אתמול (שלישי) מלאו 27 שנים לליל הבחירות המפורסם, כשהציבור הלך לישון עם שמעון פרס – וקם עם בנימין נתניהו.

תקדימים רבים נרשמו באותו ליל שימורים מרתק ופוסט־טראומטי עבור מחנה השמאל. זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה בבחירה ישירה ובהצבעה כפולה (מפוצלת למנהיג ולמפלגה); הראשונה אחרי רצח רבין; ובמידה רבה הראשונה שבה התמודד אחד מוותיקי הגוורדיה מול סייח צעיר מהדור החדש, שנולד אחרי תש"ח – והפסיד לו.

נתניהו כיהן אז שלוש שנים קשות בבית ראש הממשלה בבלפור, רוויות בפרשיות תקשורתיות מביכות וב"קילקולים" ממשלתיים יום־יומיים. הוא כמעט חטף את כתב האישום הראשון שלו בפרשת בר־און חברון, כמעט הביא לביטול הסכמי השלום עם ירדן סביב ניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל; וכמעט הצית מחדש את האינתיפאדה סביב פתיחת מנהרות הכותל.

הוא ירד מהשלטון בכישלון חריף בבחירות 1999 עם תווית של זגזגן חסר ניסיון, שעיקר כוחו בלריב מבוקר עד ערב עם התקשורת שנואת נפשו.

הפגנה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, 11 במאי 1999 (צילום: פלאש90)

דוח חדש של מכון "זולת", הנחשף כאן לראשונה, מדגיש את מה שבאמת השתנה, בעיקר מאז שנתניהו חזר לכהונה נוספת, בלתי נגמרת, ב־2009 – התרחקות עקבית מעקרונות הדמוקרטיה

בציוץ משועשע הבליט פרשן חדשות 12 עמית סגל את הדמיון המפתיע בין אז להיום – נתניהו כראש ממשלה, אז והיום, נלחם בשר הביטחון שלו (ב־96 עם יצחק מרדכי, היום עם יואב גלנט).

כמו כן, אז והיום, אריה דרעי בראשות ש"ס נלחם בנבצרות הפלילית, אז – כמו היום – אהוד ברק כבכיר האופוזיציונרים תוקף את ראש הממשלה, שנכנע לחרדים, וכן הלאה. בקיצור: מה נשתנה הלילה הזה?

אולם, דוח חדש של מכון "זולת" – הנחשף כאן לראשונה – מדגיש דווקא את מה שבאמת השתנה, בעיקר מאז שנתניהו חזר לכהונה נוספת, בלתי נגמרת, ב־2009 ועד ימינו אנו. הדוח מציב תמרור אזהרה – הלילה המתמשך הזה כולו מרור, לפחות לשיטתם של מי שרואים בדמוקרטיה שיטת משטר פגומה־אך־הכרחית לעתידה של מדינת ישראל.

זריקת טסטוסטרון לכל יוזמה נגד הדמוקרטיה

הדוח מסמן את ישראל תחת נתניהו – בעיקר, כאמור, מאז שחזר לשלטון ב־2009 (ועד היום, להוציא פסק זמן זריז) – כמדינה המתרחקת במגמה רציפה, עקבית, מובהקת ומתוקפת היטב מעקרונות הדמוקרטיה לטובת כינון מדינה עם שלטון "סמכותני", כלומר דיקטטורי. זוהי לא "מהפכה" אלא תהליך אבולוציוני שיטתי.

עו"ד איתי מק בבית המשפט (צילום: אמיר בן־דוד)

הדוח, המכונה בדרמטיות "המשטר בישראל – מדינת סף סמכותנית בדרך לדיקטטורה", מנתח ממצאי דוח רחב יותר שהוציא המכון, "דמוקרטיה לכאורה", שפורסם לפני שנה בדיוק. מחבר הדוח ד"ר איתי מק קושר בין הממצאים מאז לשרשרת החוקים העצומה שמנסה הממשלה להעביר בחודשים האחרונים תחת ההפיכה המשטרית, שהציתה את המחאה האדירה.

המסקנה של מק היא כי ההאצה המטורפת בחקיקה האנטי דמוקרטית לא נובעת רק מהשילוב המצמית בין ניגוד העניינים של נתניהו בגלל משפטו ובין הכוחות הקיצוניים המרכיבים את ממשלתו

המסקנה של מק היא כי בניגוד לחלק מהטענות הנשמעות בחודשים האחרונים, ההאצה המטורפת בחקיקה האנטי דמוקרטית לא נובעת רק מהשילוב המצמית בין ניגוד העניינים של נתניהו בגלל משפטו ובין הכוחות הקיצוניים המרכיבים את ממשלתו – שילוב שמלבה שנאה לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט בכלל, ומהווה מעין זריקת טסטוסטרון מסיבית לכל יוזמה אפשרית נגד מערכת משפט, תקשורת וחברה אזרחית חופשיות.

למעשה, על פי הדוח, ההתפתחויות בארבעת החודשים האחרונים עומדות בקנה אחד עם תוכנית עקבית ומתמשכת של נתניהו, מהרגע שנבחר ב־2009, לחזק את אחיזתו בסממני השלטון, המתבטאת בשורה של צעדים הפוגעים במרקם הדמוקרטי ומסיגים את ישראל לאחור.

"לאחור", כלומר, אל ימי קום המדינה. מק מבהיר שעל פי הגישה המקובלת על חוקרי מדע המדינה כיום, המודל המשטרי בישראל הוא "היברידי", כלומר, כזה המציג ספקטרום רחב הכולל בקצהו האחד רכיבים דיקטטוריים שאומצו עם קום המדינה (כחלק מהאופן החפוז והמאוים שבו הוקמה) ובקצהו השני רכיבים דמוקרטיים שהתפתחו והשתלבו לתוכה עם השנים – בעיקר בשנות ה־70, ה־80 וה־90, ובמידה רבה אחרי מהפך 1977.

משה דיין נואם בכנס בחירות של מפא"י בראש העין, 1959 (צילום: משה פרידן/לע"מ)

בין המרכיבים ה"סמכותניים" שאומצו מ־1948 ואילך אפשר כמובן להזכיר את ההחלטה לא לכונן חוקה ולהסתפק בחוקי יסוד המתווספים טלאי על טלאי (שחקיקתם מזמינה פוליטיזציה של התהליך) ואת המשטר הצבאי על ערביי ישראל באותם ימים.

בין המרכיבים ה"סמכותניים" שאומצו מ־1948 ואילך אפשר כמובן להזכיר את ההחלטה לא לכונן חוקה ולהסתפק בחוקי יסוד – ואת המשטר הצבאי על ערביי ישראל

כמו גם את ההגבלות המשמעותיות על חופש העיתונות ועל חופש המחאה; את הרדיפה השיטתית של גורמים שנתפסו כמסכנים את שלטון מפא"י; את מערכת המשפט שעדיין הייתה חסרת ניסיון ומוגבלת; וכמובן, מערכת ה"תגמולים" שעמדה לצד מי שהשתייך למערכת השלטונית – מה שכולם אוהבים לכנות "הפנקס האדום".

לא בכדי גם שותפיו של דוד בן גוריון כינו אותו, בחיבה או שלא, "דיקטטור". לאורך העשורים, מאז שנות ה־50 ועד שנות האלפיים, התפתחו ולבלבו מוסדות, ערכים ועקרונות שאיזנו את התמונה וקירבו בהדרגה את ישראל לעבר הצד השני של המטוטלת, יוצרים איזון בין הצרכים שאפיינו מדינה קטנה ומוקפת אויבים, לבין המדינה האיתנה שהלכה ונבנתה פה.

ביניהם אפשר למנות את כללי הפרדת הרשויות, חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, עצמאות בתי המשפט שהלכה והתחזקה, עיגון חופש המחאה והביטוי בשורה ארוכה של פסקי דין, וחיזוק ההתמקצעות של המערכת הבירוקרטית – במידה רבה בעקבות המהפך של 1977, שהוביל גם למחיקת אותה מערכת "תגמול" מפורסמת.

ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין נושא דברים אחרי שהוענק לו פרס נובל, אוסלו, 1978 (צילום: MILNER MOSHE, לע"מ)

14 שנה של צעדי חקיקה אגרסיביים

אולם, מק טוען כי מאז 2009 המטוטלת שבה ונמשכת חזרה אל הצד השני בעקביות. לטענתו, בין השנים 2009 ל־2021 ניתן לראות "רגרסיה לתקדימים המסוכנים שיצר שלטון מפא"י עם קום המדינה". כדי לבצר את שלטונו ואת שלטון מפלגת הליכוד, ניצל נתניהו במהלך כהונתו השנייה כראש ממשלה "רכיבים סמכותניים שהיו קיימים במשטר בישראל".

את תיאורית "ביבי המפא"יניק" – שעקף ב־2019 את בן גוריון בתואר "ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן" – מבסס מק על שורה ארוכה של יוזמות חקיקה ומהלכים שלטוניים. אחד מהם הוא החלשה עקבית של מעמד חוקי היסוד, אותם חוקים שמלכתחילה נולדו מתוך חוסר רצונו או יכולתו של בן גוריון לקיים את ההחלטה ההיסטורית לכונן חוקה.

אם לאורך השנים נחקקו חוקי יסוד שמטרתם המרכזית היא חיזוק הדמוקרטיה, הרי שממשלות נתניהו חוקקו חוקי יסוד "שתוכנם ואופיים אינם תואמים את המסגרת המושגית המקובלת של חוקה במדינות דמוקרטיות"

אם לאורך השנים נחקקו חוקי יסוד שמטרתם המרכזית היא חיזוק הדמוקרטיה (הפרדת רשויות, זכויות אזרח, עיגון תפקידם של מוסדות שלטוניים וכיו"ב), הרי שממשלות נתניהו חוקקו בעשור הקודם שני חוקי יסוד נוספים "שתוכנם ואופיים אינם תואמים את המסגרת המושגית המקובלת של חוקה במדינות דמוקרטיות".

הכוונה כמובן לחוק יסוד: משאל עם שנחקק ב־2014, המחייב עריכת משאל עם על כל הסדר מדיני הכולל נסיגה משטחים – חוק המשנה את כללי המשחק הדמוקרטיים שהיו נהוגים עד חקיקתו, ולחוק הלאום ("חוק יסוד – ישראל מדינת הלאום של העם היהודי"), שנחקק ב־2018, פוגע בערך השוויון ומעגן הלכה למעשה הפליה בין מי שהינו יהודי למי שאינו יהודי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במליאת הכנסת, 29 במאי 2023 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

לאלה יש להוסיף את החיבה של ממשלות נתניהו מאז 2009 לשינויים ותיקונים בחוקי יסוד במסגרת "חוקים זמניים והוראות שעה, דבר שהגביר את זילות מעמדם וארעיותם". תחום אחר שבו נתניהו שט לעבר הצד האנטי דמוקרטי של הספקטרום קשור לעצמאותה של הכנסת.

"האפשרות של הכנסת לפקח על הרשות המבצעת באמצעות אישור התקציב נוטרלה במידה רבה באמצעות שורה של צעדי חקיקה שונים מאז 2009", כותב מק. כמובן, כולם יודעים כי ממשלת נתניהו נמצאת בקרב מתמיד עם שומרי הסף, בעיקר עם היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.

המהלכים לערעור מעמדם של הפקידים הממשלתיים – ובמיוחד של היועצים – התחילו הרבה לפני הממשלה הקיצונית הנוכחית. "כבר מינואר 2017 הועלו הצעות להפיכת משרות היועצים למשרות אמון"

אולם, המהלכים לערעור מעמדם של הפקידים הממשלתיים – ובמיוחד של היועצים – התחילו הרבה לפני הממשלה הקיצונית הנוכחית. "כבר מינואר 2017 הועלו הצעות להפיכת משרותיהם של היועצים המשפטיים של משרד הממשלה למשרות אמון על פי בחירת השרים".

בית המשפט העליון הוא כמובן היעד המרכזי של יוזמות ההפיכה המשטרית, והפגיעה במעמדם, כוחם ועצמאותם של שופטי העליון – כמו גם ההשתלטות על הליך הבחירה בהם – הפך לסמל המחאה. אולם, מק מזכיר כי גם בהעדר יוזמות חקיקה משמעותיות, בג"ץ הפך עוד קודם "לחלק בלתי נפרד מהקמפיין הפוליטי של הליכוד בראשות נתניהו, בעיקר בשנים האחרונות לכהונתו כראש ממשלה".

שלט בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית (צילום: קרן סער)

אחת המטרות הפחות מוצהרות של ההפיכה המשטרית הנוכחית היא כמובן מלחמה בגופים הפוליטיים של ערביי ישראל, לרבות פסילה של מפלגות ערביות, והפליה אזרחית, כפי שהודה שר המשפטים בעצמו בימים האחרונים.

אבל מק מונה שורה של חוקים שנתניהו יזם או תמך בהם, שהעמיקו את "האפליה המובנית כלפי אזרחי ישראל הערבים" עוד הרבה קודם, ובהם מדיניות המקרקעין של מדינת ישראל, חוק ועדות הקבלה מ־2011, חוק הלאום, חוק הנכבה ב־2011 וחוק קמיניץ מ־2017.

לא צריך להיות חוקר באקדמיה או אפילו מומחה גדול באקטואליה כדי לאבחן שהנמסיס הגדול ביותר של נתניהו, למעשה כמעט מראשית כהונתו הראשונה, היא העיתונות. נתניהו מנהל מולה קרב פופוליסטי עיקש כבר שלושה עשורים.

לא צריך להיות חוקר באקדמיה או אפילו מומחה גדול באקטואליה כדי לאבחן שהנמסיס הגדול ביותר של נתניהו, למעשה כמעט מראשית כהונתו הראשונה, היא העיתונות

אם בעבר התבטאה המלחמה הזאת בעיקר במלחמת השמצות (יש שיאמרו הדדית), הרי שמאז 2009, וביתר שאת מאז 2015, נתניהו מגייס את הממסד כולו, כולל הממסד המשפטי והכלכלי, להכנעת והחלשת התקשורת.

איוב קרא ויואב קיש בדיון על החוק למען ערוץ 20, 28 בדצמבר 2017 (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

די אם נזכיר את החקיקה המיוחדת (והמסואבת) לקימומו של ערוץ 20 (כיום 14) – חקיקה שהוביל שר החינוך הנוכחי יואב קיש; את ההתערבות הגסה באתר וואלה! (שהולידה את תיק 4000) ואת ההשתלטות העוינת על צמרת גלי צה"ל בשנים 2016–2017 (שהחלישה מאוד את התחנה).

כמו גם את הקרב על השליטה בתאגיד "כאן" אז והיום; את המלחמות נגד ערוץ 10 שהחלו כבר ב־2010; ואת המעורבות המסיבית והאישית בקרב בין ידיעות אחרונות לישראל היום עוד מ־2009 (שהולידה את תיק 2000).

על רקע כל אלה (ועוד אירועים שתקצר היריעה מלפרט), מק מסיק שיש לראות בדהירה של ישראל לעבר משטר דיקטטורי לא מהלך חד־פעמי (שנבלם בחלקו לעת עתה) אלא קו מתמשך של קרשנדו מתמיד.

"מרבית המהלכים שפגעו באופן משמעותי בכל המוסדות החיוניים לתפקודה של דמוקרטיה בוצעו באמצעות תיקוני חקיקה שמשמעויותיהם לא בהכרח היו ברורות לחלוטין בזמן אמת"

"מרבית המהלכים שפגעו באופן משמעותי בכל המוסדות החיוניים לתפקודה של דמוקרטיה בוצעו באמצעות תיקוני חקיקה שמשמעויותיהם לא בהכרח היו ברורות לחלוטין בזמן אמת, לפני שניתן לאמוד את ההשפעה המצטברת שלהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרך לישיבת סיעת הליכוד בכנסת, 29 במאי 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

"כעת, ממשלת ישראל ה־37 בראשות נתניהו מקדמת צבר תיקוני חקיקה נוספים שהשפעתם על המשטר בישראל הרסנית. מטרת החיבור בין מהלכי הפגיעה בדמוקרטיה במהלך כהונת נתניהו השנייה והשלישית במסמך זה נועדה להצביע על הקצב המואץ שבו ממשיכים עתה אותם תהליכים לריסוק המאפיינים הדמוקרטיים של המשטר בישראל, שמתמשכים למעלה משני עשורים".