רבות ידובר על כך שמנהיג סין שי ג'ינפינג, העומד להתמנות השבוע לעוד כהונה, הוא סוג של מאו צה טונג חדש. יש בזה משהו, אבל השאלה האמיתית היא האם הוא יהפוך למהדורה עוד יותר גרועה של ולדימיר פוטין.

בוועידתה צפויה המפלגה הקומוניסטית הסינית למנות את שי לכהונה שלישית בת חמש שנים, לאחר שארגן לעצמן, פוטין-סטייל, את הסרת מגבלת שתי הקדנציות. זו תהיה תוצאה של דיונים סודיים הקיץ בפוליטבורו בעל ה-25 חברים, כי ככה זה עובד בסין. שי איננו בדיוק דיקטטור – זה פשוט מה שהמפלגה הדיקטטורית רוצה.

אם אכן ימונה, בעוד שלוש שנים שי יעבור בפז"מ את זיאנג זמין ויהפוך לראש המפלגה (ומדינה) המכהן לתקופה הכי ארוכה בעידן שאחרי מאו; המנהיג בן ה-69 גם אירגן לעצמו החרגה מהמגבלה שפוסלת בני מעל 68 להתמנות לתפקיד חדש; הוא גם מזכיר בלבושו מדי פעם את מאו ומקדם פולחן אישיות שלא כקודמיו (מאז מאו); ונדמה שהתקשורת נמצאת מרחק צעד אחד מלהתחיל לקרוא לו "המנהיג הדגול" – כפי שכונה מאו.

תחת שי, סין הייתה דכאנית יותר מאשר בעשורים האחרונים: היא מנסה לגרום בכוח להתבוללות האויגורים ומיעוטים אחרים, והמדינה פחות קפיטליסטית ופחות סובלנית לביקורת אפילו בתוך המפלגה. במסווה של מבצע נגד שחיתות, שי גם טיהר חלק מיריביו הפנימיים.

תחת שי, סין הייתה דכאנית יותר מאשר בעשורים האחרונים: היא מנסה לגרום בכוח להתבוללות האויגורים ומיעוטים אחרים, והמדינה פחות קפיטליסטית ופחות סובלנית לביקורת אפילו בתוך המפלגה

לא סביר ששי יסתבך במעשי טירוף ואכזריות מיותרת כמו "מהפכת התרבות" ו"הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו. סין היא ארץ הרבה יותר מתועשת משהייתה אז, ואזרחיה – למרות הצנזורה – מתוחכמים, מודעים ומשכילים יותר מקודמיהם. שי נראה רציונלי מספיק כדי להבין שדיכוי ברמה של מאו עלול להצית תסיסה מיותרת.

ואכן, הוא משתמש בלאומנות כדי לחזר אחרי דעת הקהל. לכאורה טוב שאכפת לו – אבל זה גם מסוכן. אם שי יתחיל להתייחס ברצינות לדיבוריו על "איחוד מחדש" עם טאיוואן, התוצאה עלולה להיות סכסוך עולמי שיגרום למלחמת אוקראינה להיראות כמו אי-הסכמה מנומסת.

ייתכן שהסיבות לכך קשורות לאמת על כלכלת סין, שיש מי שמצפה שתחליף את זו של ארצות הברית כבעלת ההשפעה הגדולה בעולם. מעניין לבחון את התמונה האמיתית.

הכלכלה העולמית מוערכת ב-85 טריליון דולר. סין, עם 14.7 טריליון דולר, מהווה 17% מזה. אוכלוסייתה בת הכמעט 1.5 מיליארד מהווה חלק קצת יותר גדול מאוכלוסיית העולם – 18%.  לא בדיוק דיספרופורציה. זאת, לאחר שלושה עשורים של צמיחה דוהרת, שהואטה לאחרונה.

לשם השוואה, לארה"ב יש קצת יותר מ-4% מאוכלוסיית העולם והיא יוצרת כרבע מהכלכלה העולמית (עם השפעה עוד יותר גדולה, כנראה, ביזמות וחדשנות). כך נראית דומיננטיות אמיתית.

יתרה מכך, אף אחד לא יודע אם להאמין למספרים הרשמיים של סין. מה שידוע הוא שחלק גדול מהצמיחה של השנים האחרונות ניזונה מתנופת בנייה ענקית המונעת על ידי בועת אשראי שמתמוטטת כעת.

ברור שהכלכלה העולמית תלויה בסין לתוצרת זולה וביקוש לחומרי גלם. אבל ככל שסין הופכת לפחות ענייה, כך מתייקר כוח העבודה ובכך הופך פחות אטרקטיבי. כמו כן, האסון באוקראינה מוציא שם רע לגלובליזציה ולתלות ההדדית שזה יוצר, כאשר המערב מוגבל ביכולתו להעניש את רוסיה תוך כדי שהיא מבצעת פשעי מלחמה מחרידים. נראה שבמקום ליצור הרתעה, העסק אולי מתגמל התנהגות רעה.

באופן מוזר, אם סין באמת רוצה שהעולם יהיה תלוי בה, היא תצטרך אכן לשלוט בטאיוואן, שמייצרת 65 אחוז מסמיקונדוקטורים וכמעט 90 אחוז מהשבבים המתקדמים. די מדהים, עם אוכלסויה רק בערך כפולה לזו של ישראל. זו לא הסיבה היחידה שבגללה סין חומדת את האי – אבל זו בהחלט סיבה מרכזית לכך שהמערב לא מוכן לחשוב על "איחוד מחדש".

עבור הסינים, פלישה לטאיוואן עלולה להתגלות כמסובכת ויקרה, שכן היא תדרוש חציית מצר טאיוואן (שרוחבו כ-150 ק"מ) ואז להתגבר על יריב נחוש החמוש במיטב הנשק המערבי – כמו באוקראינה. שוב כמו באוקראינה, היא תעמיד את התוקפן בעמדה המגוחכת של מדינה כבירת ממדים שמסכנת הכול ומעצבנת את כולם כדי להוסיף לעצמה עוד כמה דונם.

עבור הסינים, פלישה לטאיוואן עלולה להתגלות כמסובכת ויקרה, שכן היא תדרוש חציית מצר טאיוואן (שרוחבו כ-150 ק"מ) ואז להתגבר על יריב נחוש החמוש במיטב הנשק המערבי – כמו באוקראינה

ארה"ב, בינתיים, מציגה עמדה לא ברורה בעניין טאיוואן. היא מהססת להכריז שתגן על האי, אבל לפעמים רומזת שכן. למרות זאת היא ספקית הנשק הגדולה ביותר של טאיוואן. ה"עמימות האסטרטגית" הזו, כמו העדר יחסים הדיפלומטיים בין ושינגטון לטאיפיי, מונעת על ידי הרצון לפייס את סין. קצת מביש, והרבה מבלבל. נקווה ששי לא יתפתה.

עבור המערב, מצב זכויות האדם המחריד בסין מציג דילמה של השומרוני הטוב. האם אתה מאפשר לשכן שלך להכות את ילדיו כי זה לא עניינך? ביחסים בינלאומיים תשובת ברירת המחדל היא כן – עד שרודן כלשהו, טיפש במיוחד, מרחיק לכת ואולי פוגע באינטרסים יותר רחבים. כך סדאם חוסיין. פוטין בדרך לשם. לא ברור אם לשי יש עניין להצטרף למועדון.

אם שי באמת יפלוש, תהיה נכונות ניכרת לגרום לסין לשלם על המהלך, בוודאי מבחינה כלכלית. ללא סחר בינלאומי לא תהיה צמיחה – וזה יהרוס את ההסכם הלא כתוב של הקומוניסטים עם העם: שגשוג בתמורה לחירותם.

תושבי טאיוואן אינם מעונים בשום דיל מעין זה (והם גם רואים איך סין הפרה הסכם לכבד את הדמוקרטיה בהונג קונג). הם ממש לא מעוניינים להישלט על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית. וזו לא הפתעה גדולה, כי כנראה שהיינו מתקשים מאוד למצוא קבוצה אחת של אנשים על הפלנטה שרוצה להיות נשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית.

לא אתפלא אם תושבי סין עצמם אינם יוצאי דופן. כיום הם לא יכולים לומר את דעתם באופן חופשי, ואין להם זרימה חופשית של מידע, כשהאינטרנט מצונזר קשות והחדשות נשלטות על ידי סוכנות שינחואה, שהיא למעשה שלוחה של המפלגה.

יש מי שמוכן לקבל נרטיבים מגוכחים – כמו הסיפור שהסינים בסך הכל מרוצים. אבל ביננו, אם נחשוב על זה שנייה, מישהו באמת מאמין שאם לסינים הייתה מוצעת הזדמנות לבטל שיטה שבה קומץ זקנים מחליט עליהם הכל במחשכים, הם לא היו ששים לעשות זאת?  תרגיל מחשבה לכל הישראלים – שאננים, מרושעים או לא אחראים – שמתכוונים להצביע למפלגות שיפעלו להחלשת הדמוקרטיה גם כאן.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com