במצב השלטוני ההזוי שאליו הגיעה המדינה, החלטות משפטיות פשוטות ומובנות מאליהן הופכות להיות בלתי צפויות, מפתיעות או מעוררות מחלוקת.
כך יש להבין את פסק הדין שניתן אמש (ראשון) בעתירה לאפשר את כניסת 150 הפלסטינים המבקשים להשתתף בטקס הזיכרון המשותף הישראלי–פלסטיני שאמור להתקיים הערב – וכך יש להבין גם את עמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה בעניין זה.
מבחינה ציבורית, הטקס הישראלי–פלסטיני מעורר אמוציות ורגשות חריפים, אך מבחינה משפטית, ההחלטה לאפשר את כניסת הפלסטינים לטקס היא טריוויאלית. כל משפטן מתחיל יכול להגיע למסקנה הזאת בעצמו. בשנים 2018 ו־2019 בג"ץ קיבל את העתירות לכניסת הפלסטינים – ופסל את החלטות שרי הביטחון למנוע את כניסתם לישראל לצורך ההשתתפות בטקס.
למעשה, פסק הדין המשמעותי היחיד בעניין זה היה פסק דין מ־2018. בית המשפט, בראשות הנשיאה אסתר חיות, הורה אז לבטל את החלטת שר הביטחון אביגדור ליברמן למנוע את כניסת הפלסטינים לטקס, בשל העובדה שההחלטה לא לקחה בחשבון את הפגיעה ברגשות המשפחות השכולות הישראליות המבקשות לקיים את הטקס המשותף, וכן את הפגיעה ברגשות הציבור התומך בקיום הטקס.
בשנים 2018 ו־2019 בג"ץ קיבל את העתירות לכניסת הפלסטינים – ופסל את החלטות שרי הביטחון למנוע את כניסתם לישראל לצורך ההשתתפות בטקס
שנה לאחר מכן נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בתפקיד שר הביטחון. ניתן היה להניח שהממשלה תבין את הרמז, או לפחות תקבל עליה את עול פסיקת בית המשפט העליון מהשנה הקודמת. אך נתניהו שב ופסל את כניסת הפלסטינים, והיועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט החליט להגן על ההחלטה.
השופט יצחק עמית נאלץ להזכיר לממשלה ולמנדלבליט עקרונות יסוד, ובהם החובה לכבד את תקדימי העליון, כשאין כל עילה לסטות מההלכה השיפוטית שנפסקה.
"יש להצר על כך, שלמרות התקדים שנקבע בעתירה הקודמת, אנו נדרשים שוב, במעין שידור חוזר, לאותה הסוגיה", רשף השופט עמית בפסק הדין הקצר. "שר הביטחון מופקד על ביטחון תושבי ישראל, ועליו המשימה להגן על תושבי ישראל מפני כל סכנה. התקשינו לראות מה סכנה אורבת לציבור בישראל אם יתקיים הטקס".
בשלוש השנים האחרונות לא התקיים הטקס במתכונתו הרגילה בשל מגפת הקורונה. אולם, השנה, חזר הנושא בתפקיד שר הביטחון – כעת זהו יואב גלנט – לסורו. על אף שאין כל עילה לאסור את הכנסת הפלסטינים המבקשים להיכנס לטקס לרשימת אלפי המוחרגים מהסגר, שמערכת הביטחון מטילה על השטחים השבוע לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות, גלנט סירב לאשר את כניסתם.
גלנט נותר עיקש בעמדתו, אף שכעת יושבת בלשכת היועצת המשפטית לממשלה משפטנית שיודעת לקרוא פסקי דין ולכבד אותם, אפילו אם הדבר מייצר לה עימות עם גורמים פוליטיים. ביום שישי האחרון הגישה היועצת לבג"ץ את תשובתה לעתירה.
בהרב־מיארה הבהירה לגלנט שאין כל הצדקה לסטות מפסקי הדין הקודמים של בג"ץ ולאסור את כניסת הפלסטינים לשם השתתפות בטקס, וציינה כי לאחר שגלנט שמע את הדברים הוא בחר להישאר בעמדתו
בתשובה צוין כי בהרב־מיארה הבהירה לגלנט שאין כל הצדקה לסטות מפסקי הדין הקודמים של בג"ץ ולאסור את כניסת הפלסטינים לשם השתתפות בטקס, וכי לאחר שגלנט שמע את הדברים הוא בחר להישאר בעמדתו, מבלי לנמק ואף מבלי לבקש שעמדתו תיוצג בבג"ץ, בכתב או באמצעות עורך דין פרטי.
היועצת ציינה כי לא רק שלא קיימת למיטב ידיעתה שום חוות דעת מקצועית, ביטחונית או עובדתית שתצדיק סטייה מפסקי הדין הקודמים של בג"ץ, אלא שהגורמים המקצועיים ביחידת מתאם הפעולות בשטחים ובמנהל האזרחי אף המליצו לשר לאשר את הבקשה.
נוכח זאת קבעה היועצת את הקביעה המשפטית המתבקשת, ולמעשה היחידה האפשרית מבחינתה: "בשים לב להלכה הפסוקה בעניין זה, מבחינה משפטית, אין מקום לסטות מהמתווה שהתוו פסקי הדין הקודמים". זו אכן מסקנה משפטית פשוטה ומתבקשת, אך עדיין ראויה להערכה, במיוחד על רקע החלטותיו של קודמה של בהרב־מיארה בתפקיד.
התכונה הדומיננטית שהפגין מנדלבליט בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הייתה נכונותו להתייצב ולהגן בבג"ץ על עמדות שרי הממשלה, גם אם הדבר הוא בלתי אפשרי מבחינה משפטית, ותוך שהוא מותח עד תום את נכונותם של שופטי בג"ץ לייחס משקל מוסדי גדול לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
התכונה הדומיננטית שהפגין מנדלבליט בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הייתה נכונותו להתייצב ולהגן בבג"ץ על עמדות שרי הממשלה, גם אם הדבר הוא בלתי אפשרי מבחינה משפטית
לעומת מנדלבליט, בהרב־מיארה מפגינה עמוד שדרה מקצועי יציב, המסמל הקפדה על עקרונות משפט בסיסיים, גם במחיר ביקורת כלפיה מצד המערכת הפוליטית. אתמול אחר־הצוהריים התקיים דיון דחוף בעתירה בפני השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ואלכס שטיין.
במבט חטוף אפשר היה להניח שעמית יישאר חשוף בצריח אל מול שני חבריו להרכב, שלא ימהרו לפסול את החלטת הדרג הפוליטי, אף אם זו אינה מיוצגת בבית המשפט. "עמדת שר הביטחון היא שיש סגר בימים הרלוונטיים", שאל שטיין בדיון את נציג העותרים, "אומר שר הביטחון לא מצאתי לעשות דבר מעבר לחריגים וזה לא משנה מה המטרה של אלה שרוצים לבוא. למה זה לא בסדר?"
השופט עמית התנדב להשיב לחברו להרכב: "מאחר שאני כתבתי את פסק הדין, אני אשיב", אמר עמית, "לא יכול להיות [שהנימוק הוא] סגר מאחר שאלפים נכנסים. זה כפוף לבדיקה פרטנית". אמש, שעות אחדות לאחר תום הדיון, פורסם פסק הדין.
בפעם השלישית ברציפות בוטלה החלטת שר הביטחון למנוע את כניסת הפלסטינים – והותר להם להיכנס לישראל על מנת להשתתף בטקס הזיכרון. השופטים וילנר ושטיין הצטרפו לפסק דינו של עמית, וזאת בשל הנמקה אחת ויחידה – הצורך לכבד את פסקי דינו הקודמים של בית המשפט העליון, גם אם התוצאה שהגיע אליה אז בית המשפט לא הייתה בהכרח זו שהשופטים היושבים כעת בהרכב היו תומכים בה.
"בהיעדר הנמקה מבוררת מצד שר הביטחון לסטייה מפסקי הדין הרלוונטיים, אין מנוס אלא ללכת בתלם שנחרש זה לא מכבר בפסיקתו של בית משפט זה בסוגיה הנדונה"
"אני סבורה כי יש חשיבות רבה לכך שבית המשפט ידבר בקול אחד לאחר שנקבעה הלכה", כתבה וילנר, "לטובת שמירה על ודאות ועל יציבות ההלכה, לא כל שכן בסוגיות עקרוניות. בהיעדר הנמקה מבוררת מצד שר הביטחון לסטייה מפסקי הדין הרלוונטיים, אין מנוס אלא ללכת בתלם שנחרש זה לא מכבר בפסיקתו של בית משפט זה בסוגיה הנדונה".
שטיין בחר בווריאציה שונה מעט, והדגיש כי פסק הדין ניתן "בהיעדר הגנה", לאחר שגלנט בחר שלא לפרוש את נימוקיו בפני בית המשפט. השופטים בוודאי מודעים לכך שהדרג הפוליטי בחר ללכת בדרך זו בשל שיקולים אינטרסנטיים – עדיף לשר הביטחון לגלגל את התפוד הלוהט הזה לידי היועמ"שית ולידי שופטי בג"ץ, מאשר להיות זה שמאפשר כניסת פלסטינים לצורך ההשתתפות בטקס המשותף בערב יום הזיכרון.
אולם, גם בהרב־מיארה וגם שופטי בג"ץ ניצלו את ההזדמנות כדי להזכיר כלל יסודי בשיטה המשטרית בישראל – גם השלטון מחויב לציית לתקדימי בית המשפט העליון. על הדרך הודגמה חשיבותם של בית משפט עצמאי וייעוץ משפטי עצמאי, שאינו מתכופף בפני פוליטיקאים אופורטוניסטים.
גילוי נאות: עו"ד יובל יועז ייצג את העותרים בשנים 2018–2019.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מה שמסביר מר יועז, מדוע כל כך מסוכן שהחלטות מדיניות (בין שהן נוגעות לשאלות של צדק חלוקתי, איחוד משפחות, תואי גדר ההפרדה, אזורי עדיפות לאומיים, האם מותר או אסור להקים ישוביים יהודיים בגליל ובנגב ועוד ועוד…) יתקבלו על ידי פוליטיקאים, ולא משפטנים. שכן פוליטיקה היא האמנות להכיר את הבלתי נמנע, לחוש את הבלתי צפוי, ולהחליט בסופו של דבר, מה צריך לעשות בכל מצב נתון על מנת להגיע, קרוב ככל שניתן, להיכן שרוצים להגיע. פוליטיקאים מכשירים עצמם כל חייהם לעשות זאת, הטובים בהם, שורדים. משפטנים, מוכשרים ככל שיהיו, הולכים לא אחת לאיבוד בלבירינט התקדימים שלהם, וכאשר הם מתיימרים להחליף את הפוליטיקאים, כפי שעשה אהרון ברק, הם יוצרים כאוס. עינינו הרואות…
just thinking
ד"ר משה בן דוד