מדובר במקרה הלא מפוענח המסקרן והגדול ביותר בהיסטוריה הציונית. בערב קיץ ביוני 1933, נורה ונרצח חיים ארלוזורוב על־ידי מתנקש, בזמן שצעד לאורך החוף של תל אביב עם אשתו סימה.
ארלוזורוב, אז בן 34, היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וכוכב עולה בתנועה הציונות. קיימות אינספור תיאוריות לגבי הרצח, אבל זהות הרוצחים נותרה לוטה בערפל במשך תשעה עשורים.
ההתנקשות הזאת נמצאת בלב הספר החדש של ג'ונתן וילסון "The Red Balcony" ("המרפסת האדומה"), שעוסק ברצח ובפוליטיקה, סקס ובגידה. הספר יצא לאור בארה"ב בפברואר.
אף שהיו כאלה שהפנו אצבע מאשימה ללאומנים ערבים – ואפילו לשר התעמולה הנאצי יוזף גבלס – ענן החשדות התמקד קודם כל בתומכי זאב ז'בוטינסקי. ימים לפני הרצח חזר ארלוזורוב מברלין, שם סייע לתווך בהסכם הטרנספר השנוי במחלוקת עם ממשלתו החדשה של היטלר, שמטרתו הייתה להביא את רכוש יהודי גרמניה הנאצית לישראל.
אף שהיו כאלה שהפנו אצבע מאשימה ללאומנים ערבים, ענן החשדות התמקד קודם כל בתומכי זאב ז'בוטינסקי. ימים לפני הרצח חזר ארלוזורוב מברלין, שם סייע לתווך בהסכם הטרנספר השנוי במחלוקת עם ממשלת היטלר
ההסכם אפשר ליהודים בגרמניה למכור את נכסיהם ולהעביר תמורתם לפלשתינה סחורות מגרמניה, ובכך לשמור חלק מהפדיון, מה שאמור היה לאפשר להם לשמור על חלק מהונם בעת הקליטה בארץ. ז'בוטינסקי – מנהיג התנועה הרביזיוניסטית – ואנשיו התנגדו בכוח להסכם, שנתפס כשיתוף פעולה עם השטן, כמו גם הפרת החרם הבינלאומי על המשטר הנאצי.
ארלוזורוב – דמות בולטת ומובילה בתנועת העבודה ואחד מראשיה – הותקף על־ידי הימין באלימות וסומן כבוגד. ערביי ארץ ישראל, מצדם, תפסו אותו כאדם שסתם את הגולל על הסכם שעשוי היה לפתוח את שערי ישראל לפליטים יהודים.
הרומן של וילסון עוקב בקווים כלליים אחר מקרה שאירע במציעות, שבו שני יהודים יוצאי רוסיה – אברהם סטבסקי וזאב רוזנבלט – נשפטו על הרצח באביב 1934. רוזנבלט זוכה, אך סטבסקי נמצא אשם ונידון למוות. בית הדין לערעורים, אז בית המשפט העליון המנדטורי, שינה את ההחלטה בהיעדר ראיות תומכות.
אולם, התהליך המשפטי לא שכנע את השמאל בכך שאנשי הימין אינם הרוצחים – ולא פגם בוודאות של הימין, שהרגיש קורבן של עלילת דם פוליטית. חלק גדול מהאקשן ב"המרפסת האדומה" עוסק בשלל דמויות בדיוניות: אייבור קאסל, בוגר יהודי צעיר של אוניברסיטת אוקספורד, מגיע מלונדון לישראל כדי לשמש כעוזר לסניגור המיזנתרופי והציני פיניאס ברון.
קאסל אמור לגבות עדות מציונה כרם – אומנית מסתורית ומשוחררת – ומתאהב בה. לצדן מופיעות דמויות כמו צ'רלס גרוס – בן כיתה של קאסל באוקספורד וציוני נלהב – ובת דודו האמריקאית, סוזנה גרין. העלילה המפותלת מאפשרת לוילסון לחקור בכישרון רוב שאלות של זהות, חוק ופוליטיקה.
הסופר היהודי, יליד בריטניה, חי בישראל בסוף שנות ה־70 עד שעבר למסצ'וסטס. הוא מודה שהוא "נמשך אל ומרותק על־ידי" המנדט הקצר, העצוב והנשכח – לפחות באנגליה – של הבריטים בפלשתינה
הסופר היהודי, יליד בריטניה, חי בישראל בסוף שנות ה־70 עד שעבר למסצ'וסטס. הוא מודה שהוא "נמשך אל ומרותק על־ידי" המנדט הקצר, העצוב והנשכח – לפחות באנגליה – של הבריטים בפלשתינה בין המלחמות. וילסון ב"המרפסת האדומה" חוזר בפעם השלישית לתקופת המנדט – אחרי "רומן בפלשתינה" ו"החדר הנסתר" (שיצא בעברית בהוצאת מעריב ב־1996).
"לעיתים קרובות אני מרגיש שכשאנשים מדברים על היסטוריה… הם לא חוזרים מספיק אחורה בזמן, לשנים המוקדמות של היישוב, לעימותים שהתרחשו – ורואים את פלשתינה בתור מה שהייתה אז, שזה באמת… מאחז מיניאטורי של האימפריה הבריטית", אומר וילסון לזמן ישראל.
ארץ ישראל המנדטורית, הוא ממשיך, הייתה "תערובת מרתקת של דמויות, אנשים, דמויות היסטוריות ונרטיבים מתחרים". ההיקסמות הזאת, בחלקה, נובעת מהעובדה "שהארץ עדיין לא הסתדרה, עדיין לא התיישבה.
"שום דבר לא היה קבוע, הכול היה באוויר, מי שתופס – תופס", אומר וילסון. "לאנשים שונים היו תפיסות שונות לחלוטין לגבי העתיד, לאן כל זה הולך, איך הדברים יעבדו ואיך תיראה המדינה".
אבל למה רצח ארלוזורוב?
"מכל האירועים הפוליטיים, הקנוניות, המהלכים וההתנקשויות שאירעו בתקופה הזאת – הרצח של ארלוזורוב היה כנראה המשמעותי ביותר".
וילסון מאמין שהרצח עדיין חשוב ומהדהד בימינו. "יש לו עדיין תפקיד משמעותי במודעות הפוליטית הישראלית", אומר הסופר ומציין שכשראש הממשלה בנימין נתניהו נחשד לראשונה בשחיתות, התפרסמה התגובה הבאה בשמו: "תכף תאשימו את הזוג נתניהו גם ברצח ארלוזורוב". וילסון מאמין שזה היה האירוע הפוליטי "שקיבע את הפערים בין הימין לשמאל, שעדיין קיימים היום".
כשראש הממשלה נתניהו נחשד לראשונה בשחיתות, התפרסמה התגובה הבאה בשמו: "תכף תאשימו את הזוג נתניהו גם ברצח ארלוזורוב". וילסון מאמין שהרצח "קיבע את הפערים בין הימין לשמאל"
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
וילסון אומר שאחד ה"זרזים" שהניעו אותו לכתוב על הרצח היה רצח יצחק רבין ב־1995. בזמנו, הוא זוכר, דיברו הרבה על הייחודיות של הפשע – יהודי רוצח יהודי מסיבות פוליטיות – אף שזה כבר קרה, כמו במקרה של ארלוזורוב, וגם ב־1957, ברצח ישראל (רודולף) קסטנר, שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים.
"יש תקדימים – ואותה ההתפלגות", מציין וילסון. "הזעם וההתפרעות נגד רבין, התרת הרסן בכיכר ציון [שם התקיימה ההפגנה הידועה לשמצה שבה הוצג רבין במדי קצין נאצי] דומים מאוד לזעם נגד ארלוזורוב ב־1933. העתיד מצוי בעבר במידה מסוימת".
וילסון מודע היטב למחלוקות סביב הסכם ההעברה והצורך לעסוק בנושא ברגישות תוך כדי הימנעות מסיפוק "חומר לאנטישמים". "מנקודת מבט ספרותית, זה כל כך כל שנוי במחלוקת, כך שזה מאפשר את העומק הנחוץ שאפשר להגיע אליו רק בכתיבה בדיונית", הוא אומר.
וילסון מנסה לאורך הספר להימנע מלהכניס מילים לפה של הדמויות ההיסטוריות המופיעות בו, אבל הוא בכל זאת מרשה לארלוזורוב להתפייט על המורכבות המוסרית של הסכם ההעברה. "זאת הייתה עסקה מכוערת, דוחה", אומר המנהיג בספר של וילסון על עצמו. "אבל איך יהודים היו יכולים לרכוש את חירותם ולעזוב?"
ניסיתי לספר את האמת לגבי העסקה וניסיתי להציג את התגובות השונות אליה באמצעות הדמויות, בצורה הכי מדויקת שיכולתי", אומר וילסון. "אפשר להבין למה הרביזיוניסטים כעסו"
"ניסיתי לספר את האמת לגבי העסקה וניסיתי להציג את התגובות השונות אליה באמצעות הדמויות, בצורה הכי מדויקת שיכולתי", אומר וילסון. "אפשר להבין למה הרביזיוניסטים כעסו. אפשר גם לראות למה ארלוזורוב והקבוצה שלו ניסו להציל חיים".
בסך הכול, על פי ההערכות, כ־60 אלף יהודים גרמנים הצליחו לברוח מהנאצים בגרמניה. "כסופר של רומנים היסטוריים, אם אני כותב על ההמולה אחרי רצח חיים ארלוזורוב – אני לא יכול להסתיר את המורכבויות של התגובות להסכם ההעברה", אומר וילסון. "אני חייב להציג אותן כפי שהיו".
אז מי עשה את זה?
וילסון מאמץ גישה דומה בנוגע לגורמים הפוטנציאליים מאחורי הרצח. "רציתי לשמור על ראש פתוח לצורך הכתיבה הבדיונית".
בספר, וילסון משתמש בפיתולי עלילה רבים הקשורים ברצח. אשתו של ארלוזורוב, סימה, למשל, טענה בהתחלה שהרוצחים היו ערבים. אחר כך שינתה את דעתה. הטענה של ההגנה, שארלוזורוב נרצח במהלך תקיפה מינית כושלת של אשתו, זכתה לחיזוק מצד ערבי צעיר שסיפק וידוי מפורט.
אולם, הגבר – ששהה בכלא בגלל אישום נוסף ברצח, משך בהמשך את וידויו ואמר שקיבל שוחד מסטבסקי ורוזנבלט. בספר גם נרמז כי גבלס – שמוזכר בצורה שולית – הזמין את הרצח, בגלל שמועות על מערכת יחסים קצרה בין אשתו, מגדלס, למנהיג הציוני, כשזה עוד גר בברלין. (לפני שהיגר ארלוזורוב לפלשתינה, השניים היו חברים קרובים. הם נפגשו בנעוריהם דרך אחותו של חיים, ליזה).
בסופו של דבר וילסון לא חושף את מסקנותיו לגבי זהות הרוצחים, ובמקום זה מעדיף לצטט את צ'כוב: "האומן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם"
בסופו של דבר וילסון לא חושף את מסקנותיו לגבי זהות הרוצחים, ובמקום זה מעדיף לצטט את צ'כוב: "האומן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם: תפקידו להיות עד נטול פניות". יחד עם זאת, הוא מאמין שהאמת מאחורי הרצח לא תתגלה לעולם.
אכן, ועדה שהוקמה על ידי מנחם בגין כדי לחקור את הרצח – כשראש הממשלה דאז קיווה לזכות את הרביזיוניסטים – לא הצליחה להגיע למסקנה בנוגע לזהות הרוצחים האמיתיים. וילסון מתאר את המקרה בן ה־90 כ"קפוא לחלוטין". לכל איש יש דעה בנוגע לזהות הרוצחים – בלי יכולת להוכיח אותה.
"זה לא שפתאום יהיו ראיות חדשות שיוכיחו משהו בצורה חד משמעית, לכאן או לכאן", אומר וילסון.
נאמנויות סותרות
הספר נוגע בהצלחה בנאמנויות ובזהויות הסותרות בפלשתינה המנדטורית. קאסל, למשל, לא מרגיש קרבה מיוחד ליהודים בפלשתינה או למדינה עצמה. הוא גם אדיש לציונות ולא מרגיש נאמנות ליישוב. "הוא נמצא בסוג של הרפתקה", אומר וילסון. "אבל הוא מתחיל לפקפק בה, הוא מפקפק בזהות שלו".
מצד שני, גרוס הוא ציוני רביזיוניסט נלהב ותומך ז'בוטינסקי. הוא מתייחס לקאסל כהפכפך וכתמים – ולא מזיל דמעה על רצח ארלוזורוב. שני הגברים האלה, מאמין וילסון, מצליחים לייצר את הניגודים של יהדות בריטניה ביחס לפלשתינה ולציונות בשנים שבין המלחמות.
אולם, אין לפרש את היעדר העניין של קאסל בפלשתינה או בציונות כהתעלמות מיהדותו. בבריטניה, לפי הספר, הוא מרגיש כמו אורח שהתפרץ למסיבה. "אי אפשר להכחיש את היחס האנטישמי שקיבל באנגליה", אומר וילסון.
במקביל, הוא מכיר בכך שמולדתו לא חונקת את השאיפות וההצלחה של משפחתו, שחיה בשכונה לונדונית אמידה ושולחת את ילדיה להתחנך באוקספורד. הסנגור ברון, ש"נאמן רק לעצמו", לדברי הרומן, מוצג גם כן בצורה מורכבת. אף שהוא בריטי ויהודי, הוא מתייחס ליהודים, לערבים ולבריטים במנות זהות של לעג ובוז.
כפי שמציין וילסון, המנדט הבריטי בפלשתינה היה הטרוגני מבחינה אידיאולוגית, ובין שורותיו היו בריטים יהודים שתמכו והתנגדו לציונות, כמו גם פקידים בריטים לא יהודים שתמכו בשאיפותיהם של היהודים לעצמאות, בעוד שאחרים תמכו בערבים וברצונותיהם.
![הרצח הלא מפוענח של חיים ארלוזורוב עומד במרכז הספר "המרפסת האדומה" מאת ג'ונתן וילסון (צילום: רשות הציבור)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/arlosoroff.jpg "הרצח הלא מפוענח של חיים ארלוזורוב עומד במרכז הספר "המרפסת האדומה" מאת ג'ונתן וילסון (צילום: רשות הציבור)")
"אני נמשך לתקופה הזאת לא רק בגלל ההיסטוריה המרתקת אלא גם מסיבות אישיות. הנושאים האלה קשורים, אולי, לקונפליקטים שלי עם עצמי כיהודי בריטי"
אבל וילסון גם מכיר בכך שיש לו גם עניין אישי בדמויות ובספר. "אני נמשך לתקופה הזאת לא רק בגלל ההיסטוריה המרתקת אלא גם מסיבות אישיות. הנושאים האלה קשורים, אולי, לקונפליקטים שלי עם עצמי כיהודי בריטי.
"אני מתעניין בדרך שבה הנושאים האלה מושכים ודוחפים אותי לאורך השנים, באופן מאוד נזיל. זה התחיל בתקופת המנדט והמשיך, עבורי, כשחייתי בישראל לפני 40 שנה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהיום, 90 שנה אחרי הרצח הנוראי , לא ימצאו עדויות נוספות שיבהירו מי הם הרוצחים .
אבל ,בחינת כל העדויות שהתגלו והתקבלו בזמן האירוע מצביעים ברמת סבירות גבוהה מאד שהרוצחים נשלחו על ידי המופתי הערבי כאמל אל חוסייני ובעידודו של שר התעמולה הנאצי ג'וסף גבלס (Joseph Goebbels) .
אשתו של גבלס, מגדה גבלס, נחשבה לבתו המאומצת של מכס פרידלנדר היהודי, שלו הייתה אמהּ נשואה בשנים 1908–1914, ורק ב-2018 הוברר, עם גילוי תעודת האזרח שלו בארכיב ברלין, כי הייתה למעשה בתו הביולוגית שנולדה טרם נישואי הוריה, וכי הליך האימוץ נדרש רק נוכח רישומם המאחר. מגדה הייתה חברת ילדות של ליזה ארלוזורוב, ובהמשך אהובתו של האח חיים ארלוזורוב, שאף ענדה תליון מגן דוד, עד לעזיבתם לארץ ישראל[5]. נישואיה לגבלס בשנת 1931, ופעילותה כנאצית לכל דבר, התאפשרו חרף הרקע היהודי הבלתי ברור, וכך הפכה לאחת הנאציות הקנאיות, בתואר "הגברת הראשונה". כאשר ביקר ארלוזורוב בברלין בשנת 1933, ניסה ליצור עמה קשר ולנצל את השפעתה וקשריה להצלת רכוש יהודי, סירבה מגדה גבלס להיפגש עמו, או להפגישו עם יוזף גבלס, שנודע כרודף נשים, במעמדו בקולנוע ובתיאטרון הגרמניים.
אחריותו של גבלס לשואה רבה. התעמולה הנאצית והאנטישמית הבלתי פוסקת במשך שתים-עשרה שנים שימשה חלק מרכזי בהפיכת היהודים ל"תת-אדם" ובמתן ההכשר המוסרי לרציחתם. גבלס יזם סרטים אנטישמיים – "היהודי הנצחי" ו"היהודי זיס" – אשר נתנו דימוי ויזואלי חי וממשי ליהודי כאחראי לכל העוולות הקיימות בעולם, וליהדות כמגפה המופצת על ידי עכברושים, הם היהודים.
יתרה מזאת , שנת 1933 היתה שנת עליה מהגדולות שידעה ארץ ישראל המנדטורית דבר שהדאיג מאד את המופתי , להלן תקציר מהירחון יתד :
אביבה חלמיש שנת 1933 , שנת מפנה בעלייה לארץ ישראל : במהלכה עלו ( לפי נתוני ממשלת המנדט ) כ 30 אלף איש , פי שלושה ויותר מהשנה שקדמה לה , והיא היתה הראשונה 1 מבין ארבע השנים הטובות של העלייה לארץ בתקופת המנדט . בשנה זו חל גם שינוי בהתפלגות העולים על פי ארצות מוצא . בולט במיוחד היה הגידול המוחלט והיחסי במספר העולים מגרמניה . בשנת 1933 עלו מארץ זו בערך פי עשרים יותר עולים מאשר בשנה שקדמה לה . עולי גרמניה – שחלקם בעלייה לא עלה עד אז על ארבעה 2 אחוזים – היו כעשרים אחוז מכלל העולים בשנת . 1933 אולם גם בשנת 1933 ולכל אורך שנות השלושים פולין הוסיפה לצעוד בראש סולם ארצות המוצא של העולים . במהלך התקופה הקרויה בהיסטוריוגרפיה הציונית 'העלייה החמישית' הסתכם חלקה של העלייה מגרמניה רק בכ 18 ° / 0 מכלל העלייה לארץ , וחלקם של עולי מרכז אירופה 3 – גרמניה , אוסטריה וצ'כיה – לא עלה על 22 ° / 0 מגל עלייה זה . ובכל זאת מכונה העלייה החמישית לא אחת 'העלייה הייקית , ' וגם במחקר זכה החלק המרכז אירופי של העלייה בשנות השלושים ליותר תשומת לב מאשר שמונים האחוזים האחרים שלה .
ועוד , הרי שני חשודים ערבים נתפסו והודו במעשה הרצח ,הם שוחררו ללא הסבר מספק על ידי משטרת המנדט , והסיבה ברורה שר המושבות הבריטי לא רצה להסתבך בהתפרעויות שלוחות רסן בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית מאורגנות על ידי המופתי שקלונו התגלה ברבים וחבר התנועה הנאצית !
מהומות 1920
אמין אל-חוסייני בשורה האחורית, שלישי מימין, בין משתתפי הוועידה הפלסטינית השלישית בחיפה,[16] 14 בדצמבר 1920.
בשנת 1920 היה המופתי כאמל אל-חוסייני אחראי על תהלוכת עולי הרגל לחגיגות נבי מוסא. שני צעירים ליבו את הרוחות בקרב החוגגים הנלהבים מהמלכתו של פייסל זמן קצר לפני כן: עארף אל-עארף, שהסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, סוריא אל-ג'נוביה, ואמין אל-חוסייני, שהסית את ההמונים.[17] בנאומו בפני החוגגים, נופף בתמונתו של פייסל וקרא: "הוי הערבים, זהו מלככם".[18] עם שובם של החוגגים מנבי מוסא לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו מאורעות תר"פ. השלטונות הבריטיים הוציאו נגד אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף צו מעצר, והם ברחו לעבר הירדן המזרחי ומשם לדמשק. בהיעדרם, נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר.[17]
ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל.[19] בין העומדים בראשה היה אמין אל-חוסייני, שנקבע גם כנציג האגודה כלפי חוץ. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל, וכן שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד ייהוד פלשתינה באמצעות הצהרת בלפור[20] ונגד "הסכנה הציונית לנצרות בפלשתינה".[21] ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-חוסייני ואל-עארף שנחשבו כמי שברחו מהחוק.[17]
דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל, הראשון שהעז להרים יד נגד הבריטים והיהודים ובכך גאל את כבודם המושפל, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי.[20] הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[22] ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הרברט סמואל לאל-חוסייני ולאל-עארף חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה אחיו למחצה, המופתי כאמל אל-חוסייני, קיבל את הצעת החנינה ובדצמבר 1920 חזר לירושלים.[23] באותו חודש השתתף בוועידה הפלסטינית השלישית, שהתקיימה בחיפה.[16]