תקופות הסגרים, הבידודים הרבים, הפחד הגדול והאיבה שפשטה בין קבוצות, האלימות שהחריפה בכבישים – אלה היו וגם נשארו צרובים בזיכרון. גם אם אחוזי ההדבקה מתייצבים והחולים הקשים מתמעטים, השפעות הקורונה נשארו אתנו: נשים וגברים שאיבדו את עבודתם ומקור פרנסתם מתקשים
לחזור לחוש משמעותיים במערך המשפחתי-חברתי, מתרבה מספר הסובלים מדיכאון ומכוונות אובדניות, ובעיקר נשארות צרובות תחושות הבדידות, הפחד והכעס אצל ילדים ומתבגרים.

החגים חלפו ונראה ששוב אנו חוזרים לשגרה מבורכת ו"הכול חוזר לקדמותו", בדיוק כפי שהיה בכל שנה אחרי סוכות, עוד לפני שפרצה מגפת הקורונה.
זה נכון אבל גם לא נכון, מכיוון שלא ניתן למחוק את השפעת המגפה עלינו כיחידים ועל החברה כולה.

תקופות הסגרים, הבידודים הרבים, הפחד הגדול והאיבה שפשטה בין קבוצות: בעד ונגד השלטון, בעד ונגד חיסונים, בעד ונגד מסכות, האלימות שהחריפה בכבישים, נגד מורים, נגד נהגי אוטובוס, נגד רופאים ועובדי מערכת הבריאות – אלה היו וגם נשארו צרובים בזיכרון. לא ניתן לומר ש"ניצחנו את הקורונה" כי גם אם אחוזי ההדבקה מתייצבים וגם אם מתמעטים החולים הקשים, השפעות הקורונה נשארו אתנו.

הסגרים, הבידודים, הפחד והאיבה בין קבוצות נשארו צרובים בזיכרון. לא ניתן לומר ש"ניצחנו את הקורונה" כי גם אם אחוזי ההדבקה מתייצבים, ומתמעטים החולים הקשים, השפעות הקורונה נשארו אתנו

נשים וגברים שאיבדו את עבודתם ומקור פרנסתם מתקשים לחזור לחוש משמעותיים במערך המשפחתי-חברתי. מתרבה מספר הסובלים מדיכאון ומכוונות אובדניות. כמו סכין חדה חתכה הקורונה בבשר החי של מבנה המשפחה ומעמד ההורים. כמו לאחר חיתוך בסכין ניתן לתפור את הקרעים, אבל הם לא ישובו לקדמותם.

בעיקר נשארות צרובות תחושות הבדידות, הפחד והכעס אצל ילדים ומתבגרים. הפניות לטיפול נפשי ציבורי ופרטי עולות וגואות. חרדות קשות, דיכאון, פגיעה עצמית ואובדנות, הפרעות אכילה, קושי לחזור לרוטינה לימודית – כל אלה נעלמו אצל חלקם אבל נשארו והחריפו אצל אחרים.

אחת המשמעויות הקשות של מה שהתרחש בימי הקורונה היא ההישאבות לרשתות החברתיות. לעתים אני מתקשה להאמין עד כמה אנו, המבוגרים, לא מבינים את רזי השימוש בהן.

יש פן חיובי ברשתות החברתיות: הן מאפשרות חיבור, העברת מידע, חשיפה לרעיונות ודרכי חשיבה מעבר לתרבות המקומית. עם זאת, מתרחשת בהן חשיפה לאלימות מקומית וכללית, לפגיעות מיניות, להוקעה ולחרם הגורמים לפגיעות רגשיות קשות.

יותר ויותר ילדים ובני נוער מדווחים על חרם והוקעה שהם עוברים, מה שמביא להסתגרות, הימנעות מבית הספר ומחוגים ושקיעה חריפה יותר אל "חברים" וירטואליים, המספקים את הצורך האנושי הבסיסי בקשר בין-אישי בצורה חלקית ולא מתאימה.

יותר ילדים ובני נוער מדווחים על חרם והוקעה שהם עוברים, מה שמביא להסתגרות, הימנעות מביה"ס ומחוגים ושקיעה חריפה אל "חברים" וירטואליים, המספקים את הצורך בקשר בין-אישי באופן חלקי לא מתאים

עלינו לקבל את העובדה שהתפתחות ושינוי מתרחשים בתהליך ספירלי. הם נשענים על הקיים ומשמרים חלקים ממנו וגם מכניסים למערכת שינויים מסוימים.

כך, מדי שנה, אנחנו חוזרים ל"שגרה שאחרי החגים", אבל היא מעט שונה: אנחנו מבוגרים בשנה, המטרות שלנו ושל הילדים משתנות מעט, היכולות להגשים את החלומות עברו גם הן תהליך של התחזקות או החלשות, ועלינו להסתגל אל השינויים שחלו בנו ובסובבים אותנו.

כך למשל, בימי החגים השנה נסענו שוב לחו"ל, אבל לא כל המקומות פתוחים בפנינו ללא חיסון, קיימים שיבושים קשים בזמני המראות, טיסות מתבטלות וכבודה לא תמיד מגיעה.

המערך התעסוקתי-חברתי השתנה גם הוא. בבתי הספר נעלמו חלק גדול מהמורות והמורים, על המנהלים לדאוג בצורה וירטואוזית למלא את הכיתות בכוח הוראה ראוי, וזה לא תמיד מתאפשר. יותר ילדים וילדות מתקשים להחזיק מעמד במסגרת בית הספר ולהגיע בזמן, להביא את הציוד ולהכין את המטלות או ללמוד במהלך השיעור.

כל אלה דורשים יותר מעורבות הורית שלא תמיד מתאפשרת. בעקבות זאת צצים חוסר סבלנות וכעסים, כאשר ההורים מנסים להחזיק "כדורים פורחים באוויר" ולמלא את כל המשימות המוטלות עליהם: פרנסה, דאגה לבריאות פיזית ונפשית של עצמם ושל הילדים, תפקוד יעיל שלהם בעבודה ובבית ושל ילדיהם בבית הספר ובחוגים, תפקוד חברתי ומעל לכול השגחה צמודה על התכנים וזמני השימוש באינטרנט של הילדים. ההורים מלאי רצון טוב, אבל לא תמיד מצליחים לעמוד במשימה.

יותר ילדים מתקשים להחזיק מעמד במסגרת ביה"ס ולהגיע בזמן, להביא ציוד, להכין את המטלות או ללמוד בשיעור. אלה דורשים יותר מעורבות הורית, שלא תמיד מתאפשרת, וצצים חוסר סבלנות וכעסים

סלבדור מינושין, מטפל משפחתי יהודי ארגנטינאי-אמריקאי שחי ופעל עד שנת 2017, היה הראשון שדיבר על חשיבות מבנה המשפחה, ופיתח את שיטת הטיפול המשפחתי המבני העוסקת בקשיים בתוך המשפחה באמצעות מיפוי הקשרים שבה.

Salvador Minuchin, psychiatrist who revolutionized family therapy, dies at 96 https://t.co/nXJ0QD92Kg

— The Washington Post (@washingtonpost) November 5, 2017

לדבריו, המשפחה משולה לבית. ההורים מהווים את הגג המגן על הילדים ושומר עליהם מפני מה שקורה בחוץ כדי שלא יפגע בהם. מטבע תפקידם ההורים הם אלה ששמים גבול לילדים ושומרים אותם בתוך המשפחה, עד שיוכלו לצאת ממנה בביטחון ומתוך תהליך התפתחותי תקין (מינושין, 2003).

בעקבות הקשיים שעלו בתקופת קורונה, כאשר ההורים כורעים תחת הנטל של הצורך לתפקד בכל החזיתות, לעתים הם מתעייפים וקורסים. הילדים חשים למלא את החסר ולמלא תפקיד של "ילד הורי", כזה שחש אחראי על אחיו ואחיותיו. הוא דואג לעזור להורה שנשאר לתפקד, אבל גם מבקש שיכירו במיוחדות ובכוח שלו.

המערכת המשפחתית נכנסת לסחרור. כולם סובלים מהמצב, ובעיקר הילד או הילדה שלקחו את תפקיד ההורה. לאחר זמן קצר הם עלולים לשקוע לחרדות ולדיכאון קשים ולמצב של פגיעה עצמית כדי להיחלץ, בצורה לא מודעת מהתפקיד הלוחץ שאינו מתאים לכוחותיהם הנפשיים.

בעקבות קשיי תקופת קורונה, כשההורים כורעים תחת הצורך לתפקד בכל החזיתות, לעתים הם מתעייפים וקורסים. הילדים חשים למלא את החסר בתפקיד "ילד הורי", שחש אחראי לאחיו ואחיותיו

עלינו להבין כי הקורונה די מאחורינו – אבל לא לגמרי. רק כעת עולים ומתגברים השינויים שחלו בעקבותיה בשוק העבודה, בהיבט החברתי ובעיקר בהיבט של בעיות נפשיות שהתגברו אצל מבוגרים וילדים.

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית. מחברת הספרים "נשבר לי הלב, תעזרו לי - טיפול פסיכולוגי בילדים ובנוער" (גלילי הוצאה לאור), "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור).