כשאנה פרנק תיעדה ביומנה את חייה במסתור, היא הייתה אחת מאלפי האנשים שהגיבו לבקשת ממשלת הולנד הגולה לתיעוד ולחשיפה של החיים תחת הכיבוש הנאצי.
אולם, בעוד שהיומן של פרנק מתעד את אמסטרדם מעיניה, מאות יומנים אחרים תיעדו היבטים נוספים של הכיבוש הנאצי בהולנד, שנמשך חצי עשור ובמהלכו גורשו ונרצחו 102 אלף יהודים. לדברי העיתונאית נינה סיגל, כותבת היומן המפורסמת ביותר בעולם אנה פרנק, "לא באמת, במובנים מסוימים, מספרת את כל הסיפור, או את הסיפור הנכון".
סיגל, מחברת הספר "The Diary Keepers: World War II in the Netherlands as Written by the People Who Lived Through It" ("שומרי היומן: מלחמת העולם השנייה בהולנד כפי שנכתבה על־ידי האנשים שחיו במהלכה") אומרת לזמן ישראל כי ההיקף המוגבל של הדיווח של פרנק נגזר מגילה וממצבה הספציפיים.
"היומן של אנה פרנק היה חלק מתהליך מאוד דמוקרטי במסגרת האופן שבו הם חשבו על תיעוד המלחמה", אומרת סיגל, שהמחקר שלה בנושא היומנים נחשף במסגרת כתבה מרהיבה בניו יורק טיימס. הספר של סיגל מתאר טקסטים שכתבו קורבנות, מתבוננים מהצד ומשתפי פעולה; עובר בין פרספקטיבות ורמות התמקדות שונות – ומביא את סיפור רצח העם היהודי באופן כרונולוגי.
הספר של סיגל מתאר טקסטים שכתבו קורבנות, מתבוננים מהצד ומשתפי פעולה; עובר בין פרספקטיבות ורמות התמקדות שונות – ומביא את סיפור רצח העם היהודי באופן כרונולוגי
בספר מופיעות עדויות של מפקח משטרה הולנדי התומך בנאצים ושל עיתונאי יהודי המסקר את רוסיה ופלשתינה. סיגל בחרה בשבעה כותבי יומן מרכזיים, מתוך 2,100 יומנים השמורים על־ידי NIOD – המכון ללימודי מלחמה, שואה ורצח עם – כדי לגולל אירועים מרכזיים, וביניהם "חורף הרעב" והשחרור.
מה שהוביל את סיגל היה הרצון "להשתמש באוסף כפי שאמורים להשתמש בו". חלק נרחב מהמחקר של סיגל לקראת כתיבת הספר עסק בשאלה כיצד שלושה־רבעים מיהדות הולנד הושמדה במלחמה – השיעור הגבוה ביותר במדינות מערב אירופה.
"אנה פרנק הותירה את העולם עם הרושם שהלא יהודים ההולנדים גוננו מאוד על היהודים", אומרת סיגל. "אנשים מתמקדים ברעיון הגאולה, כאילו 'למרות הכול, אנשים טובים בלבם פנימה'". סיגל מבקשת להראות לקוראים "נרטיב רחב יותר" של החברה בתקופת המלחמה. היא מבקשת לדעת למה, למשל, כל כך הרבה הולנדים צילמו את "ריכוז" וגירוש שכניהם היהודים.
"היהודים האחרונים רוכזו", כותב איש המכירות קורנליס קומן, שהתבונן ב"ראציה" ("פשיטה") שהתקיימה באור יום באמסטרדם. "הם נאספו יחד כמו צאן ונלקחו מפה, מביתם החם למקומות זרים… הם אולי לא אנשים נעימים, אבל הם עדיין בני אדם", ציין קומן ביומנו.
סיגל מבקשת להראות לקוראים "נרטיב רחב יותר" של החברה בתקופת המלחמה. היא מבקשת לדעת למה, למשל, כל כך הרבה הולנדים צילמו את "ריכוז" וגירוש היהודים
כמעט שמונה עשורים אחרי השחרור, ב־NIOD עסוקים עדיין בתמלול היומנים מתקופת המלחמה. שלושה מהם מתפרסמים לראשונה בספר של סיגל. "לא ידעתי איזה מקור מדהים זה יהיה, כמה מרתקים החומרים", אומרת סיגל, שהקדישה למעלה משנתיים לעבודה בארכיון, שקועה בחיי היום־יום של האוכלוסייה ההולנדית בתקופת המלחמה.
"אזור מעורפל"
השורשים המשפחתיים של סיגל מגיעים בתקופת המלחמה לגבול צ'כוסלובקיה והונגריה. סבותיה שרדו את השואה בזכות שילוב של מסתור ושהייה במחנות עבודה. "כל הצד של אימא שלי עבר את השואה", אומרת סיגל. "רוב המשפחה שלנו מהצד הצ'כי וההונגרי הושמדה".
כשגדלה, לדברי הסופרת, אימה דיברה על המלחמה ב"דרכים מוזרות". "אימא שלי הייתה מספרת את כל הסיפורים האלה, שהיו מפחידים אבל תמיד הסתיימו בפאנץ'", אומרת סיגל. "נשארתי באיזה אזור מעורפל. זאת חלק מהסיבה שכל כך התעניינתי בנושא הזה".
חוץ משיעור הקורבנות החריג בהולנד, סיגל רצתה לחקור "מה נדרש כדי להתנגד, מה נדרש מאדם כדי להתנגד באמת לטובת היהודים. בעיקר התעניינתי לדעתי איך זה היה להיות אדם רגיל ולחוות את כל זה על בסיס יום־יומי"
חוץ משיעור הקורבנות החריג בהולנד, סיגל רצתה לחקור "מה נדרש כדי להתנגד, מה נדרש מאדם כדי להתנגד באמת לטובת היהודים. בעיקר התעניינתי לדעתי איך זה היה להיות אדם רגיל ולחוות את כל זה על בסיס יום־יומי", אומרת סיגל, שראיינה חלק מכותבי היומן החיים ואת יורשיהם.
דוגמה מרתקת להשלמת פערים פחות ידועים היא השימוש של סיגל ברישומי יומן המתארים חלק נשכח בגבורה היהודית במהלך הכיבוש הגרמני של אמסטרדם. במשך שבועיים בפברואר 1941, לוחמים יהודים נאבקו בקרבות ממושכים נגד תומכי הנאצים בכמה חלקים בעיר.
הקטטות הסתיימו במעצר המוני של כ־400 גברים יהודים צעירים, דבר שהוביל לשביתה של האוכלוסייה ההולנדית ברחבי המדינה. "היום יום שני. תחושה של התקוממות נעורה בנו – והיהודים הצעירים התחילו לארגן את עצמם", כותב סלומון דה פריס, עיתונאי יהודי מאמסטרדם.
"עד שני אחר־הצוהריים או בערב היהודים נאבקו בחזרה, השתמשו במוטות ברזל או בכל מה שהם הצליחו למצוא. אבל חלק [מההולנדים הנאצים] שהופיעו, הגיעו עם אקדחים. כמה אנשים נהרגו", כותב דה פריס. התקיפה הגרמנית על הרובע היהודי תועדה היטב על־ידי צלם גרמני מחוץ לבית הכנסת הפורטוגזי.
"עד שני אחר־הצוהריים או בערב היהודים נאבקו בחזרה, השתמשו במוטות ברזל או בכל מה שהם הצליחו למצוא. אבל חלק [מההולנדים הנאצים] שהופיעו, הגיעו עם אקדחים. כמה אנשים נהרגו"
בצילומים נראים עשרות גברים יהודים על הקרקע בזמן שאנשי האס אס מכוונים עליהם רובים. אולם, היומנים כמעט שלא תיעדו את קרבות הרחוב שהתקיימו קודם לכן. "העובדה שהיהודים האלה נאבקו עם האס אס במשך שבועיים לפני הפשיטה כמעט לא מוזכרת לעומת השביתה ההולנדית שהתקיימה אחר כך", אומרת סיגל, שספרה כולל מידע חדש על הגברים שנעצרו בפברואר 1941.
"סוג של מסתור"
"שומרי היומן" עושה שימוש חכם בטקסטים שנכתבו בווסטרבורק – מחנה מעבר שכמעט כל יהודי הולנד נכלאו בו בדרכם למחנות ההשמדה הגרמניים בפולין הכבושה. חיי האסירים בווסטרבורק נעו סביב ההכרזה השבועית על אלף האנשים שיישלחו בטרנספורט למוחרת.
בימים שחלפו בין הטקסים המצמררים האלה, חלק מהאסירים העלו מופעי קברט, בזמן שאחרים נשלחו לאמסטרדם כדי לסייע בריכוז יהודים נוספים. "בקריאת יומנים יש תחושה של עכשוויות ואינטימיות", אומרת סיגל. "איכשהו הם מרגישים שייכים להווה. אני יכולה לנוע בהיסטוריה עם האנשים בזמן שהם קולטים את הדברים ומעבדים אותם – ולהבין אותם ביחד איתם".
"בקריאת יומנים יש תחושה של עכשוויות ואינטימיות", אומרת סיגל. "איכשהו הם מרגישים שייכים להווה. אני יכולה לנוע בהיסטוריה עם האנשים בזמן שהם קולטים את הדברים ומעבדים אותם"
העיתונאי פיליפ מכניקוס התייחס ביומנו ל"טרנספורט" השבועי, וציין: "היטלר אוסף את היהודים ברכבות כדי לקחת אותם למקום מיוחס באירופה […] ולקבור אותם זה על זה, בדיוק כמו שהקברן טומן את המתים בקרקע, זה על זה".
הספר של סיגל הוא חלק משינוי מקיף בזיכרון המלחמה ההולנדי בעשור האחרון. אחרי יותר מחצי מאה שבה נמנעו מלדבר על השואה, הדורות הצעירים מתעניינים ולומדים על מה שהתרחש. למשל, אומרת סיגל, אנדרטת Namemonument – "מונומנט השמות" – נפתחה באמסטרדם ב־2021, ושני בניינים סמוכים משופצים בימים אלה על מנת להפוך למוזיאון הלאומי לשואה.
באקדמיה, היסטוריונים הולנדים בוחנים היבטים שלא זכו לטיפול קודם, או שהעיסוק בהם עוות, בזמן שהרשויות – כולל חברת הרכבות ההולנדית – מביעות חרטה פומבית. לדברי סיגל, נדרשו עשורים כדי לקדם פרויקטים כמו "מונומנט השמות" והמוזיאון – ולהגיע להסכמה בין כל בעלי העניין.
"זה לקח הרבה זמן בהולנד", אומרת סיגל. "ברוב המדינות באירופה יש אנדרטה או מוזיאון ברמה הלאומית כבר זמן רב". "עבודת הזיכרון" סביב הכיבוש הגרמני, אומרת סיגל, קשורה גם לעבדות, קולוניאליזם ולנושאים כואבים נוספים בהיסטוריה הלאומית.
מקהילה שמנתה לפני המלחמה כ־160 אלף יהודים, ביניהם פליטים יהודים מגרמניה, כיום חיים בהולנד פחות מ־50 אלף יהודים. לפי דוח של הממשלה ההולנדית, האנטישמיות משתוללות עדיין במקומות שונים
"איך אנחנו יכולים לחשוב על העבר בלי להכליל את כל הקולות? הזיכרון התרבותי מתעצב גם מהקולות האלה", אומרת סיגל. מקהילה שמנתה לפני המלחמה כ־160 אלף יהודים, ביניהם פליטים יהודים מגרמניה, כיום חיים בהולנד פחות מ־50 אלף יהודים. לפי דוח של הממשלה ההולנדית, האנטישמיות משתוללות עדיין במקומות כמו, למשל, באצטדיוני ספורט ובפורומים מקוונים.
"יש כל כך הרבה יהודים שעדיין חיים בסוג של מסתור, הם לא יודעים איך להגיע לאוכלוסייה הכללית, שעדיין לא לגמרי מבינה את הסיפור", אומרת סיגל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו