הכנסת ממשיכה לחוקקה את עצמה לדעת. אפשר לומר שחברי כנסת איבדו כיוון. הצעת החוק המיועדת למנוע הסתה כלפי חרדים, למשל, שהוגשה על ידי חברי הכנסת משה גפני ויעקב אשר – מרחיבה את חוק העונשין, שמה דגש על חברי הקבוצה שלהם ומטילה עונש כבד על מי שיעז לפצות פה כלפי חרדים.

ההצעה עברה בקריאה טרומית, ודומה שהמצביעים כלל לא מבינים את הבעיה. זהו חוק שלמעשה מנציח אפליה בין מגזרים ופוגע בעקרונות מוסר בסיסיים, כשהסתה בכלי תקשורת חרדיים נגד מגזרים אחרים, בהם מפגינים נגד ההפיכה המשטרית, מותרת בפועל.

הצעת החוק למניעת הסתה נגד חרדים עברה בקריאה טרומית, ודומה שהמצביעים כלל לא מבינים את הבעיה. זהו חוק שלמעשה מנציח אפליה בין מגזרים ופוגע בעקרונות מוסר בסיסיים

בקיצור, אומר שאסור להסית בכלל, נגד שום מגזר. מותר להטיח ביקורת ואף רצוי.

https://twitter.com/ashershaham/status/1668270239333642240

אגב באותה נשימה אני מעלה את ההצעה של סיעת "יש עתיד", שהגישה את הצעת החוק "יום הדמוקרטיה", ביוזמת חה"כ סימון דוידסון. הצעת החוק תקבע כי בתאריך כ"ד בטבת, היום שבו נערכו הבחירות לאספה המכוננת – הבחירות הראשונות במדינת ישראל, ייקבע "יום הדמוקרטיה" כיום לאומי.

על פי הצעת החוק, יום הדמוקרטיה יצוין מדי שנה, בכנסת, בממשלה, בבית הנשיא, במערכת החינוך, בצבא, ובמשטרת ישראל ויכלול פעילויות חינוכיות בשיתוף עם גופים אזרחיים, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית.

חוק זה אמנם לא מפלה בין אזרחים, אך ממחיש עד כמה ציניים חברי הכנסת, שמעולם לא פעלו לחיזוקה של הדמוקרטיה ולא חתרו, למשל, להפריד בין הרשות המבצעת לבין המחוקקת. אלה כאמור שתי דוגמאות מכאן ועכשיו.

אופס אמרנו שהכנסת מחוקקת את עצמה לדעת והתעלמנו ממה שקורה בבתי המשפט. הנה מה שקרה לד"ר אבשלום כרמל, שהעז והביע את דעתו האישית המלומדת בתקופת הקורונה. אזרח, פעיל חברתי, כינה את ד"ר כרמל רוצח. השופטת מצאה לנכון להשיב את פניו ריקם ולהשית עליו גם הוצאות, בהתפתלות משפטית, שלבטח תקבל חיזוק בהיררכיה המשפטית ותגרום בשל כך לשחרור הרסן תוך הסתמכות על פסיקות אחרות. הנה כי כן בית משפט שלא נותן סעד לרופא שהעז לומר את דעתו ברבים, בניגוד לרבים אחרים ששמרו ושומרים על זכות השתיקה.

אם כך קלות בלתי נסבלת של חקיקה ושפיטה ברוח המלוכה – הממשלה – מקבלת רוח גבית מבית המשפט. הטענות שבית המשפט בולם את הממשלה נכונות רק בחלקן. לרוב בית המשפט מחזק את הממשלה ומעניק לה עוד כוח. כך זה היה בהתנתקות, כך כשהממשלה ביקשה לפרק את רשות השידור וכך גם כשתיקנו את הוראות השעה של הקורונה.

הטענות שביהמ"ש בולם את הממשלה נכונות רק בחלקן. לרוב הוא מחזק אותה ומעניק לה עוד כוח. כך זה היה בהתנתקות, כך כשהממשלה ביקשה לפרק את רשות השידור וכך בתיקון הוראות השעה של הקורונה

מסיבה זו אזרחי ישראל נרמסים תחת כל חוק הזוי ולא מוסרי ותחת החלטות הזויות שמתקבלות בין כתלי המשפט – המאופיינים כולם בכך שהם נעשים על פי חוק. כך גם פועלים גלגלי חוק התקציב וחוק ההסדרים, חוקי תכנון והבניה ובכלל הוראות שעה כאלה ואחרות. אזרחי ישראל בוחרים את נציגיהם לכנסת, משלמים  מיסים, חשים שהם הריבון ועל פיהם יישק דבר. אך הלכה ולמעשה המילה ריבון ריקה מתוכן. אנחנו הולכים לבחירות ונציגי הציבור עושים ככל העולה על רוחם. הם חשים שפתק ההצבעה נתן להם כוחות על.

הבעיה בישראל וכנראה בדמוקרטיות רבות אחרות שנשבינו בתמונת ההצבעה והסקרים ובתפישה שהרוב קובע גם על חודו של קול. זה יכול להיות בכנסת, בבית המשפט, בממשלה ובכלל. אף פעם לא שאלנו את עצמנו האם תקציב מדינה שהתקבל ביחס קולות של 61 בעד ו-59 נגד הוא תקציב מוסרי, אתי ואפילו חוקי. כן, תאמרו שזה חוקי כי חודו של קול הוא חוקי. אני טוען שקבלת חוקים בדרך זו פוגעת בעקרון השוויון, ומבוססת על אפליה, כפיה ועוד. עקרונות שעליהם נשענת הדמוקרטיה. כאמור, הנושא הזה לא מטריד ולו את אחד מהמכהנים ברשויות השלטון, כי לשלטון בחרתנו וכל היתר שולי.

נדמה לי שרבים מההמונים שיוצאים לרחובות זועקים את המסר הזה. הגם שלא מדברים עליו. זהו כאב לא מוגדר שאנו חשים ולרוב לא מבינים את מקורו, עד שאנחנו חוטפים את נחת זרועו של השלטון. השלטון שמחוקק, מבצע ושופט כלאחר יד על פי העיקרון האומר שעניות דעתם קובעת, על פי חוק.

לא שאלנו את עצמנו אם תקציב מדינה שהתקבל עם 61 קולות בעד ו-59 נגד הוא תקציב מוסרי, אתי ואפילו חוקי. תאמרו שזה חוקי כי חודו של קול הוא חוקי. אני טוען שקבלת חוקים בדרך זו פוגעת בדמוקרטיה

לכל מי שמטילים ספק בניתוח אזכיר עד כמה קל להכריז על סגר ולא רק של פלסטינים. עד כמה קל לחייב חילוניים ללמוד לימודי ליבה ולשחרר את החרדים מהחובה. עד כמה קל לגייס קבוצה אחת לצבא ולשחרר את האחרת. לא חסרות דוגמאות, צריך להביט סביב ולראות איך לא אחת צצים מגדלי ענק, למגורים או לעסקים, שנועדו להשביע את השבעים.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.