שוב אנו הולכים לבחירות, כשהסיכוי להכרעה ברורה הוא קטן. הסיבה היא שההצבעה שלנו מזה שנים מושפעת במידה רבה מהשתייכותנו הקבועה למחנה זה או אחר מבין ארבעת המחנות הנבדלים בתוכנו, והדינמיקה הדמוגרפית הביאה לכך שהכוחות נהיו שקולים.

אל המאבק הפנימי הזה מתלווה הרגשה גוברת והולכת של ניכור הדדי, שעלול לערער את הסולידריות הלאומית. אפשר למנוע זאת ע"י שינוי כיוון בפוליטיקה הישראלית: השלמה עם הגיוון "המחנאי" שלנו, הכלת הדעה האחרת וניסיון להגיע להסכמה על מה שניתן להסכים עליו

רובנו נוטים לחשוב כי אנו בעלי זהות לאומית אחת, יהודית-ישראלית, וכי הניגודים בינינו  על רקע פוליטי בין שמאל וימין ועל רקע תרבותי בין דתיים וחילונים – הם משניים.

זה עדיין נכון בעיקרו, אלא שהניגודים האלה הם סימפטום למאבק רחב יותר על אופייה ודמותה של מדינת ישראל בין ארבעה מחנות שונים בתוך האוכלוסייה היהודית בארץ, כשלכל אחד מהם סדר-יום נפרד משלו.

הניגודים ביננו על רקע פוליטי ותרבותי הם סימפטום למאבק רחב יותר על אופייה ודמותה של מדינת ישראל בין ארבעה מחנות שונים בתוך האוכלוסייה היהודית בארץ, כשלכל אחד מהם סדר-יום נפרד משלו

נוסף על כך, השסע בין שמאל וימין אינו רק פוליטי. יש לו רקע חברתי-כלכלי, ולכן הוא עמוק יותר ממה שנראה על פני השטח, עם פוטנציאל להחמרה. כל מחנה גם נותן לזהות הלאומית המשותפת משמעות שונה, כשהקיצונים בכל מחנה מושכים החוצה, כך שהיא הולכת ומאבדת מכוחה המאחד.

אם נניח למצב זה להימשך, אנו עלולים לסכן את קיומנו כאומה בארצה – עם השלכות לא-פשוטות על גורלו של העם היהודי בכללותו. דבר זה כבר קרה לנו יותר מפעם אחת בעברנו הממלכתי הרחוק ואין לנו חסינות מפני הישנותו.

ארבעת המחנות בתוכנו הם כדלהלן: מה שמקובל היה בעבר לכנות בשמות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" ושהיום הן מכונות "מחנה-רק-לא-ביבי" ו"מחנה-רק-ביבי" (כאשר נתניהו עצמו הוא רק סמל לאיבה בין המחנות הללו וכשיבוא אחר במקומו יעריצו ויתעבו אותו באותה מידה כי גם הוא יהפוך לסמל), המחנה הדתי-לאומי והמחנה החרדי. לכל אחד מהמחנות הללו היסטוריה ייחודית משלו, ולמרות מעברם של לא-מעטים במשך הזמן ממחנה למחנה, יש לכל אחד מהם ערכים מובדלים היטב מזה של משנהו.

בתחום הזהות, למשל, ניתן לסווג באופן כללי את ההבדלים ביניהם בכך שמחנה "ישראל הראשונה" רואה את עצמו קשור יותר לערכים מערביים-ליברליים, מעלה את זהותו הישראלית על-פני זו היהודית, ומקומה של הדת בזהותו היהודית נמוך יחסית. מחנה "ישראל השנייה" פחות גלובלי ממנו, זהותו היהודית חזקה כמו זו הישראלית – עם דגש רב יותר על המסורת הדתית. המחנה הדתי-לאומי דומה לו בכל אלה, אך מידת דתיותו חזקה הרבה יותר ומשליכה גם על התחום הפוליטי (ההתנחלויות, למשל). למחנה החרדי אין כמעט קשר לערכים גלובליים לא-יהודיים, מידת זהותו היהודית רבה יותר מזו הישראלית והדת מהווה גורם מכריע בזהותו היהודית.

השסע בין שמאל וימין אינו רק פוליטי. יש לו רקע חברתי-כלכלי, ולכן הוא עמוק יותר ממה שנראה על פני השטח, עם פוטנציאל להחמרה. כל מחנה גם נותן לזהות הלאומית המשותפת משמעות שונה

יצוין כי ניגודים בין המחנות תמיד היו. אבל מאזן הכוחות ביניהם השתנה במשך הזמן מסיבות דמוגרפיות, דבר שמעצים היום את היריבות והמאבק מצידם על מוקדי כוח במדינה.

כך, למשל, אפשר לראות את המאבק שהתנהל לא מכבר בשם הדמוקרטיה בין מערכת המשפט, שבה יש הגמוניה ל"ישראל הראשונה" לבין הכנסת, שבה בא לידי ביטוי חזק יותר כוחה של "ישראל השנייה". המתקפה והמגננה יוצרות פחד ושנאה, שמתבטאים בעיקר באמצעי התקשורת החברתיים, וגם ברחוב.

תהליך זה מתרחש כאשר סביבנו הולכת ומתהווה מציאות חדשה שלא היכרנו בעבר: התפוררותו המתמשכת של העולם הערבי, שעמד מולנו עד כה, וכניסת גורמים חזקים יותר לריק שנוצר, אשר מאיימים אולי אף יותר.

נוסף על כך, הולכת ונסדקת בעולם המערבי, בעיקר בקרב צעירים, האמונה בדבר לגיטימיות קיומה של מדינת היהודים. כל זה מחייב מידה של אחדות בין המחנות השונים שתאפשר הקמת ממשל יציב ומתפקד.

כצעד ראשון, עלינו כולנו להבין כי כל המחנות הללו הינם חלק אינטגרלי מעמנו בארץ הזאת ושאנו זקוקים לכל אחד ואחד מהם כדי לשרוד. אין טעם להילחם באף אחד מהם, כי במלחמה כזאת אין מנצחים, אלא רק מפסידים. אין גם טעם לנסות "לשכנע" מחנה זה או אחר "בטעותו", כי אין בכך תועלת. אין סיכוי שמחנה כלשהו יוותר על מלוא עקרונותיו אשר עליהם מושתתת זהותו הנפרדת.

אפשר לראות את המאבק שהתנהל לא מכבר בשם הדמוקרטיה בין מערכת המשפט, שבה יש הגמוניה ל"ישראל הראשונה" – לבין הכנסת, שבה מתבטא יותר כוחה של "ישראל השנייה". המתקפה והמגננה יוצרות פחד ושנאה

שנית, בצד ההשלמה עם קיומו בתוכנו של הפלורליזם הזהותי-רעיוני, עלינו לנסות למצוא את שביל הזהב שיאפשר פעולה משותפת. דבר זה אפשרי, לדעתי. מדובר בהסכמה על קווי מדיניות אחידה  בנושאים חשובים. למשל:

• שימור העם היהודי והידוק הקשר בין חלקיו בתפוצות וישראל.
• הבנת מעמדנו החריג במזרח התיכון ומשמעות הסכסוך עם הפלסטינים והתנהלות מיטבית מולו.
• מאבק יעיל בדה-לגיטימציה של קיום ישראל כמדינה יהודית.
• תיקונים בשיטת הממשל שיבטיחו יתר יציבות, יתר יעילות ויתר מעורבות מצד הציבור.
• הצורך הדחוף בהעלאת רמת החינוך.
• שיפור המאבק בפשיעה.
• מאמץ להפחתת הפערים בין המרכז לפריפריות השונות.
• פעולה להפחתת הנזקים הסביבתיים כתוצאה מפעילות האדם, ועוד.

קשה יהיה, לדעתי, להגיע לקונצנזוס המבוקש באמצעות המפלגות הקיימות, כי אינני מאמין ביכולתם של הפוליטיקאים המקצועיים היום להוביל להסכמות מסוג זה בין המחנות. נראית לי יותר הדרך של הקמת פורומים רעיוניים במקומות שונים בארץ אשר יוכלו להוות את המסד לפעילות שתהפוך בהדרגה לתנועה עממית בעלת אופי פוליטי. גם הציונות, שהפכה את ההיסטוריה היהודית על פיה, החלה כאגודות מקומיות כאלה. אולי נזכה לראות התפתחות דומה גם כאן.

ד"ר ארנון גרוס הוא מזרחן בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת פרינסטון, עיתונאי לשעבר ב"קול ישראל בערבית" במשך כ-40 שנה, קצין מודיעין בסדיר ובמילואים ומחבר הספר "קריאת כיוון - על מצבו של עמנו ומדינתו: ניתוח עכשווי והצעות לפעולה" (איפאבליש הוצאה לאור)