היום, 90 שנה אחרי הרצח הנוראי , לא ימצאו עדויות נוספות שיבהירו מי הם הרוצחים .
אבל ,בחינת כל העדויות שהתגלו והתקבלו בזמן האירוע מצביעים ברמת סבירות גבוהה מאד שהרוצחים נשלחו על ידי המופתי הערבי כאמל אל חוסייני ובעידודו של שר התעמולה הנאצי ג'וסף גבלס (Joseph Goebbels) .
אשתו של גבלס, מגדה גבלס, נחשבה לבתו המאומצת של מכס פרידלנדר היהודי, שלו הייתה אמהּ נשואה בשנים 1908–1914, ורק ב-2018 הוברר, עם גילוי תעודת האזרח שלו בארכיב ברלין, כי הייתה למעשה בתו הביולוגית שנולדה טרם נישואי הוריה, וכי הליך האימוץ נדרש רק נוכח רישומם המאחר. מגדה הייתה חברת ילדות של ליזה ארלוזורוב, ובהמשך אהובתו של האח חיים ארלוזורוב, שאף ענדה תליון מגן דוד, עד לעזיבתם לארץ ישראל[5]. נישואיה לגבלס בשנת 1931, ופעילותה כנאצית לכל דבר, התאפשרו חרף הרקע היהודי הבלתי ברור, וכך הפכה לאחת הנאציות הקנאיות, בתואר "הגברת הראשונה". כאשר ביקר ארלוזורוב בברלין בשנת 1933, ניסה ליצור עמה קשר ולנצל את השפעתה וקשריה להצלת רכוש יהודי, סירבה מגדה גבלס להיפגש עמו, או להפגישו עם יוזף גבלס, שנודע כרודף נשים, במעמדו בקולנוע ובתיאטרון הגרמניים.
אחריותו של גבלס לשואה רבה. התעמולה הנאצית והאנטישמית הבלתי פוסקת במשך שתים-עשרה שנים שימשה חלק מרכזי בהפיכת היהודים ל"תת-אדם" ובמתן ההכשר המוסרי לרציחתם. גבלס יזם סרטים אנטישמיים – "היהודי הנצחי" ו"היהודי זיס" – אשר נתנו דימוי ויזואלי חי וממשי ליהודי כאחראי לכל העוולות הקיימות בעולם, וליהדות כמגפה המופצת על ידי עכברושים, הם היהודים.
יתרה מזאת , שנת 1933 היתה שנת עליה מהגדולות שידעה ארץ ישראל המנדטורית דבר שהדאיג מאד את המופתי , להלן תקציר מהירחון יתד :
אביבה חלמיש שנת 1933 , שנת מפנה בעלייה לארץ ישראל : במהלכה עלו ( לפי נתוני ממשלת המנדט ) כ 30 אלף איש , פי שלושה ויותר מהשנה שקדמה לה , והיא היתה הראשונה 1 מבין ארבע השנים הטובות של העלייה לארץ בתקופת המנדט . בשנה זו חל גם שינוי בהתפלגות העולים על פי ארצות מוצא . בולט במיוחד היה הגידול המוחלט והיחסי במספר העולים מגרמניה . בשנת 1933 עלו מארץ זו בערך פי עשרים יותר עולים מאשר בשנה שקדמה לה . עולי גרמניה – שחלקם בעלייה לא עלה עד אז על ארבעה 2 אחוזים – היו כעשרים אחוז מכלל העולים בשנת . 1933 אולם גם בשנת 1933 ולכל אורך שנות השלושים פולין הוסיפה לצעוד בראש סולם ארצות המוצא של העולים . במהלך התקופה הקרויה בהיסטוריוגרפיה הציונית 'העלייה החמישית' הסתכם חלקה של העלייה מגרמניה רק בכ 18 ° / 0 מכלל העלייה לארץ , וחלקם של עולי מרכז אירופה 3 – גרמניה , אוסטריה וצ'כיה – לא עלה על 22 ° / 0 מגל עלייה זה . ובכל זאת מכונה העלייה החמישית לא אחת 'העלייה הייקית , ' וגם במחקר זכה החלק המרכז אירופי של העלייה בשנות השלושים ליותר תשומת לב מאשר שמונים האחוזים האחרים שלה .
ועוד , הרי שני חשודים ערבים נתפסו והודו במעשה הרצח ,הם שוחררו ללא הסבר מספק על ידי משטרת המנדט , והסיבה ברורה שר המושבות הבריטי לא רצה להסתבך בהתפרעויות שלוחות רסן בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית מאורגנות על ידי המופתי שקלונו התגלה ברבים וחבר התנועה הנאצית !
מהומות 1920
אמין אל-חוסייני בשורה האחורית, שלישי מימין, בין משתתפי הוועידה הפלסטינית השלישית בחיפה,[16] 14 בדצמבר 1920.
בשנת 1920 היה המופתי כאמל אל-חוסייני אחראי על תהלוכת עולי הרגל לחגיגות נבי מוסא. שני צעירים ליבו את הרוחות בקרב החוגגים הנלהבים מהמלכתו של פייסל זמן קצר לפני כן: עארף אל-עארף, שהסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, סוריא אל-ג'נוביה, ואמין אל-חוסייני, שהסית את ההמונים.[17] בנאומו בפני החוגגים, נופף בתמונתו של פייסל וקרא: "הוי הערבים, זהו מלככם".[18] עם שובם של החוגגים מנבי מוסא לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו מאורעות תר"פ. השלטונות הבריטיים הוציאו נגד אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף צו מעצר, והם ברחו לעבר הירדן המזרחי ומשם לדמשק. בהיעדרם, נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר.[17]
ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל.[19] בין העומדים בראשה היה אמין אל-חוסייני, שנקבע גם כנציג האגודה כלפי חוץ. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל, וכן שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד ייהוד פלשתינה באמצעות הצהרת בלפור[20] ונגד "הסכנה הציונית לנצרות בפלשתינה".[21] ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-חוסייני ואל-עארף שנחשבו כמי שברחו מהחוק.[17]
דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל, הראשון שהעז להרים יד נגד הבריטים והיהודים ובכך גאל את כבודם המושפל, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי.[20] הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[22] ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הרברט סמואל לאל-חוסייני ולאל-עארף חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה אחיו למחצה, המופתי כאמל אל-חוסייני, קיבל את הצעת החנינה ובדצמבר 1920 חזר לירושלים.[23] באותו חודש השתתף בוועידה הפלסטינית השלישית, שהתקיימה בחיפה.[16]
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו