול שהיה פעם מפוזר במפה הפוליטית והתלכד כעת בימין: כעס על "טרלול הפרוגרסיבים" עם התקינות הפוליטית ואובססיית הזהויות המיניות, תסכול מהגירה המונית מהעולם המתפתח ומגיוון גזעי, פחד מטרור, זעם על כך שמשרות נדדו למדינות זולות יותר או חוסלו על ידי הטכנולוגיה, קנאה בגלל פערי הכנסה מטורפים, ופה ושם גם תחושה שסנובים בעלי השכלת יתר מזלזלים בדת ובמסורת.

הכל מתערבב בעיסה דביקה של שנאת המשכילים, המומחים, המרוויחים, הגלובליים, פה שם היהודים (עדיין, כן, כן); זה די מבולבל אבל המרירות ברורה לחלוטין.

טיפוסים מהפכניים כמו טראמפ ונתניהו מצליחים לרתום מרירות כזו כדי לבנות פולחני מנהיגות המבוססים על שנאת "האליטות" – וכאשר הם משקרים זה מעצבן את האליטות ובזאת משמח את צאן מרעיתם. שניהם מאתגרים את עצם הרעיון שיש אמת ושהיא חשובה – רעיון שנובע, בסופו של דבר, מההשכלה.

בשתי המדינות, הרבה אנשים שהם בדרך כלל מיושבים בדעתם משוכנעים שחזרתו של כל אחד משני אלה לשלטון תהיה בגדר מות הדמוקרטיה.

כמובן, כולם טוענים שהם נלחמים למען הדמוקרטיה. אבל הדמוקרטיה שממנה חוששים מתנגדי טראמפ ונתניהו היא דמוקרטיה ליברלית, וזה הבדל חשוב ביותר. זו, בעיני ובעיני רבים, הדמוקרטיה האמיתית.

דמוקרטיה ליברלית מגבילה את סמכויות הרוב, מבטיחה עקרונות כמו חופש הביטוי ומגינה על המיעוט (וקבוצות המיעוט). בדמוקרטיה ליברלית הרוב כפוף לעקרונות ליברליים אשר עוגנו בדרכים שלא היו בהכרח דמוקרטיות – לעתים קרובות באמצעות "חוקות" שהגו האליטות המשכילות שהאמינו שהן יודעות מה להמון יותר מהמון עצמו.

כשטראמפ ונתניהו משקרים זה מעצבן את האליטות ובזאת משמח את צאן מרעיתם. שניהם מאתגרים את עצם הרעיון שיש אמת ושהיא חשובה – רעיון שנובע, בסופו של דבר, מההשכלה

לדמוקרטיה של הימין הפופוליסטי בימים אלה – של טראמפ ונתניהו – יש מעט מאוד סבלנות למגבלות על מי שמנצח בבחירות. זו הסיבה שהם עסוקים בניצחון בבחירות בכל אמצעי (וכל התחבולות) שניתן להעלות על הדעת.

ואחת הסיבות לכך שהימין הפופוליסטי כל כך חזק היא, שלדמוקרטיה הליברלית אין למעשה תמיכה רבה בקרב ההמונים שהיא שואפת להגביל. תשאלו אנשים בכל מדינה בעולם מה המשמעות של דמוקרטיה ותשמעו בעיקר על  "שלטון הרוב" ו"בחירות חופשיות" – לא על עקרונות נשגבים.

זו הסיבה שגם טראמפ וגם נתניהו שמים כזה קצוץ על "נורמות" (שנכפו על ידי האליטות) ומתסיסים נגד "ביורוקרטים לא נבחרים" (שמונו להגביל אותם על ידי האליטות). זה כולל את מערכות המשפט שהעמידו את המנהיג הישראלי לשעבר למשפט וחוקרת כעת את הנשיא לשעבר.

נתניהו עומד לדין בסעיפים הנעים בין סחר כביכול בטובות רגולטוריות עבור סיקור חיובי ועד קבלה (ודרישה לכאורה) של תכשיטים, ביגוד, שמפניה וסיגרים ממיליארדרים שוחרי טובות – האשמות שבאו בעקבות שנים של שערוריות אחרות.

כאשר הוכרזו כתבי האישום ב-2019, רבים חשבו שלמרות פירצה המאפשרת לו עדיין לרוץ, נתניהו יאבד תמיכה וירד מן הבמה. הם לא לקחו בחשבון את חולשת התמיכה בדמוקרטיה הליברלית.

נתניהו הגיב בקמפיין נזעם על בסיס הטיעון שהמערכת שונאת את הימין. מאז הוא התמודד ברצף של מערכות בחירות שלא הניבו תוצאה ברורה, ששיטת הבחירות בישראל מאפשרת – פגם בסיסי. בסוף הוזז איכשהו לפני שנה, וכעת הוא מתמודד שוב כראש האופוזיציה.

אחת הסיבות לכך שהימין הפופוליסטי כה חזק היא, שלדמוקרטיה הליברלית אין תמיכה רבה בקרב ההמונים שהיא שואפת להגביל. תשאלו אנשים מה משמעות הדמוקרטיה ותשמעו בעיקר על "שלטון הרוב" ו"בחירות חופשיות"

שיבוש נתניהו פגע בימין באופן כללי בכך שגרם לנטישת הליכוד על ידי מספר פוליטיקאים ימנים, שלא יכולים היו יותר לשאת את השחיתות – ואלו הצליחו להזיז איתם כמה אחוזים בודדים מהציבור, אך לא הרבה יותר. בתוך הימין נתניהו נשאר חזק: הליכוד מאפשר לו את הנרטיב השקרי כי בדיוק כמו במקרה טראמפ באמריקה, ציבור הבוחרים הימני רוצה בכך.

אם נתניהו יחזור לשלטון, ברור שהוא יפגע בשלטון החוק (ובדמוקרטיה הליברלית) באמצעות "פסקת התגברות" שתאפשר לפרלמנט לעקוף בקלות את בית המשפט העליון, מגבלות על סמכויות התביעה, מינויים פוליטיים של שופטים ובעלי תפקידים מרכזיים, חסינות לראש הממשלה, אמצעים לבלימת התקשורת ועוד. תומכי נתניהו ישמחו, כי לא אכפת להם מעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

וכך גם בארצות הברית, שם הפשעים והביזיונות של טראמפ – כולל עידוד הפלישה הקטלנית של המון זועם לקפיטול ב-6 בינואר 2021 – לא הפחיתו את תמיכתו בקרב המצביעים הרפובליקאים. הפשיטה האחרונה של ה-FBI על אחוזתו מאר-א-לאגו, ככל הנראה, השיגה את ההיפך; מפלגה שפעם דגלה בחוק וסדר בזה לבולשת ורואה בה זרוע של שמאלנים.

אם טראמפ יחזור לשלטון, הוא יהיה מוגבל יותר מנתניהו על ידי החוקה האמריקאית. אבל עם מערכת משפט שהיא כבר כל כך פוליטית כמו זו של אמריקה, גם הוא יוכל להגביר את סממני האוטוקרטיה, והנזק יהיה ניכר. כמו בישראל, תומכיו ישמחו על היחלשות הדמוקרטיה הליברלית.

מה עם הצד השני? ברובם הם שאננים. הם בעד הדמוקרטיה הליברלית, רובם, אבל לא באמת יטרחו להתייחס לסכנה ברצינות עד שכל העסק יעלה בלהבות. דחוף להם יותר ללכת לים, או להתעצבן מבדיחות לא מוצלחות של בומרים.

לא ברור מה אפשר לעשות. אולי עסקת טיעון או חנינה תמורת פרישה עשויה להיות פתרון סביר לנתניהו ולטראמפ גם יחד. אולי הכעס בימין – פה וגם שם – יתחיל להתפוגג לאט לאט.

גם בארצות הברית, הפשעים והביזיונות של טראמפ – כולל עידוד הפלישה הקטלנית של המון זועם לקפיטול ב-6 בינואר 2021 – לא הפחיתו את תמיכתו בקרב המצביעים הרפובליקאים

אבל לעת עתה, אנו חשופים לאמת לא נוחה: דמוקרטיה ליברלית – כלומר אמיתית – אינה כה פופולרית בקרב הציבור הרחב. חייבים להתייחס לזה כמצב חירום ביום שאחרי נתניהו וטראמפ.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com