צפייה בפרק האחרון של "הנערים" מטרידה בהיבט אחד שאולי לא דובר מספיק – משפחות הנערים הרוצחים.

הסביבה החברתית. התמיכה, הביחד, השתיקה, הניסיון להקטין את המעשה, למצוא לו צידוקים הלכתיים או התנהגותיים, להאשים את הרוצחים בצד הפלשתיני, להכליל נגד כל מי שמזוהה כפלשתיני – גם אם אינו מחבל אלא רק נער חף מפשע, וההסתה הקשה.

משפחות הנערים הרוצחים הן המראה, שחלק נכבד בחברה הישראלית צריך להבין שדמותו משתקפת בה.

התנהגותן מטרידה ומהפכת קרביים, גם כי הביחד הזה גובר על 'לא תרצח', ובימינו הביחד הזה גובר על 'לא תגנוב' ועוד ערכים רבים אחרים.

משפחות הנערים, שלא מסוגלות להקיא מתוכן את העשב המורעל שצמח אצלן ולעשות חשבון נפש כיצד צמח, מי חינך, מי השגיח, מי שטף את מוחם, מי טרף את נפשם, מי השחית וטמטם עד שגרם להם לבצע את הנורא מכל

משפחות הנערים, שלא מסוגלות להקיא מתוכן את העשב המורעל שצמח אצלן ולעשות חשבון נפש כיצד הוא צמח אצלן, מי חינך, מי השגיח, מי שטף את מוחם, מי טרף את נפשם, מי השחית וטמטם עד שגרם להם לבצע את הנורא מכל.

בקרוב נציין את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם אז התלכדה המשפחה הגרעינית סביב הרוצח ואחיו שנשפט איתו. גם אז התלכדה החברה הדתית לאומית נגד כל ניסיון להאשים אותה בהכללה, או לייחס לדברי הרבנים על 'דין רודף' קשר כלשהו לרוצח. גם אז ניסו לגמד את השפעת ההסתה בכיכר ציון וברחובות נגד המהלך שהוביל רבין ונגדו אישית.

גם אז אחדות ישראל ו'חשבון נפש' נישאו בפי כל, בניסיון להרגיע את החברה הישראלית. הרי אנחנו לא כאלה…לא רוצחים…לא מובילים למלחמת אחים, וכן הלאה התחמקויות מפותלות מהאמת המרה.

יהודים רוצחים יהודים. יהודים רוצחים ערבים. פושעים אידאולוגים הלכתיים יש גם ביננו. מהאמת המרה הזו נמלטות משפחות הנערים הרוצחים. נמלטת החברה הדתית לאומית. נמלטים מנהיגיה הפוליטיים והרבניים

יהודים רוצחים יהודים. כן. יהודים רוצחים ערבים. כן. פושעים אידאולוגים הלכתיים קיצוניים יש גם ביננו. הם מובילים את כולנו לאסון, לחורבן, למלחמת אזרחים, לנקמות ולמלחמה אין סופית.

מהאמת המרה הזו נמלטות משפחות הנערים הרוצחים. נמלטת החברה הדתית לאומית והימנית. נמלטים מנהיגיה הפוליטיים והרבניים.

אבל האמת לא שוכבת בקבר. הוא בוערת מול עיננו יומיום ורק תוצאותיה ממשיכות לגבות מחיר עד שנכיר בה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מדיניות הזיג-זג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ הותירה במזרח התיכון שורה של שחקנים, בהם ישראל, המבינים שאמריקה, שעליה התרגלו לסמוך, עוזבת ומשאירה להם להתמודד לבדם עם תורכיה, איראן ורוסיה.

במאמר שפרסם ב"ישראל היום", כתב אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כי להבנתו ההחלטה של נשיא ארצות הברית להסיג את כוחות הצבא האמריקני מצפון מסוריה, ולאפשר לנשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לפתוח שם במבצע רחב היקף, "לא באה ממקום אימפולסיבי. אין ספק שהותרת הכורדים במצב הנתון קשה להבנה ולעיכול, אולם הדינאמיקה במזרח התיכון דורשת חשיבה שונה, והמציאות לעיתים אכזרית". המטרה במהלך היתה, לתפישתו, לייצר מהלך כנגד איראן, שיחתור תחת אסטרטגיית ההתפשטות שלה במרחב.

הפעולה התורכית, כתב, מהווה הפעלת "שרירים" שמתבצעת בשטחה של סוריה, בעלת בריתה הקרובה של איראן, וכשמחברים את זה "לתגבור הכוחות האמריקאים בסעודיה, לא נותר אלא להבין שהמטרה האמריקאית היא להכביד את הלחץ על איראן. זאת בשילוב הסנקציות המשתקות, אמורים להביא את האייתולות להחלטה על המשך דרכם – האם לחזור לשולחן המשא ומתן, או להמשיך ולהסלים".

כשקוראים את המאמר, קשה שלא לראות בו פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע למרות שהנשיא האמריקני הפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל, הוא נותר בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם".

קשה שלא לראות במאמר פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע הנשיא האמריקני, שהפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל – נותר עדיין בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם"

המציאות, כנראה, אחרת. תורכיה אינה פועלת כרגע כנגד האינטרס האיראני, ואינה מציבה איום על יציבות שלטונו המרכזי של אסד. תגבור הכוחות האמריקנים בסעודיה מהווה חלופה רפה לעובדה שארצות הברית נמנעה מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת בה נעשה שימוש בטילי שיוט.

תור הזהב נגמר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. לכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי, שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן.

כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש (למרות הנסיגה, אגב, נקלע בשבוע שעבר כוח מיוחד אמריקני, שפעל סמוך לעיירה קובאני, להפגזה ארטילרית של הצבא התורכי ויצא מזה בעור שיניו) הם מחויבים פחות. בינתיים, הכוחות בטאנף לא מתפנים.

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים. החברים והאויבים נקבעים בהתאם להם. עכשיו, קבע טראמפ (שאת יועציו לביטחון לאומי מחליף כמו גרביים), זה לא באינטרס האמריקני להוסיף ולתמוך בכורדים, או לחלופין להתנגש עם איראן ותורכיה.

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים

עוד במרוץ לנשיאות טען טראמפ כי אמריקה לא איבדה כלום במזרח התיכון, ובוודאי שאין בכוונתו לשקוע בעוד מערכה מדממת נוסח עיראק ואפגניסטן. בישראל ובמדינות נוספות פשוט בחרו להתעלם מהדברים, והנה, התברר שהוא התכוון ברצינות. הבעיה עם טראמפ היא, כרגיל, הזיג-זג. המהירות שבה הוא נע ממדיניות אחת לאחרת, מבלי לגלות הבנה עמוקה בפרטים או באופן שבו יש לנהל את מדיניות החוץ של ארצו.

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא מהווה רוח גבית לכל יריבותיה במרחב. בין שמדובר בשאיפה האיראנית להשגת הגמוניה אזורית, או רצונה של רוסיה של פוטין למצב עצמה כמוציאה והמביאה באזור.

הנשיא טראמפ הצטייר בראשית נשיאותו כשותף קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב השבוע ב"הארץ" חיים תומר, ששימש בעברו כראש אגפי מודיעין ותבל במוסד. מהלכים כמו הפרישה מהסכם הגרעין, פתיחת שגרירות בירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן נראו כאילו "נפתח 'תור זהב' וכי לישראל ולראש ממשלתה השפעה אסטרטגית כמעט בלתי מוגבלת על וושינגטון". ההערכה בישראל, בעיקר בימין הפוליטי, היתה כי ארצות הברית עתידה בהשפעת ישראל להכניע את איראן ולגבש הסכם גרעין חדש, "נוקשה ומגביל יותר".

תומר, שהיה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", המנסה להדק יחסים עם איראן

תומר, שכמו איציק היה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", הכוללת ניסיון להדק את היחסים עם איראן.

בתקיפה בסעודיה, ציין, הפגינה איראן "יכולת פגיעה מדויקת ובחתימה נמוכה. המשמעות היא, שיש ביכולתה לעשות פעולה דומה ולפגוע בישראל", מעיראק למשל, שלאחריה תתנער איראן מאחריות, ותטען כי את הפעולה ביצעו מליציות עיראקיות בתגובה לתקיפות אוויריות המיוחסות לישראל.

בחמש השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"לים גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. מעתה, הדגיש תומר במאמרו, "צריכה ישראל להביא בחשבון כי המצב הקיים, של העדר תגובה איראנית למערכה אותה היא מנהלת זה מספר שנים, המכונה המב"מ (המערכה בין המלחמות) למניעת התבססות אסטרטגית של איראן בסוריה ובאחרונה כנראה גם בעיראק — עלול להשתנות".

ישראל לבד במגרש, בתמיכה אמריקנית

כמו בכל שנה (כמעט) נאם הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לחללי חטיבת הצנחנים, שמסורתית נערכת יום לפני ערב יום הכיפורים. הפעם, עבור הרמטכ"ל אביב כוכבי מדובר היה בקהל הבית, שכן הוא גדל בחטיבה, ומכיר את מרבית המפקדים הבכירים שישבו בקהל, בין שגידל אותם כמח"ט או שירת תחתם כמפקד צעיר.

המסר העיקרי מנאום כוכבי היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש

המסר העיקרי מנאומו, על רקע האפשרות שכללי המשחק משתנים, היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש, ואין לה לסמוך אלא על עצמה. יש בכך צדק מסוים. אך לא לגמרי.

היחסים ההדוקים, כמעט ברית שאינה כתובה (וטוב שאינה כתובה), בין ישראל לארצות הברית, אינם קמים ונופלים על המדיניות של נשיא אחד או של ראש ממשלה, המתעקש לזהות את ישראל רק עם המפלגה הרפובליקנית. ישראל נהנית מסיוע ביטחוני אמריקני ענף, מתמיכה בקונגרס ומאהדה בקרב הציבור האמריקני שמבטיחים תמיכה אמריקנית בעניינה.

את מעשה המלחמה עצמו, כפי שלמד רה"מ אולמרט כשפנה לנשיא האמריקני בוש הבן בבקשה שיפעל צבאית כנגד הכור הגרעיני בסוריה ב-2007, תצטרך ישראל לעשות לבדה.

בשבוע שעבר אמר מי שהיה הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, בראיון ל"מעריב", כי האתגר הגדול היה כיצד "משמידים את הכור הזה בלי להגיע למלחמה". ישראל עמדה בכך, אבל נהנתה מגיבוי אמריקני. הגיבוי הזה, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים שהזכיר כוכבי בנאומו, עתיד להימשך.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.