המראות והקולות מגיעים אלינו ממוקדי הרעש בטורקיה ובצפון סוריה. הלב מנסה להתגונן אבל שוב ושוב נכשל.
מאז שיצאנו מגן העדן של הילדות, אנחנו יודעים שאנחנו חיים על קרח דק. שפתיל חיינו עלול להינתק בבת אחת. פאק – ואנחנו עוברים מהווה לעבר. ממי שמתכננים תוכניות וחולמים חלומות למי שמשאירים אחריהם רק זיכרונות אצל אוהבינו. זיכרונות שילכו ויידהו עם השנים, עד שנשכח.
יש לנו חברים שכבר לא איתנו. יש לנו חברים שקיבלו את הבשורה המרה שהם במצב סופני. אנחנו יודעים שכל יציאה לרחוב יכולה להסתיים בתאונת דרכים קטלנית, או בפיגוע רצחני, או בהתקפת אמוק אלימה.
ואנחנו יודעים שאנחנו חיים על סף השבר הסורי-אפריקאי, ולכן מועדים לפורענות רעש: האדמה יכולה לפעור את פיה בכל רגע, ולהפוך אותנו למראות ולקולות, שלבבות מרוחקים יתגוננו מפניהם.
אנחנו יודעים ומדחיקים.
אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לחיות בתוך ענן החרדה הזה, לזכור כל הזמן שאנחנו בני חלוף ובני תמותה, ושכל מה שנראה לנו יציב ובטוח ומגונן, יכול לקרוס על ראשנו בכל רגע. אנחנו מעשנים גראס, שותים אלכוהול, לוקחים תרופות הרגעה, מתמכרים לכל מיני הרגלים מסככי מציאות – גם כדי להתרחק מהאמת הפשוטה והמרה הזו. הודעת "Game Over" תמיד נמצאת מעבר לפינה.
בדרך כלל לא קשה לנו להדחיק. אנחנו מאומנים בזה כל כך. מאז גיל ההתבגרות. אבל השבוע הרעש היה חזק מתמיד והיה קשה יותר להדחיק אותו. גם בגלל ממדי ההרס והמוות העצומים, גם בגלל הקירבה הגאוגרפית, ובעיקר בגלל שזה לא היה אירוע שהתחיל ונגמר. זה לא היה אירוע שלפניו היו אנשים חיים ואחריו מתים. זה אירוע מתגלגל, שנמשך בעצם גם עכשיו.
השבוע הרעש היה חזק מתמיד והיה קשה יותר להדחיק אותו. גם בגלל ממדי ההרס והמוות העצומים, גם בגלל הקירבה הגאוגרפית, ובעיקר בגלל שזה לא היה אירוע שהתחיל ונגמר
והמחשבה הזו, שלא רחוק מכאן, רק כמה מאות קילומטרים, קבורים בני אדם כמונו מתחת להריסות חייהם, נושמים את נשימותיהם האחרונות מתחת לתילי אבנים ועפר שהיו עד לפני כמה ימים ביתם, בקור המקפיא של חודש פברואר – המחשבה הזו לא נותנת מנוח.
זה רעש מסדר גודל אחר, שדורש אסטרטגיות הדחקה משוכללות יותר. אם אתם מאמינים באלוהים, הוא תמיד יוכל לעזור לכם להדחיק. בבתי הכנסת ידברו על פרשת השבוע, "פרשת יתרו", שעוסקת בעיקר במעמד הר סיני ובמתן עשרת הדיברות.
בטח יהיו מי שינסו לחבר את הפרשה לאירועים אקטואליים – יהודים אוהבים את המשחק הזה – שהרי בפרשה, לפני שמשה עולה להר סיני, יתרו מציע לו לקבוע היררכיה חדשה של דיינים ושופטים, שיהיו ידועים כאנשי חיל, יראי אלוהים ושונאי בצע. ממש כמו בחדשות.
בפרשה, לפני שמשה עולה להר סיני, יתרו מציע לו לקבוע היררכיה חדשה של דיינים ושופטים, שיהיו ידועים כאנשי חיל, יראי אלוהים ושונאי בצע. ממש כמו בחדשות
וההפטרה של "פרשת יתרו" מתארת חיזיון של הנביא ישעיהו, שבו הבית קורס בעקבות רעידת אדמה ("וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית יתמלא עשן") – והנה הדרשה האקטואלית כותבת את עצמה, וכמו כל דרשה דתית, היא תסייע למי שיכול להסתייע בה, לרכך את הזוועה. לסכך את החרדה. להעניק משמעות למה שאין לו משמעות, מלבד מוות וסבל שרירותיים של בני אדם.
ויהיו מי שלא יסתפקו בכך, כמו הרב שמואל אליהו מצפת, שאין כנראה סבל אנושי שימנע ממנו מלפתח תיאוריות מקפיאות לב בשם היהדות שהשמאל שכח ממנה.
"אין שום ספק, כי מי שהיה רואה את המצרים טובעים בים ולא היה זוכר את האירוע מתחילתו ועד סופו, היה מתמלא עליהם רחמים גדולים ומנסה להציל אותם מטביעה", הוא אמר השבוע, ודבריו יודפסו ויופצו בבתי הכנסת בשבת. "בני ישראל אמרו שירה, כי הם הכירו את המצרים והבינו, כי הטובעים הללו רצו להרוג את חלקם ולהמשיך לשעבד לעבדים את השאר".
מכאן קצרה דרכו של הרב – שהוא בין היתר חבר מועצת הרבנות הראשית, ומי שרבים רואים בו משום מה מורה דרך ומדריך לחיים – להסביר כי הרעש הכביר בצפון הוא נקמתו של אלוהים בדורשי רעתנו.
"זה לא שאנחנו אטומים לצער הבריות", הוא מסכם באטימות לצער הבריות, "ממש לא. אבל אם חלילה לא נאמר תודה לה' ששומר עלינו, זו כפיות טובה. אם נחשוב שזה מקרה, זו אטימות לב. אם נחשוב שאנחנו יותר רחמנים ממנו – זו רשעות וטיפשות".
אבל לא צריך להרחיק לכת עד לרשעות ולטיפשות הזו. דרך אחרת, חילונית יותר, אתאיסטית, להתמודד עם מה שהנפש לא יכולה להתמודד איתו, היא להפוך את הזוועה לקלישאות.
וכך הרעש בצפון מתחבר לרעש העצום סביב "המהפכה החוקתית", עם ה"טלטלה בשווקים", "רעידת אדמה פוליטית", הפחד מפני "חורבן הבית השלישי", "קריסת המערכות" וכמובן ההיאחזויות ב"ניסים" מניסים שונים שמרחשים כעת באזור האסון. קלישאות הן תמיד דרך להתרחק מאסונם הממשי של בני דמותנו, ולהתגונן מפני זוועות אמיתית.
הרעש בצפון מתחבר לרעש העצום סביב "המהפכה החוקתית", עם ה"טלטלה בשווקים", "רעידת אדמה פוליטית", "קריסת המערכות" וכמובן ההיאחזויות ב"ניסים" מניסים שונים שמרחשים כעת באזור האסון
וקלישאות תקשורתיות הן האויבות המילוליות של מחשבה בהירה והתבוננות ביקורתית במציאות. קצת כמו הדרשות הטבולות בשמאלץ של פרשות השבוע.
אבל אם אתה מוותר על היומרנות להיות מי שמפענח את מעשי אלוהים, ואם אתה נמנע מהאלחוש החילוני של הקלישאות, אם אתה מכריח את עצמך להישיר מבט אל השרירותיות הנוראה של האסון, כל מה שנשאר לך – לפני השכטה והאלכוהול – זה להזכיר לעצמך שיש לך מזל שנולדת כאן ולא שם, שאתה כמו שאתה ולא אחרת, שאתה חי עכשיו ולא בזמנים רעים יותר.
אם אתה מכריח את עצמך להישיר מבט אל השרירותיות הנוראה של האסון, כל מה שנשאר לך זה להזכיר לעצמך שיש לך מזל שנולדת כאן ולא שם, שאתה כמו שאתה ולא אחרת, שאתה חי עכשיו ולא בזמנים רעים יותר
זה רק מזל. לא יותר. והמחשבה הזו לא חייבת לזרוע ייאוש. יש בה גם נחמה, ולא רק הכרה בחוסר המשמעות של הקיום. היא מאלצת אותך להתמלא ענווה. לקחת אחריות על מה שנתון לאחריותך. לחפש שיתוף פעולה. סולידריות. אהבה. יצירה. חברות. כל מה שיכול להעניק ציפוי של משמעות לחיים – שהם כל כך חסרי משמעות עד שהם יכולים להסתיים בין רגע, ברעש מחריש אוזניים.
ואולי גם למצוא ככה פינה של שקט, בתוך הרעש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכמו שיש מאסטר בקונג פו, או מייקל ג'ורדן, או בטהובן וכו' (יוצאי דופן ביכולות), ככה גם אולי יש רוחניים שהתחברותם לאלהים או ג'א היא משהו שאין ביכולותיך – אולי. אלוהות לא חייבת להיות דרעי או גפני – אולי יש צדיקים נסתרים שהם בכלל מנקי רחובות, סתם בעל מכולת רגיל וכו'. מי יודע, יכול להיות שאנחנו לא כזה קולטים הכל