המונדיאל ממחיש זאת שוב: הבדל בולט בין הכדורגל לענפי הספורט הפופולריים בארצות הברית הוא היעדר ההקפדה בענייני שעון משחק. את האמריקאי זה מרתיח – ואולי כאן טמון גם מפתח לדברים חשובים לא פחות.

בפוטבול אמריקאי, הוקי וכדורסל, שעון המשחק הוא אובססיה ממש. קריירות קורסות וגביעים מונפים על בסיס שבריר שנייה. זוגות אינספור הגיעו לכורסת הטיפול אחרי שהבעל הבטיח יותר מדי פעמים שנותרו אך שתי דקות במשחק.

בפוטבול אמריקאי, הוקי וכדורסל, שעון המשחק הוא אובססיה ממש. קריירות קורסות וגביעים מונפים על בסיס שבריר שנייה. זוגות אינספור הגיעו לכורסת הטיפול אחרי שהבעל הבטיח יותר מדי פעמים שנותרו 2 דקות

הסיבה היא שב-NFL שתי הדקות האחרונות (טוב, כל שתי דקות) יכולות להימשך קרוב לשעה בגלל טריקים ושטיקים לעצור את השעון (והפרסומות שהם מביאים). מסירה שלא נתפסה עוצרת את השעון, וכך גם כאשר שחקן המחזיק בכדור רץ מחוץ לצד מגרש. זכייה בנקודות, פסק זמן, בדיקת וידאו, עבירה, פציעה – כל אלה עוצרים את השעון גם כן.

ב-NBA (וגם ב-EUROLEAGUE ואצלנו) קליעה לסל נחשבת לאחר סיום המשחק אם השחקן שלח את הכדור לדרכו לפני שאזל הזמן – אפילו אם בשבריר שנייה מדובר. אני זוכר את יסוריי כאשר קאווי לאונרד מהטורונטו ראפטורס כך קלע במשחק המכריע ובזאת העיף את קבוצתי, הסיקסרס, מסדרת חצי הגמר ב-2019 (שימו לב לשעון הרץ כמו מטורף בווידאו). אבל הבנתי שזה היה הוגן – נותרה בבירור עשירית השנייה כאשר הכדור התנתק מהיד של לאונרד. אולי אלפית. ראו בעצמכם.

עניין הדיוק לא מסתכם רק בשעון.

בבייסבול אמריקאי – משחק בו אין שעון בכלל ובתיאוריה משחקים יכולים להימשך לנצח – יש  אובססיה מדאיגה למדידת אחוזי הצלחה בכל פעולה אפשרית בכל הנסיבות שיעלו על הדעת.

בבייסבול אמריקאי – משחק בו אין שעון בכלל ובתיאוריה משחקים יכולים להימשך לנצח – יש  אובססיה מדאיגה למדידת אחוזי הצלחה בכל פעולה אפשרית בכל הנסיבות שיעלו על הדעת

התפוקה ההתקפית של שחקנים נמדדת לרוב על ידי נתון שנקרא "הקווים הנטויים", הכולל סדרה של תתי-נתונים שמגיעים לאלפיות: למשל: 571./416. / 289. – זו לא פרודיה. הטבלה הסטטיסטית למטה היא אמיתית – ואל תנסו אפילו להבין אותה. הנתון הימני – WINS ABOVE  REPLACEMEMT – קשור איכשהו לכל שאר הנתונים ומנסה לחשב כמה ניצחונות הביא השחקן באופן אישי לעומת שחקן ממוצע אחר שעשוי היה להיות במקומו.

בכדורגל, עם הרבה מזל, נגלה מהשדר כמה גולים הבקיע ליונל מסי.

הספורט האמריקאי הפך לעוד יותר משועבד לנתונים בגלל שאוהדים צופים בו בימינו באפליקציות הדיגיטליות של הליגות, שבהן סטטיסטיקות מרקדות כל הזמן על המסך. צריך דוקטורט בפיסיקה גרעינית כדי להבין את הכל.

מי שרגיל לזה חווה הלם תרבותי כל פעם מחדש, כולל לנוכח המשחקים בקטאר. אני מוצא עצמי מהרהר בדברי ישעיהו ליבוביץ על "22 חוליגנים הבועטים בכדור".

הספורט האמריקאי הפך משועבד אף יותר לנתונים כי אוהדים צופים בו בימינו  באפליקציות הדיגיטליות של הליגות, שבהן סטטיסטיקות מרקדות כל הזמן על המסך. צריך דוקטורט בפיסיקה גרעינית כדי להבין את הכל

המשחק נעצר ללא הרף, מסיבות דומות לאלה בפוטבול – אלא שהשעון ממשיך לרוץ, כאילו להכעיס. בתום כל מחצית השופט מודיע כמה זמן יש להוסיף – תוספת שאמורה לפצות על סך כל ההפסקות. אלא שתוספת זו מוכרזת במספר דקות עגול (ועוד על שלטים משונים מתקופת הווקמן). אוהד אמריקאי עשוי לצרוח מרוב תסכול: מה עם עשיריות השנייה שלי?

אף אחד אף פעם לא מטיל ספק בחישוב של השופט, למרות שבליגות רבות תוספת הזמן היא כמעט תמיד שלוש דקות – והדבר בעיני חשוד. יתרה מכך, בהחלט נראה כאילו שהשופטים בעצם מאפשרים את המשך המשחק עד שמהלך אחרון יגיע לסיומו בנחת – במיוחד אם כריסטיאנו רונלדו על המגרש. איפה זה ואיפה המשחק של טורונטו מול פילדלפיה?

אי הדיוק מגיע גם לענייני מיקום. לעומת פוטבול, שם מודדים כל שבריר אינץ' לפני שמתחילים במהלך, בזריקות אל תוך המגרש בכדורגל השחקן הזורק זז ימינה ושמאלה באין מפריע. בשעת הצורך הוא גם שורף שניות יקרות. כאילו בהתלבטות מסובכת במיוחד – ולאף אחד לא אכפת. האם השופט יוסיף את הזמן האבוד בסוף המשחק? איש אינו יודע באמת. מי ששואל נשמע טרחן או הזוי.

היוצא מן הכלל לחוסר הדיוק המשווע הוא אולי ה-VAR החדש (VIDEO ASSISTANT REFEREE) שתפקידו העיקרי הוא כנראה לפקח על החלטות הנבדל (עניין הנתון לכללים מורכבים שמעטים באמת מבינים). יש ויכוח ער על האם החידוש הזה תורם או גורע.

המשחק נעצר ללא הרף, מסיבות דומות לאלה בפוטבול – אלא שהשעון ממשיך לרוץ, כאילו להכעיס. התוספת מוכרזת במספר דקות עגול. אוהד אמריקאי עשוי לצרוח מרוב תסכול: מה עם עשיריות השנייה שלי?

כשגרתי בלונדון, נהגתי להתווכח עם הבריטים על חוסר הרצינות של השעון – ובכלל – בכדורגל. רבים טענו שדווקא בממד האקראי, בשגיאות של השופטים, בבלגן הכללי, טמון החן של המשחק האהוב.

המנגינה השתנתה ביום סגריר ב-27 ביוני 2010, כאשר בשלב ההדחה במונדיאל מול גרמניה, האנגלי פרנק למפארד הבקיע שער (ראו בווידאו) שלא נחשב בגלל שהשופט היה אולי הצופה היחיד עלי אדמות שלא הבחין בו. הדהים אותי שדבר כזה ייתכן בכלל, ומחיתי נמרצות מול שאר האוהדים בפאב. אבל אף אחד הפעם לא התווכח. חוויתי את הרגע המדיוק שדעת הקהל באנגליה התהפכה – הרגע בו, אולי, נולד ה-VAR.

עכשיו אם רק ילמדו את החשיבות של השעון!

או אולי בעצם לא.

האם גדולתה של אמריקה – עוצמה כלכלית וצבאית יוצאת דופן, המנוע מאחורי רוב החידושים המדעיים במאה שעברה, התפקיד המוביל בעידן דיגיטלי – קשורה לאובססיה לדיוק בספורט?

או שאולי הזרימה החופשית יותר שכדורגל מציע, ושכל שאר העולם אוהב, דווקא היא היא הקשורה לכך שהחיים יכולים להיות הרבה יותר נעימים מחוץ לארה"ב? אולי זה קשור לסיבה שיש תרבות כה עשירה, כזו פואטיקה של החיים, הבנה כל כך יותר עמוקה של איך לשרוד את הקיום ולהשאר בן אדם, במקומות כמו איטליה וצרפת?

האם גדולתה של אמריקה – עוצמה כלכלית וצבאית יוצאת דופן, המנוע מאחורי רוב החידושים המדעיים במאה שעברה, התפקיד המוביל בעידן דיגיטלי – קשורה לאובססיה לדיוק בספורט?

זו אולי שאלת השאלות של זמננו.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com