טקס יום הזיכרון המשותף, שנערך זו השנה ה-14, התקיים אמש בפארק הירקון בתל אביב במרחב מאובטח מכל עבר, שלרגעים היה נדמה כי הוא יתקשה לשאת את המתח סביבו.
המתח שבין התקווה העדינה, המהוססת, בנאומים ובשירים על הבמה בפארק הירקון, לבין שירת "התקווה" הצרודה, שבקעה מהמגאפונים של עשרות המפגינים הכועסים, שנשארו מעבר לגדר.
המתח שבין עברית לערבית, שביום הזיכרון מתחדד במיוחד.
המתח בין דברי הפתיחה של יובל רחמים, יו"ר פורום ארגוני השלום, ששכל את אביו במלחמת ששת הימים, ש"עדיין נמשכת, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו", לבין שירת "אמא שלכם זונה" מעבר לגדר.
המתח בין קריאות "מוות לערבים" לבין קולו הרועד של מוחמד עלי מוסא דרוויש, ילד פלסטיני בן 14, שהגיע לאירוע ממחנה הפליטים עאידה בבית לחם, וסיפר על חברו הטוב שנהרג בגיל עשר מכדור תועה במהלך עימות עם "הצבא הישראלי שהרס את המשחק שאהבנו", ובשמו של חברו ביקש "להחזיר את האהבה שנולדנו איתה למקומה, ולזנוח את השנאה והקנאה שהורישו לנו".
האירוע מתעצם משנה לשנה. כ-9,000 אנשים הגיעו אליו הפעם. מולם התייצבו כמה עשרות מפגינים. המספרים האלה לא משקפים את התחושות של הנוכחים. ההמון הרב, שהתכנס בתוך הגדרות, מרגיש מיעוט, אפילו מיעוט נרדף. הקומץ, שקילל בחוץ, משוכנע שהעם מאחוריו. בין אלה לאלה חצצו עשרות שוטרים ואנשי משמר הגבול שנשלחו לוודא, שלרשימת החללים ביום הזיכרון הבא לא יצטרפו, חלילה, גם אזרחים נפגעי פעולות איבה.
טקסים לאומיים חושפים את מערכת העצבים המרכזית של כל אומה. אל טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנוגעים בעצבים הרגישים ביותר, הצטרף – כמעין טקס בתוך טקס – הפולמוס השנתי סביב הטקס הזה. פולמוס שיש לו כבר כללי טקס משלו ועצבים – שלא לומר קריזה – משלו.
זה לא אמור להפתיע. העצבים שנחשפים ביום הזיכרון הם הרגישים ביותר: שכול. זיכרון. נרטיב לאומי. סולידריות. כבוד. שליטה. פחד. למי מותר לבכות, עם מי מותר לבכות, איך מותר לבכות.
הטקס שקודם לטקס נדמה מייגע למדי, ולבטח לא מצטיין במעוף או בהשראה. הוא כולל ויכוחים סוערים אך צפויים מראש ברשתות החברתיות; איסור מינהלי על כניסת המשפחות הפלסטיניות; התערבות של בג"צ שהופכת את ההחלטה; ויכוחים סוערים אך צפויים מראש ברשתות החברתיות על סמכות בג"צ להתערב.
כל אלה גוועים מעצמם עם הצפירה של שמונה בערב.
אווירת קדושה יורדת על הארץ ואז מתחילים הטקסים האמיתיים: אלה המקובלים, שנערכים בכיכרות הערים ומשודרים בטלוויזיה, וזה השנוי במחלוקת, שמתקיים לצד המחנה ומבקש לאתגר אותו (או מתקיים לחלוטין מחוץ למחנה, ממומן על ידי גורמים זרים, נגוע בשנאה עצמית ומאיים על עתידה של ישראל – תלוי מה מביא לכם את העצבים).
המפגינים, לשיטתם, פועלים נכון. הם חוששים שהאירוע הזה יזכה ללגיטימציה, ומתגייסים בגופם ובקולם למנוע את זה. הם אמנם מונים כמה עשרות, אבל הם בוערים מעצבים, ומושכים את רוב תשומת הלב של התקשורת שמסקרת את האירוע. וכך, דווקא בטקס שבמרכזו תקווה למוסס את השנאה – השנאה נדחפת לחזית. ודווקא מי שזועמים על חילול הקודש של הערב הזה, הם אלה שמבזים אותו בצעקות וקללות.
המפגינים יוצרים תמונה מעוותת, כאילו כל מי שהטקס הזה מכעיס אותו, הוא גס רוח ואגרסיבי. זה רחוק מלהיות נכון. הטקס מכעיס רבים-רבים, שלא עולה על דעתם לקלל ולאיים
המפגינים גם מזיקים למטרתם. הם יוצרים תמונה מעוותת, כאילו כל מי שהטקס הזה מכעיס אותו, הוא גס רוח ואגרסיבי. זה רחוק מלהיות נכון. הטקס האלטרנטיבי נוגע בנקודות הכואבות ביותר ומחולל סביבו כאב. הוא מכעיס רבים-רבים, שלא עולה על דעתם לקלל ולאיים.
כתבתי מה דעתי על הטקס האלטרנטיבי. אבל ההפגנה הפרועה הזאת מחוץ לטקס היא גועל אחד גדול. זו לא הדרך. ולא ביום הזה. הטקס מבזה את יום הזיכרון? נכון. אבל התשובה היא לא לבזות אותו עוד. איכס.
— Gadi Taub שומר סף (@GadiTaub1) May 7, 2019
"תראה את הבבונים האלה", אמרה לידי מישהי בדרכנו החוצה בין הגדרות שמאחוריהם נהדפו המפגינים. "לכו יא בהמות, הלוואי ישחטו אתכם", צעק לעברנו אחד המפגינים.
אם כל מהותו של הטקס הזה היא להוכיח, שהדרך היחידה לפיוס עוברת דרך הכרה בכאבו של הצד השני, הרי שהפיוס עם מתנגדיו הרבים, יחייב את משתתפי הטקס לראות את הכאב של מתנגדיו, גם אם מי שמייצג את הכאב הזה מעבר לגדר, הם דווקא אלה שמתרגמים אותו לשנאה יוקדת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו