רוב האנשים נוטים להסכים שהעיתונות צריכה לסקר את מה שחשוב. זה נשמע סביר ונכון. אבל לרוב אנחנו מתעלמים מכך שחשיבות היא בעצמה סובייקטיבית – ושעסקי החדשות הם עסק כלכלי. החיים מסובכים מספיק, ובעניין הזה אנו מקווים לתוצאה סבירה, לא יותר. מלחמת אוקראינה הציבה אתגר מול הפרדיגמה העיתונאית השבירה הזו, והתוצאות, ובכן,  סבירות.

הרקע הוא שעסקי החדשות הבינלאומיים הגיעו למלחמה במצב כלכלי רעוע: גוגל ופייסבוק שואבות כמעט שלושה רבעים מהפרסום הדיגיטלי העולמי ועוד היד נטויה. כבר עשורים מספר שרוב צרכני החדשות – ברשת מן הסתם – מסרבים לשלם ישירות על השרות.

מלחמת אוקראינה הציבה אתגר מול הפרדיגמה העיתונאית השבירה שעיתונות צריכה לסקר מה שחשוב. הרקע הוא שעסקי החדשות הבינלאומיים הגיעו למלחמה במצב כלכלי רעוע

תוצאה אחת היא שבארה"ב משרות העתונאים בעיתונים ירדו בין 2008 ל-2019 ביותר ממחצית. הקריסה הייתה אכזרית עוד יותר בשורות הכתבים הזרים – אותם אני מכיר היטב מכמעט 30 שנות פעילות בתחום.

כאשר שרתתי כיו"ר התאחדות העתונאים הזרים בישראל התהדרנו ברשימת חברים שכללה מאות עיתונאים, מהם רבים שנשלחו הנה עם משפחות וקיבלו תנאים של דיפלומטים. זה כמעט נעלמו מן העולם.

היום, אם בכלל יש סיקור, הוא נעשה בידי מקומיים לצד כתבים זרים בודדים שטסים להיכן שיש סיפור, ועומק ידיעתם בהתאם. בסופו של דבר, רוב האירועים, למשל המלחמה בטיגריי, זוכים להתעלמות.

מעבר לסד"כ המדולל, אלה שנותרו – מותשים מעשורים מספר של מלחמות אין-קץ שעשו השם שמות. בעוד שפחות מ-20 מקרי מוות של עיתונאים נרשמו במהלך מלחמת העולם השנייה, הוועדה להגנה על עיתונאים מדווחת כי למעלה מ-200 עיתונאים ועובדי תמיכה בתקשורת נהרגו במהלך מלחמת עיראק בין השנים 2003-2011 – ולפחות 78 עיתונאים באפגניסטן. אחת מהם היתה עובדת שלי, אניה נירינגהאוס, שאישרתי לה ליסוע למחוז באפגניסטן; חשבתי שהמשטרה תגן עליה; הסתבר ששוטר אחד תמך בטליבאן; עד היום לא התגברתי על מותה.

תוצאה אחת היא שבארה"ב משרות העתונאים בעיתונים ירדו בין 2008 ל-2019 ביותר ממחצית. הקריסה הייתה אכזרית עוד יותר בשורות הכתבים הזרים – אותם אני מכיר היטב מכמעט 30 שנות פעילות בתחום

ובכל זאת הגילדה הזאת ממשיכה לקחת סיכונים: יש אלפי עיתונאים זרים באוקראינה – לפי הערכות  היו שם 3,000 בשיאה.

הטכנולוגיה יכולה להפחית את הסיכונים והקשיים: אפשר להגיע לנושאי הסיקור בקלות רבה יותר באמצעות שיחות סלולריות או וידאו; "עיתונאים אזרחיים" מספקים תוכן (שדורש אימות, תת-מיומנות חדשה); מזל"טים מפחיתים את הפיתוי והצורך ללכת לכל מקום באופן אישי. למרות זאת, לפחות שמונה עיתונאים, כולל מקומיים, נהרגו באוקראינה, בדרך כלל מאש רוסית.

במצב זה – כאשר כמעט אין יותר כח אדם ומימון – זה הופך קריטי לדעת אם הקהל מעוניין בסיקור היקר והמסוכן הזה. ובזה, הסיפור האוקראיני הציג דינמיקה מעניינת. למרות תקופות של ירידה בעניין, המלחמה נשארה בין הסיפורים הפופולריים ביותר באתרים הרלוונטיים בארה"ב ובבריטניה מאז תחילתה – והיא מהווה כמעט את הסיפור הבינלאומי היחיד שהיה בין התוכן המוביל לאורך כל הדרך.

למה אוקראינה כל כך מעניינת? בכנס של האיחוד האירופי באוניברסיטת בוקרשט – שהזמין אותי אליו ידידי ראש ממשלת רומניה לשעבר מיהאי רזבן אונגוריאנו -התבקשתי לחקור את הסוגיה (וזה שודר בשידור חי, כי הם עדיים חיים בעידן קצת נאיבי, ומקסים).

ראשית, המלחמה באוקראינה עונה על קריטריון מרכזי למה שגורם לאנשים לשים לב למשהו שקורה הרחק מביתם: השפעה על חייהם. יותר ממלחמות אחרות היא חשפה את מידת התלות ההדדית שיש בעולם. המלחמה נקשרה למשבר אנרגיה באירופה ולבעיות שרשרת האספקה ​​בכל מקום וחששות מרעב באפריקה וקרנות הפנסיה השוקעות באמריקה – לצד בעתה מסכסוך גרעיני. כולם מרגישים שהסיפור הזה נוגע בהם.

כאשר כח האדם והמימון מוגבלים – קריטי לדעת אם הקהל מעוניין בסיקור היקר והמסוכן הזה. ובזה, הסיפור האוקראיני הציג דינמיקה מעניינת. המלחמה נשארה בין הסיפורים הפופולריים ביותר

כמובן שאפשר להגזים בכל אלה. קצת מביש היה לצפות בדיווחים של הכתבים הישראלים שחיפשו בנרות נרטיב יהודי. נראה היה שגם אם פצצה גרעינית תבעט בישבנם, עדיין יחפשו איזה רב מחב"ד שיגע בנקודה היהודית, פיקטיבית ככל שתהיה. התקשורת בארץ משקפת את הציבור, וישראל כמובן צועדת אלי החשכה, ברגל גאווה. אצל שאר העולם זה היה פחות לא אלגנטי.

נמשיך. שנית, יש התפתחויות כל הזמן, חלקן מפתיעות – וזה חשוב בחדשות לא פחות מאשר בספרות. ההישגים של האוקראינים, הטבח בבוצ'ה, מצור מריופול, כיבוש תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, מתקפת הנגד האוקראינית, משאלי העם הרוסיים המזויפים והסיפוחים החצופים, ועכשיו שחרור חרסון. זו לא מלחמת התשה כפי שנוצרה בתימן.

שלישית, אנחנו חיים בעידן של סלבריטאים והמלחמה מציבה צמד מובילים ברמת איכות בינלאומית ממש, לחלוטין ישר מהסרטים.

ולדימיר פוטין הוא לא קצין ק.ג.ב סטנדרטי שחטף מדינה שלמה ובזז את משאביה, כי הרי כאלה יש בכל ז'ורנל. לא – הוא גם נבל מעולם מרוול שהרג עתונאים במעליות וגם הרעיל מרגלים סוררים וזרק לכלא אוליגרכים טורדניים שנעצרו באשמות שווא ואפילו כנראה הרעיל נשיא אוקראיני לשעבר כך שפניו עוותו באופן מסתורי, ולאחרונה גם הרעיל יריב פוליטי דרך תחתוניו (אחר נורה על גשר במוסקבה, וזה היה קצת משעמם). לקינוח שלח את צבא הבוטים שלו לעזור לדונלד טראמפ להיבחר לנשיא בארה"ב – דבר שלא יאומן – כדי לשבש את המדינה החשובה בתבל ככל רק שניתן.

יש התפתחויות כל הזמן, חלקן מפתיעות – וזה חשוב בחדשות לא פחות מאשר בספרות. ההישגים של האוקראינים, הטבח בבוצ'ה, מצור מריופול, כיבוש תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, מתקפת הנגד האוקראינית ועוד

זה סיפור מרהיב, אבל סיפורו של ולודימיר זלנסקי עשוי להיות עוד יותר טוב. מדובר בקומיקאי לשעבר שלפני שנים לא רבות עשה  פירואטים בבגדי גוף צמודים ב"רוקדים עם כוכבים", ועבר מגילום מורה שהופך לנשיא בטלוויזיה לאחד שנבחר באמת. לא מזיק שבסיפור הדוד וגוליית הזה דוד הוא גם יהודי – במדינה שידעה אנטישמיות מהי, ואני מתבטא בדיפלומטיות. דיווחי החדשות הם רק הפרומו לסדרת הנטפליקס על המלחמה בין שני אלה.

הנקודה, אם כך, היא שההחלטה לכסות את המלחמה באינטנסיביות איננה דבר של מה בכך – במיוחד כאשר הכיסוי עצמו לא קל בכלל.

בתור התחלה, ניתן לדווח רק על אוקראינה (וזה לא כולל את השטחים הכבושים שהגישה להם כמעט בלתי אפשרית). כמעט מתעלמים מהצד הרוסי, כי המדינה הפכה למדינת משטרה שבה הממשלה משקרת, התקשורת מבויתת, בתי המשפט פיקטיביים וכולם מפחדים. אין שום דרך לאמוד את דעת הקהל האמיתית.

אתגר נוסף הוא נוכחותם של נרטיבים מתנגשים לחלוטין. התקשורת הזרה לא כל כך יודעת מה לעשות עם מצב כזה ולרוב פשוט מציגה את שני הצדדים – גם כאשר אחד מהם שקרי. עם זאת, במקרה הזה המלכודת הפוטנציאלית היותר אקוטית זו התעלמות מוחלטת מהצד הרוסי.

הרי רוב הכתבים הזרים והעורכים הבכירים הם הומניסטים ליברליים שמזדעזעים מהאכזריות שרוסיה הפגינה: מעשי טבח, אדישות לנזק הבינלאומי ולסבלם של הרוסים עצמם, ואיומים מרומזים לגבי שימוש בגרעין – דבר ששבר טאבו שכולם כיבדו משחר העידן הגרעיני.

כמעט מתעלמים מהצד הרוסי, כי המדינה הפכה למדינת משטרה שבה הממשלה משקרת, התקשורת מבויתת, בתי המשפט פיקטיביים וכולם מפחדים. אין שום דרך לאמוד את דעת הקהל האמיתית

בשיחה איתי, אמר לי ברנאר אנרי לוי – שבסרטו החדש על המלחמה הציג את רוסיה כשטן בהתגלמותו – שפוטין עבר כל גבול וחייב להיות מוקע ללא ניואנסים.

דן פרי וברנאר אנרי לוי

אבל למרות כל אלה, יש כמה מרכיבים בנרטיב הרוסי שאולי כדאי לשקול.

מלכתחילה, הגבולות הפנימיים של ברית המועצות – שלפני 30 שנה הפכו לגבולות של מדינות חדשות כמו אוקראינה – תוכננו בכוונה כדי ליצור שילוב כאוטי של קבוצות אתניות. המטרה הייתה לתקוע את הרפובליקות עם מיעוטים רוסיים כדי לסבך כל מאמץ מצידן לתפקד כמדינות.

יש מעט אהדה במערב בימינו לשינוי גבולות, ובטח כשזה נעשה בכוח – אבל זה לא אומר שאין באוקראינה שטחים, שאלמלא החלטות של השלטון הרודני הקומוניסטי היו בהחלט יכולים להיות ברוסיה. הבנה זו אינה מצדיקה פשעי מלחמה; זה פשוט מציף מרכיב בסיפור שהקהל המערבי לא כל כך יודע.

שנית, זה לא מטורף שרוסיה מתנגדת להצטרפות של אוקראינה לנאט"ו. כן, אוקראינה עצמאית, אבל גם מקסיקו וקנדה עצמאיות. מה הייתה עושה ארה"ב לו אחת מהן הייתה מצטרפת לברית ורשה? צריך רק להיזכר במשבר הטילים בקובה.

האם רוסיה היא מעצמה שיש לכבד קצת את רצונותיה (במיוחד כאשר המערב אכן הבטיח שנאט"ו לא תתרחב מערבה כפי שעשתה)? כרגע ממשלתה כל כך מרושעת, שאם בכלל, רוב השחקנים רוצים לשים אותה במקום. במיוחד כאשר היא אחראית רק ל-2% מהתמ"ג העולמי, לעומת שליש במקרה של ארה"ב. אבל זו מעצמה גרעינית גדולה וציוויליזציה עצומה שחולשת על השטח הגדול בעולם. מסובך. אם בראש רוסיה לא היה עומד שטן, היו מקשיבים מעט יותר.

מה הלקח מכל זה? בעיני, זה שבאוקראינה, כמו בכל מקום אחר, אנחנו צריכים יותר מסתם דיווח מבוסס-עובדות.

קוראים רבים מעידים על עצמם שהם רוצים רק את העובדות (וכמובן שהם לא אוהבים קליק-בייט) – אבל המתוחכמים יותר מבינים שבעצם הבחירה של אילו עובדות להציג יש ממד סובייקטיבי. זה בלתי נמנע.

האמת היא שהציבור צמא לפרשנות. הניו יורק טיימס מצא לאחרונה שקוראים מנהלים אינטראקציה כפולה במדור הדעות לעומת עמודי החדשות מהעולם. במקרה של אוקראינה, במדורים אלה ניטש הדיון בשאלות מפתח שעל הפרק – כמו האם להיכנע לאיום הגרעיני או לגרוס שפשוט אסור לוותר לדיקטטור.

האמת היא שהציבור צמא לפרשנות. הניו יורק טיימס מצא שקוראים מנהלים אינטראקציה כפולה במדור הדעות לעומת עמודי החדשות מהעולם. במקרה של אוקראינה, במדורים אלה ניטש הדיון בשאלות מפתח

תפקידה של התקשורת כפלטפורמה לשיח הזה הוא חשוב ביותר. ככל שהעולם הופך מורכב יותר, העיתונות חיונית כדי להציע מורה נבוכים. זה חשוב גם כאן, קוראים יקרים, כי המצב בארץ מסובך ועוד הולך להסתבך. חושך עומד לרדת על הארץ האהובה, אבל בשעותינו הקשות עדיין יהיה כאן דיסקורס, ועימו תקווה לתיקון. לשם כך, בין היתר, יש ויהיה זמן ישראל.

דן פרי וראש ממשלת רומניה לשעבר מיהאי רזבן אונגוריאנו

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com