הטריגר לרשימה זו אינו רק תוצאות הבחירות בישראל, אלא הצגה בה צפיתי בלונדון לפני כשבועיים. ההצגה נשאה את השם המאתגר "יהודים, במילותיהם שלהם" (Jews. in their own words). היא הוצגה בתיאטרון Royal Court בכיכר סלואן האופנתית, ועל כך בהמשך.

בחירות 2022 מאחורינו והימין ניצח בהן, אם כי יכול להיות שהמפסיד לטווח ארוך יהיה דווקא בנימין נתניהו. אם אכן ינצל את הכוח הפוליטי שצבר בבחירות אלו ויפעל פרלמנטרית לאיין את המשפטים התלויים ועומדים נגדו, הרי שמורשתו ומקומו בהיסטוריה יהיו של מי שהייתה תלויה ועומדת מעליו עננה פלילית.

הימין ניצח בבחירות, אם כי יתכן שהמפסיד לטווח ארוך יהיה נתניהו. אם יפעל לאיין את המשפטים התלויים נגדו, הרי שמורשתו ומקומו בהיסטוריה יהיו של מי שהייתה תלויה ועומדת מעליו עננה פלילית

כאיש אינטליגנטי וכבנו של היסטוריון הוא בוודאי מודע לכך שייזכר בתולדות העם בעיקר בשל קופת השרצים הזו ובשל ההתנהגות של בנו ושל רעייתו. במידה מסוימת הוא עשוי להזכיר את אחאב מלך ישראל: מנהיג צבאי ומדיני משובח, שהעמיד במקום הראוי לו את בן-הדד מלך ארם ועמד במרכז ברית מלכי ארצות החוף מול שלמנאסר מלך אשור האימתני. אבל כשם שאחאב נזכר פחות בשל הישגיו ובעיקר בשל כרם נבות היזרעאלי ושאר חטאיו (גם אם אפשר לסכמם כמאבקי חצר פוליטיים), כך גם "משפטי נתניהו" יאפילו על כל הישגיו של ראש הממשלה הזה בכלכלה, ביחסים הבינלאומיים ובביטחון הלאומי. עוד יוזכר, כי לשניהם הייתה בעיית רעיה.

ראש ממשלת המעבר מצהיר כי ימשיך להוביל ונשיא המדינה נעים ההליכות מרגיע ואומר שהמדינה לא הפסידה. אך אלו הן מילים ריקות. הרכב הכנסת הוא חד משמעי והימין הישראלי, שיכור ניצחון, מתהלך בגוו נטוי ובראש מורם ומשורר את שמות המיניסטריונים שהוא עומד לנכס לעצמו, תוך שהוא מונה כמה עצמות בדיוק הוא עומד לרסק לשמאל המובס.

חזותיהם של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ואריה דרעי מתפוצצים מגאווה (בצדק) בשל ההישג הפרלמנטרי שלהם. הם מתעלמים מה-popular vote, לפיו מספר הנוהים אחרי נתניהו אינו עולה על מספר הדוחים אותו.

הם אינם לוקחים בחשבון שבבחירות הבאות יכול הגלגל להתהפך ואז איש לא יהיה חייב לימין דבר וחצי דבר. הם מתעלמים מכך שגם הבחירות הנוכחיות יכולות היו להסתיים בתיקו או אף בניצחון (אמנם זעום) של גוש "רק לא ביבי". זאת, אלמלא היוהרה המקוממת והמטופשת-עד-כאב של הגברת מרב מיכאלי שחסמה בגופה כל אפשרות למיזוג עם מרצ, וחשיבותו העצמית של הגנרל בני גנץ שכרסמה במנהיגותו של יאיר לפיד.

הרכב הכנסת הוא חד משמעי והימין הישראלי, שיכור ניצחון, מתהלך בגוו נטוי ובראש מורם ומשורר את שמות המיניסטריונים שהוא עומד לנכס לעצמו, תוך שהוא מונה כמה עצמות בדיוק הוא עומד לרסק לשמאל המובס

אבל ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון. מצביעי השמאל-מרכז אולי טרם השלימו את תקופת האבל שלהם, אך הם הוגים בחרדה בשאלה לאן מועדות פניה של המדינה.

נוער הסיקריקים צוהל בחדווה על הגבעות. מר סמוטריץ' מאמץ את תאוריית הקונספירציה וקובע כי השב"כ הוא שעמד, לפחות חלקית, מאחורי רצח יצחק רבין. מר בן-גביר מתהולל ומפזז עלי במות. מנהיגי המפלגות החרדיות מתחילים לספור את המצלצלין. האדון הנכבד נתניהו, יריב לוין ובעלי בריתם שוקלים אל נכון מהי הדרך הטובה ביותר לשלוט במערכת המשפטית ולבטל, אגב כך, את משפטי נתניהו: האם פסקת התגברות תספיק או שמא יש לבנות מחדש את כל מנגנון מינוי השופטים בערכאות השונות בואכה בית המשפט העליון? (השמועות כאילו נתניהו מהסס ביחס לפסקת ההתגברות עוד יכולות להתברר כידיעות מוזמנות).

לפני סל העריפה המהירה של הגיליוטינה החוקתית מונחות גם רפורמות שונות: זכויות הלהט"בים, תחבורה ציבורית בכל ימות השבוע, אי-שימוש בכלים חד-פעמיים וצמצום המשקאות הממותקים (ושילכו איכות הסביבה ובריאות הציבור לעזאזל), שוויון בין הזרמים השונים ביהדות, פונדקאות, לימודי ליב"ה, שרות שוויוני בצה"ל (כולל לנשים), ועוד שיגיונות חילוניים ממין זה העושים או עשויים לעשות את ישראל למדינה נאורה יותר.

וכך, ישראלים לא מעטים מתחילים להרהר בהגירה לארצות אחרות. אין מדובר ב"נפולת של נמושות" כפי שכינה יצחק רבין את העוזבים, אלא במונח נייטרלי חדש ונטול קונוטציות. פעם היו "עושים עליה" וכיום "עושים relocation". הדשא של השכן ירוק יותר ואולי בניכר ניתן יהיה לקיים חיים אזרחיים פשוטים, רגועים ונטולי אתגרים קיומיים ברמת היום-יום.

נוער הסיקריקים צוהל בחדווה על הגבעות. סמוטריץ' מאמץ תאוריית קונספירציה וקובע כי השב"כ עמד, לפחות חלקית, מאחורי רצח רבין. בן-גביר מפזז עלי במות. במפלגות החרדיות מתחילים לספור את המצלצלין

ברלין ירשה את  עמק הסיליקון בתור משאת הנפש החדשה והכל עוסקים במחירי המילקי והדירות שם. אירופה הופכת ליעד ההגירה החילוני המבוקש, לפחות לפי מספרי הפונים לבקש דרכונים אירופיים ממדינות שוליות כגון ליטא או פורטוגל, ונושא עיקרי כיום לשיח סבים וסבתות הוא השגת דרכון של הקהילייה האירופית עבור דור הנכדים. שיהיה לעת צרה, אתם יודעים, כגון זו שהגיעה אולי בעקבות הבחירות האחרונות.

אחרי ככלות הכל, תם עידן המו"מ ולא נראה שבעשורים הקרובים יסתיים העימות בין היהודים לערבים בארץ הזו. רבים אינם רוצים לראות את ילדיהם ונכדיהם המתוקים מתגוששים עם ילדים פלסטיניים בסמטאות הקסבה של שכם. ברלין או פאלו-אלטו נראות כמפלט הגיוני נוכח העידן החדש, העוטה כיפה בגודל צלחת וארבע כנפות ועטור רובה סער.

אבל המערב משתנה במהירות וכבר אינו פתוח כבעבר. המטייל הישראלי אינו מודע בדרך כלל לשינויים החברתיים והפוליטיים שעובר המערב. אין להם עדות באוקספורד סטריט, באונטר דן-לינדן או במנהטן. ארצות המערב אליהן נכספה גם כלתה נפשו של הישראלי החילוני שוב אינן מסבירות פנים למהגר, כולל לא לישראלי, והאנטישמיות עולה כפורחת.

בארה"ב, בה שירתתי 14 שנים בשליחויות שונות של משרד החוץ, כמעט שלא היו אז אירועים אנטישמיים. אדרבא, הייתה פריחה במעמד הפוליטי והתרבותי של היהודים. פרופסורית יהודייה נודעת אמרה לי בהומור, כי בעוד שבעבר היינו צריכים "לאנגֵל" את שמות המשפחה שלנו כך שיישמעו יותר אמריקאיים, כיום אנשי אקדמיה "מייהדים" את שמותיהם כך שיצטלצלו כבעלי קשר יהודי.

אך כיום המצב משתנה במהירות ונשמעות אמירות אנטישמיות מצד ידוענים כגון קניה ווסט או כוכב הפוטבול סטיבן ג'קסון. אמירות אלה אמנם זוכות לגינויים חריפים, אך בקמפוסים גואה האנטישמיות תחת הכסות של התנגדות ל"מדינת האפרטהייד ישראל".

ברלין או פאלו-אלטו נראות כמפלט הגיוני נוכח העידן החדש, העוטה כיפה בגודל צלחת וארבע כנפות ועטור רובה סער. אבל המערב משתנה במהירות וכבר אינו פתוח כבעבר

חברות קונגרס פרוגרסיביות הפעילות במסגרת "היחידה" (the Squad) –ולא כולן מוסלמיות – תוקפות את ישראל משמאל. בו-בזמן מימין, במצעד של תומכי דונלד טראמפ ב-2017, קראו הצועדים: "היהודים לא יחליפו אותנו" (בהתייחסם למזימה דמיונית לפיה היהודים שואפים לייבא לארה"ב ולאזרח בה רבבות עובדים זרים, שיירשו את מקומם של אמריקאים לבנים-טובים) ובפיטסבורג, וכן בעיירה Poway בקליפורניה, הותקפו בתי כנסת ונהרגו מתפללים.

בגרמניה נרשמים מדי חודש לפחות חמישה אירועים אנטישמיים, וזאת לאחר הפיגוע בבית הכנסת בהאלה בו נרצחו שני עוברי אורח. בצרפת התרחשו ב-2021 כמעט 1700 פשעי שנאה נגד יהודים ובעשור האחרון נרצחו לפחות שלושה יהודים על ידי מוסלמים. כך הוא המצב במדינות שונות ותקצר היריעה מלפרט את שלל התופעות.

בלונדון אובחנה תופעה הפוכה במידת מה אלא שתוצאתה דווקא הדגישה את המצאותה של האנטישמיות כתופעה רגילה ויומיומית בחיים הבריטיים.

זה מתחיל במחזה בשם Rare Earth Mettle שתואר כאנטישמי מאחר שגיבורו, שנשא שם יהודי במופגן (Hershel Fink) הוצג כטייקון השואף להשתלט, בסגנון אלון מאסק, על מאגר המתכות הנדירות העולמי. משחק המילים בין Rare Earth Mettle (אופי, או לוז נדיר) לבין Rare Earth Metals (מתכות נדירות) הביא לגל מחאות מצד צופים יהודים ולא-יהודים שהעלו בפני הנהלת התאטרון חוויות אנטישמיות שחוו.

חברות קונגרס פרוגרסיביות תוקפות את ישראל משמאל. מימין, במצעד תומכי טראמפ קראו הצועדים: "היהודים לא יחליפו אותנו", בפיטסבורג ובקליפורניה, הותקפו בתי כנסת ונהרגו מתפללים

הממונה מטעם ממשלת בריטניה על המאבק באנטישמיות הודיע על ביטול התמיכה בתאטרון. התוצאה הייתה הסרת המחזה והזמנת מחזה חדש, פרי עטו של העיתונאי היהודי ג'ונתן פרידלנד, שייתן ליהודים בריטיים פתחון פה להעלות באופן חופשי ולא-מומחז או מתוסרט חוויות אנטישמיות שעברו במהלך חייהם באנגליה.

Nuanced and perfect review of our Jews. In Their Own Words. review – an illuminating, unsettling study of prejudice | Theatre | The Guardian https://t.co/XKj2xlj6NP

— Tracy-Ann Oberman (@TracyAnnO) October 2, 2022

אין מדובר אפוא במחזה עלילתי אלא בתריסר עדויות אישיות הנכתבות היטב ומשוחקות למופת. הדמויות שבמחזה מעלות עדויות וחוויות אנטישמיות שספגו מצד שמאל של המפה הפוליטית הבריטית. מטרת התאטרון הייתה לפייס את הצופים היהודים ולהסיר מעל עצמם כל טענה לאנטישמיות. אחת העדויות היותר מרשימות הייתה של אישה בגיל העמידה שתיארה כיצד הוריה ומוריה ניסו לשווא לעשותה ל"יהודייה טובה", עד אשר הגיע ג'רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור "והפך אותי ליהודייה טובה מאד".

זה היה מצמרר, שכן אין המחשה טובה יותר מאשר ביטוי אמנותי לתופעות חברתיות ופוליטיות, ומסתבר שיש אנטישמיות גם בממלכה המנומסת והקרירה בה אין מקובלת התנהגות בוטה ואלימה.

במעבר חד להשלכות הבחירות בישראל אוֹמַר, כי ילך כל איש לאשר ייקחו אותו חייו, אבל כפי שהשכיל לטעון האלוף יאיר גולן איש מרצ, שנדחקה מן הזירה הפוליטית (שוב תודה למרב מיכאלי), שכתב בפייסבוק:

"התשובה חייבת להיות אחת – נילחם […] על הבית בכל מרחב אפשרי. נקים עמותות ונגייס משאבים […] נפגין בכל מקום אפשרי, לא נוותר במילימטר על מרחב ישראל הציונית, ישרת הדרך, שוחרת הביטחון והשלום, דורשת הטוב".

המחזה היה מצמרר, שכן אין המחשה טובה יותר מאשר ביטוי אמנותי לתופעות חברתיות ופוליטיות, ומסתבר שיש אנטישמיות גם בממלכה המנומסת והקרירה בה אין מקובלת התנהגות בוטה ואלימה

נזכור אפוא את "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת", כפי שכתב דוד אבידן בשירו "ייפוי כוח". שמעתם את זה, אריה דרעי, בן-גביר, סמוטריץ' ונתניהו? אנחנו פה!

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.