הפעם האחרונה בה מימשתי את זכותי האזרחית להצביע היתה בבחירות 1996, רצח רבין היה טרי בזכרוני והתחושה היתה של דחיפות נואשת.

זו היתה גם הפעם הראשונה (והאחרונה) בה השתתפתי באופן פעיל בהבאת מצביעים לקלפיות, סייעתי לקשישים וקשישות לרדת במדרגות והסעתי אותם ברכב של הקיבוץ לקלפי, בתקווה (קלושה) לשנות את רוע הגזרה.

תוצאות הבחירות ב-1996 היו אחד הגורמים העיקריים בהחלטתי לעזוב את הארץ שנה לאחר מכן. רצח רבין פצע פצע גדול בליבי, אבל עליית ביבי לשלטון גרמה לי להבין שרוב הציבור בישראל חושב ומרגיש אחרת ממני, ובוחר דרך אחרת, דרך שאני לא יכול או לא רוצה לחיות איתה.

מאז 1997 אני חי בארגנטינה, ומעולם לא שבתי להצביע בבחירות. לא בגלל שאני חושב שאין לי זכות כזאת, אני בכלל לא מתכוון להכנס לוויכוח הזה, ברור לי שרבים יטענו שבתור "יורד" איבדתי את הזכות להצביע.

האמת היא שאני מצפצף על מי שחושב כך. העובדה היא שיש לי זכות חוקית להצביע, ויש לי הרגשה שכל מי שטוען אחרת, טוען כך כי איננו מסכים עם דעותי הפוליטיות, ולאו דווקא עם זכותי העקרונית להצביע.

ביום שישי האחרון קניתי כרטיס טיסה במחיר מופקע, מחירי "לפני החגים", על מנת להצביע בבחירות לכנסת ה 22. בחירות שכמו תמיד אומרים עליהן שהן "חשובות וגורליות", והפעם נראה לי שהן באמת כאלה.

ביום שישי האחרון קניתי כרטיס טיסה במחיר מופקע, מחירי "לפני החגים", על מנת להצביע בבחירות לכנסת ה 22. בחירות שכמו תמיד אומרים עליהן שהן "חשובות וגורליות", והפעם נראה לי שהן אכן כאלה

בתור בן אדם רציונלי ודי פסימי, ברור לי שמבחינת "עלות – תועלת" מדובר במעשה מטופש. מה כבר יעזור קול אחד במצב הנוכחי? את הכסף עדיף היה להשקיע בתרומה למפלגה פוליטית, או בניסיון לשכנע ארבעה או חמישה אנשים להזיז את התחת וללכת להצביע.

כמו ב 1996 כשהתנשפתי במדרגות עם קשישה תלויה על זרועותי והיאוש חונק בגרוני, גם היום די ברור לי שהמאמץ יהיה מאמץ שווא. אולי אני עושה את זה עבור סבא וסבתא שהשתתפו בהקמת המדינה, או עבור אבא שנהרג על הגנתה. או אולי עבורי, שפעם האמנתי בעתיד אחר טוב יותר.

בכל מערכות הבחירות בהן השתתפתי הצבעתי עבור מרצ, אבל השתניתי מאז. גם מרצ השתנתה אני חושב, והפעם לא התכוונתי להצביע עבורם, בטח לא אחרי הדיל שהשאיר את אבי בוסקילה במקום השמיני הלא ריאלי בבחירות לכנסת ה-21. חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה שינתה הכל מחינתי. האיש האהוב/שנוא הזה, שכל כך כעסתי עליו, איש ענק, מלא חסרונות אבל מנהיג משכמו ומעלה, הוא הגורם העיקרי להחלטה שלי לטוס לארץ להצביע עבור המחנה הדמוקרטי, שהוא בעצם מרצ מחוזקת.

המחנה הדמוקרטי

ברור לי שהסיכוי של ברק להכנס לכנסת הוא אפסי, אבי בוסקילה ישאר בחוץ גם הפעם והסיכוי להחליף את השלטון גם הוא לא נראה קרוב.

אבל ברור לי גם, שהסיכוי היחידי לשינוי הוא לצאת מהבית ולהצביע. אחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב מצביעי המרכז שמאל ובקרב הערבים הם אלה המנציחים את שלטון הימין. הייאוש והפסימיות שלנו הם הנבואה המגשימה את עצמה פעם אחר פעם.

אולי גם המילים של דוד גרוסמן השפיעו עלי כפי שאמר בראיון:

אז למה לטרוח, לכתוב עוד מאמר, לנאום עוד נאום?
"כל פעם שאני הולך להפגנה או צריך לכתוב מאמר פוליטי, אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 'תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' והוא אמר, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו במצב כל כך מעוות כמו המצב שלנו".

הסיכוי להחליף את השלטון איננו נמצא בהבאת קולות מ"הימין הרך" לכחול לבן או למפלגת העבודה, זה לא עובד וכשזה עובד זה לא מספיק. הסיכוי היחיד הוא להתגבר על הייאוש והפסימיות ולהצביע. אני לא פחות מיואש, ולא פחות פסימי.

האמת שאף פעם לא ממש וויתרתי, אני חי בארגנטינה, אבל תמיד המשכתי להלחם, לריב על עמדותי, לצעוק ולנסות להשפיע. הכאב הוא גם כאבי והצער צערי, אבל הפעם החלטתי שזה לא מספיק. צריך גם להצביע בכל זאת, אפילו במחיר מופקע של כרטיס טיסה בעונת החגים.

עורו שמאלנים, צאו להצביע.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.