לפני כחודש היה הכבוד לכותב שורות אלה לקבל מידי נשיא המדינה יצחק הרצוג את "עיטור הנשיא" יחד עם ארבעה כלות וחתנים נוספים. בנאומי בטקס בשם כלל מקבלי העיטור סיפרתי על חוויה מכוננת שמלווה אותי מהתקופה הארוכה בה ניהלתי את כפר הנוער ימין אורד.

ילד בן שש, נכד לסב יהודי, הגיע אלינו בדרך לא דרך מבית יתומים נידח במזרח אירופה בזכות עבודת הקודש של ארגון "נתיב". לימים, לאחר שסיים שירות צבאי והחל בלימודים אקדמיים, תהיתי יחד אתו מתי חל בו השינוי – מה הייתה נקודת המפנה אצלו, לאחר שחווה עולם נטול חמלה כפעוט חסר ישע.

ילד בן 6, נכד לסב יהודי, הגיע אלינו בדרך לא דרך מבית יתומים נידח במזרח אירופה בזכות עבודת הקודש של "נתיב". לימים תהיתי יחד אתו מה הייתה נקודת המפנה אצלו, לאחר שחווה עולם נטול חמלה כפעוט חסר ישע

"זה קרה מוקדם מאוד", אמר, "כששמעתי אתכם שרים. ילדים ומבוגרים שרים יחד. לא הבנתי מילה, אבל הלב אמר לי, 'רעים הם לא יכולים להיות, הרעים לא שרים ככה'".

הילד הפליט הזה, שבגר והיה לאזרח מעורב וערכי, הוא "נער פוסטר" של מערכת חינוך, שידעה בשעותיה היפות לשלב בחינוך ממדים אנושיים ואוניברסליים והשכילה ליצור עבור ילדים כמוהו סביבה שהיא תבנית מוקטנת של חברה עתידית מתוקנת. חברה שאחד מביטוייה המובהקים מתגלם בהכרעה לתת כאן, באמצעות חוק השבות, בית לרבבות רבות של צאצאי יהודים. כמוהו היו עוד נערות ונערים רבים, שצמחו ופרחו מרקע של פריפריה חברתית וגיאוגרפית, בכפרי נוער נוספים ובקהילות חינוך ממלכתיות רבות.

נכון, לא בכל מקום ולא בכל מצב, ואת חוליי המערכת נדמה שכולם מכירים, ועדיין, לאורך השנים התיימרה מערכת החינוך הממלכתית, ופעמים רבות גם הצליחה, לייצר מכנה וייעוד בסיסי משותפים עבור רוב חלקי החברה הישראלית.

בימים אלה מתעורר חשש אמיתי להמשך תקפותו של הדבק הקולקטיבי הזה, שתמך עד כה את המערכת. יחידות חשובות נקרעו ממשרד החינוך ללא היסוס, המפלגתיות קנתה לה אחיזה מובהקת בנחלות הוראה שהיו עד כה ממלכתיות, לימודי ליבה משותפים בסיסיים נדחקו מפני מגזריות בוטה. ואם כל זה לא מספיק – גם "סעיף הנכד" בחוק השבות נמצא על הכוונת.

כעת מתעורר חשש להמשך תקפות הדבק הקולקטיבי. יחידות חשובות נקרעו ממשרד החינוך, המפלגתיות קנתה אחיזה בנחלות הוראה ממלכתיות, לימודי ליבה משותפים בסיסיים נדחקו מפני מגזריות

האם נוכל להמשיך לקלוט נוער פליט שאתרע מזלו פעמיים – גם להימצא באזור מלחמה וגם לא להיות כשר על פי ההלכה? ואם איכשהו יגיע אלינו – האם נוכל להמשיך להקנות לו חינוך מעורר סקרנות ודיון ואף ביקורת על סדרי עולם קיימים?

אם חפצי חיים משותפים אנחנו חרף המחלוקות הפוליטיות המשסעות, התשובה חייבת להיות "כן" מהדהד. אין לנו פריווילגיה לוותר על החינוך כמקום אחרון אולי שיש לו יכולת להתוות אופק ערכי משותף עבור רוב חלקי החברה. אסור להרעיל כך את היסודות.

"תחי מדינת ישראל", כך סיימתי את דברי התודה בבית הנשיא, והאחריות לכך נתונה כעת בידי ממשלת ישראל הנבחרת החדשה. אין לנו אחרת.

אבל לפני שרצים ראש הממשלה והשרים וסגני השרים הרלוונטיים לחוקק, לתקן ולתקנן את כל העברות האגפים והמנהלים והסמכויות, טוב יעשו אם יעצרו לרגע כדי לקרוא את המילים הפותחות של "חוק החינוך הממלכתי", שנחקק ב-1953 ועדיין עומד בתוקפו – כמו מתעקש להזכיר מה צריך וראוי להיות כאן. מטרת החינוך, כך נכתב, היא "לחנך אדם להיות אוהב אדם".

כל  מי שמאמין בערך המלכד של החינוך לא יכול עכשיו לשבת על הגדר אלא להתעקש ואף להיאבק על הערך הזה. חינוך הוא קודם כל מפעלו של המורה היחיד, ובמשותף, מפעלם של יחידים רבים שמונעים לאורך זמן, למרות הכל, בתחושת שליחות עמוקה.

טוב יעשו המחוקקים אם יעצרו לרגע לקרוא את המילים הפותחות ב"חוק החינוך הממלכתי" מ-1953, העומד בתוקפו כמתעקש להזכיר מה ראוי להיות כאן. מטרת החינוך, כך נכתב, היא "לחנך אדם להיות אוהב אדם"

נדמה שכל מי שעבר ולו שנה אחת מול כיתה יכול להעיד על כך. איש לא יוכל לכפות על היחידים האלה ערכים זרים לליבם ולרוחם. נמשיך לשיר. ביחד.

ד"ר חיים פרי, 81, הוא מאנשי החינוך הבולטים והוותיקים בישראל. בין היתר, ניהל לאורך כמעט 3 עשורים את כפר הנוער ימין אורד, ונחשב עד היום ל"גורו" של חינוך נוער עולה חדש ושילובו בחברה. הקים את ארגון "דרך כפר" ומשמש עד היום כנשיאו. הארגון פעיל בהכשרת אנשי חינוך ב-70 קהילות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, כמו גם בצה"ל, המשטרה, שב"ס וגופים נוספים. הוא זכה פעמיים בפרס "ארגון עולם הילדים" (World Of Children) הנחשב ל"נובל של זכויות הילד" ובאותות כבוד נוספים. לפני חודש קיבל מידי הנשיא הרצוג את "עיטור הנשיא" על מפעל חייו בחינוך.