המסיכות הוסרו, המלחמה החלה. הדינמיקה המלחמתית שבה מצויה מצד אחד הקואליציה – בהובלת שר המשפטים יריב לוין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן – ומצד שני המערכת המשפטית, האופוזיציה וארגוני מחאה של החברה האזרחית, עברה אתמול לשלב הסרת הכפפות. הנימוסים, הממלכתיות, ויש שיגידו העמדת הפנים התרבותית – הושלכו לפח.
זירת הקרבות אתמול הייתה אולם ועדת החוקה בכנסת. המשנה ליועצת המשפטית לממשלה לעניינים ציבוריים-מינהליים, ד"ר גיל לימון, נשלח אל הוועדה כדי לנסות ולהחדיר קצת היגיון לראשם של נציגי הקואליציה.
לימון חרג ממנהגו ודיבר באופן חד, החלטי ואמיץ על הצעת החוק שעניינה הפיכת הייעוץ המשפטי לבלתי מחייב ואף להפרטתו לייעוץ פרטי, כחלק מהמכלול ההתקפה המשטרית של לוין ורוטמן על שלטון החוק:
"זהו רצף של מהלכים שתוצאתם המצטברת עלולה להיות קעקוע של מעמד שלטון החוק במדינה דמוקרטית. אם יתקבלו מכלול ההצעות שעל הפרק, הממשלה ושריה יפסיקו בפועל להיות כפופים לדין.
"אין צורך בהסברים מורכבים אודות דמוקרטיה כדי להבין זאת: מי שגם כותב את החוק, גם מחליט עבור עצמו אם הוא מקיים את החוק, גם שולט בבחירת השופטים שעוסקים בביקורת שיפוטית על החלטותיו, וגם מוסמך לעקוף את פסיקתם כשהיא אינה לרוחו – איננו כפוף למעשה לחוק. במצב הזה, הממשלה אפילו לא תהיה מעל לחוק. הממשלה תהיה החוק".
המשנה ליועמ"שית ד"ר גיל לימון מופיע בוועדת החוקה, 16 בינואר 2023 (וידיאו: ערוץ הכנסת)
שר המשפטים לוין לא יכול היה לשבת מנגד, כשנציגי הייעוץ המשפטי אומרים דברים כה חד-משמעיים נגד רכיב חשוב בתוכנית ההפיכה המשטרית. הוא החליט לשלוף ציפורניים:
"מופיע כאן המשנה ליועמ"ש ומציג עמדה משפטית בסוגיה מאוד חשובה שנוגעת לעניין שאין חולק נמצא בסמכויות של משרדי. מתי אתם חושבים שאני שמעתי או יכולתי לקרוא את חוות הדעת הזו? תאמינו או לא, עכשיו.
"אתמול אחה"צ התקיימה בלשכתי ישיבה ביוזמתה של היועצת המשפטית לממשלה. אתם חושבים שמישהו בישיבה אמר לי דבר וחצי דבר על מה שעומד להיאמר פה? כלום. אתם חושבים שמישהו בישיבה הזאת שאל: אולי ישמעו את דעתי? אולי כדאי שהייעוץ המשפטי לממשלה ישמע מה יש לשר המשפטים להגיד לפני שהוא מופיע בוועדת החוקה?
"זה מראה על כשל עמוק בהבנת התפקיד של הייעוץ המשפטי ובהבנת יחסי העבודה שצריכים להיות לו מול הממשלה".
שר המשפטים יריב לוין בוועדת החוקה, 16 בינואר 2023 (וידיאו: ערוץ הכנסת)
מאוחר יותר, מעל דוכן הנאומים במליאת הכנסת, חשף לוין ברגע של כנות את הקשר שבין כתב האישום התלוי ועומד נגד ראש הממשלה נתניהו, לבין המוטיבציה של לוין עצמו והקואליציה כולה לקדם במהירות את תוכנית המהפכה המשטרית.
"אני אגיד את האמת", אמר לוין, "שלושה כתבי אישום מהסוג הזה [שהוגשו נגד נתניהו, י"י] באמת תרמו להבנה ציבורית רחבה מאוד שיש כשלים במערכת שצריך לתקן אותם".
חברי האופוזיציה מיהרו לצעוק לעברו כי הנה, אכן, המסכות הוסרו, ו"יצא המרצע מן השק". לוין מיהר לחזור בו וטען ששומעיו לא הבינו כראוי את כוונתו. אך על אף ההכחשות, ההצהרה הזו מצד אחד ותמיכתו החד-משמעית של נתניהו בתוכנית לוין מצד שני, אינן משאירות מקום לספק.
לרוטמן, לוין, דרעי, סמוטריץ' ואחרים בקואליציה אולי יש אג'נדה אידיאולוגית סדורה המבקשת לצמצם את כוחם של משפטנים ואת כוחו של המשפט בעשייה השלטונית. אך מבחינת נתניהו, המאסטרו המנצח על התזמורת הממשלתית, יש כאן תכלית אחת בלבד.
לרוטמן, לוין, דרעי, סמוטריץ' ואחרים אולי יש אג'נדה אידיאולוגית סדורה המבקשת לצמצם את כוחם של משפטנים ואת כוחו של המשפט בעשייה השלטונית. אך מבחינת נתניהו יש כאן תכלית אחת בלבד
שר המשפטים יריב לוין על דוכן הכנסת, 16 בינואר 2023 (וידיאו: ערוץ הכנסת)
מעמד הר סיני
בינתיים, יש כבר תוצאה חיובית אחת של תוכנית החקיקה של לוין: השיח הציבורי בתחום המשפטי מתקדם במהירות הבזק.
בהפגנת ההמונים במוצאי שבת בכיכר הבימה אפשר היה לשמוע אזרחים משוחחים ביניהם על משמעות ביטול עילת הסבירות במשפט המנהלי, על החשיבות שבמניעת השתלטות פוליטיקאים על הוועדה לבחירת שופטים, ועל הסכנה לזכויות האדם במצב שבו מתאפשר לכנסת לחסום את בית המשפט מלהגן על זכויות היסוד של האדם.
אך בהיבט אחד נותר השיח הציבורי במצב ראשוני, כמעט פרימיטיבי: הבנה של ההבדל העמוק שבין פוליטיקה רגעית לפוליטיקה חוקתית, בכל הנוגע לסמכויות הכנסת ולדיאלוג בין הרשויות.
פוליטיקה רגעית היא זו שאמורה להניע את חקיקת הכנסת, דהיינו את האופן שבו הכנסת עושה שימוש בסמכותה כרשות המחוקקת. פוליטיקה חוקתית, לעומת זאת, היא זו שאמורה לעמוד בבסיס התהליך של כינון חוקה – ובתרגום לשפת המעשה בישראל, באופן שבו עושה הכנסת שימוש בסמכותה המכוננת.
בפסק דין בנק המזרחי ב-1995 טבע בית המשפט את תאוריית שני הכובעים שהכנסת בישראל חובשת על ראשה.
מאז החלטת הררי בשנת 1950, נקבע כי במקום לכונן חוקה בזמן הסמוך להקמת המדינה, הכנסת – בית הנבחרים, האוחז בידיו באופן טבעי את סמכויות הרשות המחוקקת – תממש גם את סמכויות ה"אסיפה המכוננת" ותאחוז בידיה גם את הסמכות לכונן חוקה, או בלשון הישראלית "חוקים יסודיים", שהפכו אחר כך ל"חוקי יסוד" ושאמורים "להתאגד פרקים-פרקים" ברבות הימים לכדי חוקה שלמה.
העובדה שהכנסת אוחזת בידיה את שתי הסמכויות – הן הסמכות לחוקק חוקים והן הסמכות לכונן חוקי יסוד – מטשטשת את ההבדלים התהומיים שבין שתי הסמכויות.
העובדה שהכנסת אוחזת בידיה את שתי הסמכויות – הן הסמכות לחוקק חוקים והן הסמכות לכונן חוקי יסוד – מטשטשת את ההבדלים התהומיים שבין שתי הסמכויות
מוסיפה לכך העובדה – שהיא בבחינת תאונה היסטורית – שאין בנמצא כל הסדרה חוקית של הליכי החקיקה, ואלה לא מעוגנים כיום בשום חוק או חוק יסוד, אלא רק בתקנון הכנסת. ממילא, אין כל הבדל בין פרוצדורת חקיקתו של חוק רגיל, בשלוש קריאות ובדיון בוועדה מוועדות הכנסת, לבין כינונו של חוק יסוד.
התוצאה המצטברת של שתי העובדות האלה, היא שהכנסת עושה שימוש באותו אופן בדיוק בסמכות המחוקקת ובסמכות המכוננת, וכן שלא מתקיים כל שיח ציבורי על הפער העצום שצריך להיות בין שתי הסמכויות האלה.
כדי להמחיש זאת, אפשר להביט על השימוש בשתי הסמכויות הללו בארצות הברית.
לא פשוט בארה"ב להעביר חוקים בקונגרס: הצעת חוק צריכה להיות מאושרת בבית הנבחרים, ולאחר מכן בסנאט, ולבסוף הנשיא צריך לחתום על החוק – או להטיל עליו וטו, ואולם לסנאט יש סמכות להתגבר על הווטו הנשיאותי, ברוב מיוחד.
חוקים בארה"ב הם אמנם תוצאה של מאזן פוליטי – למשל במצב שבו אין מפלגה אחת השולטת בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן – אבל גם של מדיניות פוליטית: בתהליך התן-וקח המאפיין חקיקת חוקים, באה לידי ביטוי המדיניות של המפלגה הדומיננטית באותה עת. האג'נדה הפוליטית שלה.
לעומת זאת, תיקון לחוקת ארה"ב הוא עניין שונה בתכלית. תיקון כזה צריך לעבור תחילה הן בבית הנבחרים והן בסנאט, בכל אחד מהם ברוב מיוחד של שני שלישים, ולאחר מכן לעבור אשרור בבתי המחוקקים של 75% ממדינות ארצות הברית לפחות.
זהו תהליך כה מיוחד, הדורש הסכמה כה רחבה, שברור מאליו שכדי לצלוח אותו, התיקון צריך לשקף "רגע חוקתי" של העם כולו, או כמעט כולו. מעין רגע שבו ציבור האזרחים מתכנס כדי לבחון את מערכת ההפעלה של המדינה. מעין מעמד הר סיני משטרי. לפוליטיקה הרגעית, של אותו יום או אותה שנה, אין מקום בתהליך כזה.
ובישראל? כאן, כאמור, אין כל הבדל בין הצעת חוק לבין הצעת חוק יסוד, מלבד התוספת "יסוד" המתווספת בכותרת ההצעה. ומאחר שהצעת חוק אפשר עקרונית לאשר בשלוש קריאות בתוך יממה או שתיים, כך גם הצעות לתיקוני חוק יסוד.
הפרוצדורה הזהה הזו, שמאפשרת גם מהירות וקלות דעת בחקיקת תיקונים חוקתיים בישראל, מטשטשת את הגבולות ואת הפער שאמור להיות בין פוליטיקה רגעית, שהיא האג'נדה הפוליטית שבבסיס חוקים שהכנסת מחוקקת לפי יחסי הכוחות הפוליטיים שבה, לבין רגעים חוקתיים, שבהם אמורה הכנסת לשקול הכנסת תיקון למערכת ההפעלה המשטרית של המדינה.
התוצאה היא שתיקונים לחוקי יסוד אינם משקפים "מעמד הר סיני" או איזה רגע חוקתי מיוחד, אלא שהם הופכים להיות עניין כמעט יומיומי, תוך שהציבור התרגל מזמן לכך שכל קואליציה חדשה לשה לצרכיה את כללי המשחק המשטריים שבחוקי היסוד.
התוצאה היא שתיקונים לחוקי יסוד אינם משקפים "מעמד הר סיני" או איזה רגע חוקתי מיוחד, אלא שהם הופכים להיות עניין כמעט יומיומי, תוך שהציבור התרגל מזמן לכך שכל קואליציה חדשה לשה לצרכיה את חוקי היסוד
זו גם הסיבה שהקואליציה בכנסת החדשה, הנהנית מרוב יציב אך בשום אופן לא קונצנזואלי, יוזמת הכנסת שינויים משטריים מרחיקי לכת – ועושה זאת באמצעות שינוי עמוק בחוקי יסוד, ללא דיון ציבורי מסודר, ללא הליך תקין, ואפילו בלי מראית עין של רצון לכונן את השינוי הזה תוך הגעה להסכמה ציבורית רחבה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם