אנדראה פטו, היסטוריונית הונגריה שנאלצה לגלות מארצה בשל רדיפת אקדמאים מצד שלטונו של ויקטור אורבן, הסבירה בריאיון מרתק לאיילת שני במוסף "הארץ" בסוף השבוע האחרון את שיטת הגזלייטינג ("עמעום הדעת") המניפולטיבית של ממשלות כמו הונגריה, פולין – וכעת גם ישראל.
ממשלות שאינן ליברליות אינן מושלות באמת. כלומר, הן לא מנהלות את המדינה תוך שימוש מושכל בניסיון, מומחיות וכלי מדיניות. כל סיטואציה נפתרת באמצעות משבר. אם אין משבר, הן מייצרות כזה, ובלבד שיוכלו להימנע או למנוע מהציבור להבין שאין להן באמת תוכניות, אידיאלים, ערכים או שדרה מוסרית. בכל משבר יש צורך באויב, וזה יכול להיות כל אחד, משום שהפרגמטיזם הבלתי־ליברלי יכול לגרום לכל אחד להיות האויב — מהגרים, להטב"ק, אקדמאים, ג'ורג' סורוס.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
קשה לחשוב על "גזלייטינג משבריסטי" יותר מזה שמתרחש כעת סביב התאגיד, ומתגבר בקצבים נמרצים לקול מצהלות שר התקשורת שלמה קרעי, שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן והקהל שנורא אוהב לשנוא "תקשורת" בגלל אפקט המראה הלא מחמיאה.
אם לרדיפה האגרסיבית והשיטתית של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן נגד מערכת המשפט – ובעיקר נגד השופטים – יש לפחות תשתית אידיאולוגית מסוימת שהניח פורום קהלת (הגם שזו מושתתת לפחות בחלקה על אדנים עובדתיים מעוותים, אם לא מסולפים), הרי שב"משבר התאגיד" שהמציא יש מאין השר קרעי אין דבר מלבד "צורך באויב, וזה יכול להיות כל אחד".
הצופה התמים שמנסה לפענח מאיפה נפל עלינו משמיים "משבר התאגיד" הזה שהפך בין לילה אלפי עובדים, חלקם ימנים מובהקים, לאויבי השלטון – צפוי לגרד פדחתו במבוכה
ובאמת, הצופה התמים שמנסה לפענח מאיפה נפל עלינו משמיים "משבר התאגיד" הזה שהפך בין לילה אלפי עובדים, חלקם ימנים מובהקים, לאויבי השלטון – צפוי לגרד פדחתו במבוכה.
מה יכולה להיות הסיבה שדווקא "התאגיד" הוא הישות המחרידה מכל? חשבנו שיש איראן, חמאס, או"ם, אסתר חיות, יאיר לפיד, אחמד טיבי. איך מכל אלה הגענו להשקיע כל כך הרבה אנרגיה דווקא בכוכבה מקופה ראשית?
האם זה בגלל שבנימין נתניהו לעולם לא ישכח לשאול אמסטרדמסקי ציוץ אומלל שכולם כבר שכחו? האם מדובר בנקמה על הכישלון למנוע את הקמת התאגיד במלחמה שנוצרה בין ראש הממשלה למנכ"לו הקודם אלדד קובלנץ?
האם זוהי השליחות המיסיונרית לקומם מעפר את ערוץ הכזבים 14, שליחות שהחלה במהלכים מושחתים כבר בדיוני הכנסת שהוביל מי שכיום משמש כשר חינוך יואב קיש – ועתה מגיעה לבשלותה?
ומהי התוכנית מאחורי הבליץ קריג נגד התאגיד, ישאל עצמו האזרח מעומעם הדעת, הנאחז בציפורניו ברמצים אחרונים של היגיון? למערכת המשפט לפחות יש "תוכנית" – מופרעת, כוללנית, מסוכנת, אבל לפחות "רפורמה". מהי רפורמת החירום למיגור התאגיד ושותפיו לפשע?
יום אחד מכריז האורקל עמית סגל ש"בליכוד" החליטו לסגור את התאגיד (יונית מהנהנת למשמע החדשות על משבר מתקרב, כמו תחזית על סופה המגיעה ממערב) ולמוחרת כבר מתחילות הגרסאות הסותרות לרדוף זו את זו, כמו אוגדות אויב המסתערות על נווה אילן.
יום אחד מכריז האורקל עמית סגל ש"בליכוד" החליטו לסגור את התאגיד ולמוחרת כבר מתחילות הגרסאות הסותרות לרדוף זו את זו, כמו אוגדות אויב המסתערות על נווה אילן
פעם אחת מדברים על סגירת חטיבת החדשות והשארת ההפקות – אך מייד מתחלפת ההתרעה של החזאי על סגירת ההפקות והשארת החדשות; עוד לא הספקת לעכל ובאותה הנשימה מכריז קרעי על כוונות לבטל את השידור הציבורי בכלל, או לפחות על כוונות להפחית תקציבים כבר בחוק ההסדרים הקרוב.
קרעי גם הציע להעביר את התקציבים לערוצים המסחריים דווקא – שעד לא מכבר היו האויבים הגדולים בעצמם, או בעצם לפרק בשלבים. ואז הגיעה גלית דיסטל גזלייטינגן והבהירה: "שאטדאון מוחלט, לא הפרטה, כי השמאל מחלחל".
להתרגל להפוך לאויב
בפועל, כמובן, אין דבר פסול בתאגיד (מלבד אולי העובדה שבאמצעותו "חילחלה" בעצמה דיסטל אטבריין אל המרחב הציבורי). הוא לא שמאלני במיוחד ולא סותם פיות, וכשנחשפה בשורותיו בעיה חמורה – אווירה קשה של התעמרות ויחס מחפיר לעובדים – היא טופלה בסופו של דבר ביד קשה, באמצעות ביקורת חיצונית שהביאה לפיטורי המנכ"ל.
אם כך, אין שום דבר סדור נגד התאגיד ונגד השידור הציבורי בכלל. לא עובדות, לא תקדימים עולמיים, לא אידיאולוגיה, לא מחשבה כלכלית, לא דאגה לתקציב, לא דאגה לציבור. התאגיד אינו "שמאלני" יותר או פחות מאויבי העם הקודמים – הערוצים המסחריים 12 ו־13, שמעולם לא היו באמת "שמאלנים" במיוחד, ובוודאי אינם כאלה היום.
אין שום דבר סדור נגד התאגיד ונגד השידור הציבורי בכלל. לא עובדות, לא תקדימים עולמיים, לא אידיאולוגיה, לא מחשבה כלכלית, לא דאגה לתקציב, לא דאגה לציבור
הוא גם לא "בזבזני" יותר ממסדות אחרים, למשל קק"ל או ההסתדרות הציונית העולמית שמנפקים לליכוד העולמי ולתנועת ש"ס עשרות ג'ובים מיותרים לגמרי, כולל לבנו של דרעי שאולי יירש אותו במשרדיו המתפנים. גם בפינצטה לא תוכלו למצוא מאחורי המלחמה בתאגיד דרישה לחיסכון, משילות, יעילות, ביטחון או זכותנו על הארץ.
ובכלל, נגלה לכם סוד ידוע: אולי בסוף הוא גם לא ייסגר. אולי, אחרי מאבק אימתנים, הוא ימשיך לפעול עם תקציבים מוסדרים מהאוצר כפי שצריך להיות, כמו בכל ממלכה מתוקנת ברחבי העולם שמממנת מוסדות ציבור למען הדמוקרטיה, ללא מטרות רווח. רק קצת יותר חלש.
כמו שגלי צה"ל לא נסגרה (אך נחלשה) וכמו שערוץ 10 לא נסגר (אך נחלש) וכמו ששורת כלי תקשורת עברה מסכת של איומים והסתה פרועה וחסרת פרופורציה, שבסופה לא נסגרו – אך דיממו במשך תקופה עד שהפכו חיוורים יותר.
כמו שיש עדיין מבקר מדינה ויש להב 433 ויש פרקליטות – וכנראה ימשיך לפעול בית המשפט העליון – אבל חלשים יותר, כנועים יותר, עומדים בצינת החורף בקרן הרחוב בלי מעיל וצעיף ורועדים קלות. מתרגלים להיות אויבי העם היושב בציון. מתרגלים למאבטח בכניסה לבית, למכתבי שיטנה, ול"דיון ציבורי" התוהה "בשביל מה צריך אותם בכלל?"
כי המטרה, בסופו של יום, היא בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו, בדיוק מה שאנחנו נאבקים נגדו: ה"אורבניזציה" של מוסדות. עצם הדיון יש מאין על הצורך בתאגיד (או הצורך באקדמיה, או הצורך במבקר מדינה, או הצורך ברשויות חקירה) יוצר את "המשבר" שמזין פחד וטלטלה, בתאגיד עצמו אבל גם בקרב עיתונאים אחרים. זהו גזלייטינג משוכלל שכל מטרתו שיח קיומי בלתי פוסק.
![הפגנת חרדים בירושלים נגד התוכנית "היהודים באים" המשודרת בכאן 11, 17 באוגוסט 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/01/F200817YS111.jpg "הפגנת חרדים בירושלים נגד התוכנית "היהודים באים" המשודרת בכאן 11, 17 באוגוסט 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)")
היום זה תאגיד השידור אבל מחר זה יכול להיות תיאטרון הבימה, מכון בית ברל, או הספריה לחקר כתבי שפינוזה. זה לא באמת משנה. העיקר שנמצא את האויב המר בתפריט הספיישלים היומי
היום זה תאגיד השידור אבל מחר זה יכול להיות תיאטרון הבימה, מכון בית ברל, או הספרייה לחקר כתבי שפינוזה. זה לא באמת משנה. העיקר שנמצא את האויב המר בתפריט הספיישלים היומי.
הינה, הינה, תכף האורות כבים, אומרים לעצמם עיתונאי התאגיד, כמו היו צרכני חשמל מגנרטור קשיש שמתחיל לחרחר – וכבר הם מתחילים להתרגל לקיום תחת איום. מה אומרים? מה כותבים? מה מצייצים כשאתה מוסד או אדם מאוים? קודם כל צריך להתרגל אל האיום, לנרמל אותו, להפוך אותו חלק משיגרת יומך. לקום כל בוקר ולבדוק שאתה עדיין "כאן".
ואז, להתחיל להיאבק על הקיום. שזה אומר, למשל, לחתור ל"פשרה", כפי שכבר מיהרה להפציר השבוע עורכת גלובס נעמה סיקולר (שעיתונה הפך לבית החם של פורום קהלת) בנושא מערכת המשפט.
הפשרה בתאגיד יכולה להיות פיטורין של חלק מהעובדים או קיצוץ קטן יותר בתקציב או הפרטת הפקות מקור או, אולי, הקמת ועדה שתעשה "שימוע" לתאגיד. זה בעצם לא כל כך משנה כבר. בתוכנית הריאליטי הישרא־הוגנרית, אויב חדש נולד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהקורונה והבולענים זה רמזים של אמא אדמה, היא רוצה שהאנושות תוריד הילוך, שתרבות הצריכה והקפיטליזם יוחלפו בסגנון חדש לגמרי של התנהלות: פחות דורסנות וחזירות עיסקית כלכלית ויותר דאגה לזולת ולקיום אופטימלי של כל בני האדם בעולם בשווה. ההפסד של מחנה השינוי כנראה בא ללמד אותו לקח, ולא – ביבי יחזור ויחריב הדמוקרטיה (או מישהו אחר). סתם לידע כללי: פוטין זה מאהבת של ביבי ודרעי מקנא – שלושתם מקוללים