בשלב הנוכחי של המאבק נגד המהפכה המשפטית, כבר ברור שכוונת הקואליציה לחולל בליץ חקיקתי מהיר, שיותיר את המחנה המתנגד קפוא ופעור פה – נכשלה.

המאבק עורר את הציבור מתרדמתו. האיום בשלילת ההגנה על זכויות אדם והשיבוש בסדרי המשטר באופן שיפקיד בידי הממשלה והעומד בראשה כוח שלטוני בלתי מרוסן, בדומה למשטרים סמכותניים, מוציא לרחובות מדי שבוע מאות אלפי אזרחים, והמספרים רק גדלים.

אתמול (שלישי) הודיע יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, כי ביום ראשון הקרוב תתחיל הוועדה בראשותו להכין את הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ואת האיסור על ביקורת שיפוטית בנוגע לחוקי יסוד לקריאה שנייה ושלישית. מרוץ האמוק החקיקתי הזה אינו מגיע בחלל ריק.

אל מול ההתנגדות חוצת מגזרים וסקטורים, לוחצת הקואליציה על דוושת החקיקה ומקצינה גם את הרטוריקה נגד המחאה, במטרה להשיג הישגים גדולים ככל האפשר במסגרת הפשרה, שעליה עמל נשיא המדינה יצחק הרצוג.

באופן בלתי צפוי, דווקא ההתרחשות הדו-כיוונית הזו – הבליץ החקיקתי מצד אחד וההתנגדות הציבורית הרחבה מצד שני – עשויה לייצר רגע חוקתי נדיר. ישראל מצויה בצומת דרכים, ואין לדעת עדיין באיזה נתיב תבחר. ואולם דווקא מתוך המשבר העמוק שבו נתונה המדינה, ומתוך הפער שבין שני המחנות, עשוי לצמוח אותו רגע ייחודי בתולדותיה של מדינה, שבו ניתן וראוי לכונן חוקה.

באופן בלתי צפוי, דווקא ההתרחשות הדו-כיוונית הזו – הבליץ החקיקתי מצד אחד וההתנגדות הציבורית הרחבה מצד שני – עשויה לייצר רגע חוקתי נדיר

טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במוזאון תל אביב בשד' רוטשילד. בצילום, פרץ ברנשטיין חותם על מגילת עצמאות ישראל, מימין משה שרת ומשמאל ראש הממשלה דוד בן גוריון. (צילום: פרנק שרשל/אוסף התצלומים הלאומי)

הרגע החוקתי הראשון של ישראל ירד לטמיון מבלי שכוננה חוקה. זה היה רגע היווסדה של המדינה, והכוונה הייתה לכונן חוקה, בהתאם להחלטת האו"ם 181 – המוכרת אצלנו יותר כהחלטת כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל.

בסעיף 10 לאותה החלטה נקבע מפורשות כי שתי המדינות שיקומו על שטח ארץ ישראל-פלשתינה, היהודית והפלסטינית, יכוננו חוקות בסמוך לאחר היווסדן. הנהגת היישוב היהודי לקחה ברצינות את ההתחייבות הזו, ובהכרזת העצמאות נקבע כי בהתאם לאותה החלטה, תוקם "אספה מכוננת" שתפקידה יהיה לגבש חוקה למדינה הצעירה בתוך ארבעה חודשים וחצי, עד 1 באוקטובר 1948.

אלא שהאספה המכוננת שנבחרה בבחירות בראשונות, בינואר 1949, לא מילאה את תפקידה – ובמקום זאת הכריזה על עצמה כעל הכנסת הראשונה. כך ירד לטמיון הרגע החוקתי הראשון – אותו רגע חוקתי מיוחד בחיי העם, שבו התקיים קונצנזוס בין כלל בני היישוב היהודי בארץ ישראל גם ביחס לעצם הצורך וההצדקה לכונן חוקה, וגם ביחס לערכים שעליה היא תהיה מבוססת, שמצאו את ביטוים במגילת העצמאות.

הכרה רשמית בכך הייתה ב-13 ביוני 1950, אז אימצה הכנסת החלטה, בהתאם להצעתו של ח"כ יזהר הררי, בזו הלשון:

"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

פורטרט של יזהר הררי ב-1951 (צילום: תדי בראונר/לע"מ)

"החלטת הררי", כפי שהיא קרויה עד היום, מגלמת הכרה שהרגע החוקתי הראשון בתולדות המדינה, אותו מומנטום הנגזר מעצם הקמתה של המדינה, אבד. מחלוקות החלו לצוץ, הפוליטיקה השתלטה על ההתעלות הלאומית שבעצם הקמתה של המדינה, והדינמיקה המביאה להסכמה לאומית רחבה על כללי המשטר ומגילת זכויות האדם, שוב לא הייתה בהישג יד.

במקום חוקה, קבעה הכנסת כי במרוצת השנים יכוננו חוקי יסוד, שיצטרפו יחד ברבות הימים פרקים-פרקים לכדי חוקה אחת מלאה ושלמה. החל משנת 1958 הכנסת אכן כוננה חוקי יסוד, וב-1992 אף כוננה לראשונה חוקי יסוד שעניינם זכויות האדם, אך לכדי חוקה שלמה ומלאה, המגלמת קונצנזוס רחב והסכמה על עקרונות היסוד של המשטר – לא הגענו.

לאורך השנים גובשו ופורסמו לא מעט הצעות לחוקה לישראל. מהשופט צבי ברנזון ועד הפרופסורים למשפטים של "חוקה לישראל"; מפרופסור אמנון רובינשטיין ועד פרויקט "חוקה בהסכמה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שאותו הוביל נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר.

הניסיון האחרון נעשה בכנסת עצמה, בוועדת החוקה שכיהנה בין השנים 2006 ל-2009, בהנהגתו של ח"כ פרופ' מנחם בן-ששון. לאחר מאות רבות של שעות דיונים, פרויקט ה"חוקה בהסכמה רחבה" הותיר אחריו מסמך רציני ויסודי, אך בלתי אפוי – ובעיקר כזה המעיד כישלון בניסיון להגיע להסכמה בין מגזרים שונים בציבור, בהינתן שכללי היסוד נקבעים לאחר שהמשחק כבר בעיצומו, ולא מבעד למסך הבערות.

במבט היסטורי, תוכנית המהפכה המשפטית של הממשלה ה-37 היא המחיר שמדינת ישראל משלמת על היעדרה של חוקה שלמה ויציבה.

במבט היסטורי, המהפכה המשפטית של הממשלה ה-37 היא המחיר שמדינת ישראל משלמת על היעדרה של חוקה שלמה ויציבה

אילו הייתה בנמצא חוקה, לא היו הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית שרויים שנים על שנים בקרב סמכויות בין הממשלה והכנסת לבין בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בירושלים (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

אילו הייתה בנמצא חוקה, היה כל ילד יודע מהן זכויות היסוד שלו ושל כל אזרח, שבהן השלטון אינו מוסמך לפגוע.

אילו הייתה בנמצא חוקה, היה ברור מהי הדרך לחוקק חוקים רגילים ואיזו מדיניות הם אמורים ליישם, ומהי הדרך לכונן תיקונים לחוקה ואיזה "רגע חוקתי" אמור להתרחש על מנת לקבל תיקון כזה לתוכנת ההפעלה.

המשבר ההיסטורי שבו מצויה המדינה מגלם בתוכו רצון אחד משותף של כלל הצדדים: זהו הרצון להסדיר את כללי המשחק המשטרי, לסיים סוף-סוף את עידן העמימות החוקתית.

המשבר ההיסטורי שבו מצויה המדינה מגלם בתוכו רצון אחד משותף של כלל הצדדים: זהו הרצון להסדיר את כללי המשחק המשטרי, לסיים סוף-סוף את עידן העמימות החוקתית

הרגע הנוכחי יכול להפוך לרגע החוקתי השני בתולדות המדינה: הוא יוצר מאליו אפשרות להסכים על עצם הצורך לגבש כללי משטר יציבים; והוא מגלם התעוררות של רוב-רובו של הציבור הליברלי, המבין את הסכנות שבהותרת זכויות היסוד שלו בלתי משוריינות ובלתי מוגנות על ידי מערכת משפט עצמאית.

עד היום כוננו 13 חוקי יסוד במדינת ישראל. מגילת זכויות האדם שלנו חסרה מאוד, אך החלק המשטרי כמעט הושלם. חסר בו חוק יסוד החקיקה, שיהפוך את חוקי היסוד שלנו למשוריינים פרוצדורלית ומהותית, ויקרב את ישראל למצב שבו אין הבדל מהותי בין אגד חוקי היסוד לבין חוקה מלאה.

כיתוב ענק של מגילת העצמאות על בנייני עיריית תל אביב, 12 בדצמבר 2022 (צילום: עיריית תל אביב)

מתווה הנשיא, שעליו עמל בימים אלה יצחק הרצוג, צועד בנתיבו של ההיגיון הזה, ומבקש למלא את החוסרים החוקתיים בהסדרים שיהיו מקובלים על שני הצדדים.

המאבק להפיכת המשבר שבו מצויה ישראל לרגע של התעלות לאומית הוא מאבק קשה, והניצחון בו כלל אינו מובטח. אך זה היעד שאותו צריך רוב הציבור בישראל לסמן.

המאבק להפיכת המשבר שבו מצויה ישראל לרגע של התעלות לאומית הוא מאבק קשה, והניצחון בו כלל אינו מובטח. אך זה היעד שאותו צריך רוב הציבור בישראל לסמן

במקום קרב בלימה מפני יוזמות ההפיכה המשטרית של הממשלה – הקרב צריך להיות לכינונה של חוקה, או להשלמת מפעל חוקי היסוד, תוך ייצור מנגנוני משטר שיבטיחו את עצמאות הרשות השופטת והייעוץ המשפטי הציבורי, איזונים ובלמים בין הרשויות, והגנה אפקטיבית על יסודות המשטר ועל זכויות האדם.

החודשיים האחרונים לימדו אותנו שזה אפשרי.