המשפט, התקשורת והאקדמיה – אלה שלושת מעוזי הליברליזם שממשלות בנימין נתניהו מנסות לכרסם בעוצמתן, להכניע את העומדים בראשן – ולפגום בעצמאות המתפרנסים. בדרך הן גם מנסות לכופף את עמוד השדרה והיושרה של העוסקים במלאכה, כדי שיהיה קל יותר לשלוט בנרטיב שהם מייצרים.
לא לסגור הם חפצים – אלא להכניע. לחלחל בתוך הדנ"א הפנימי עד שלא יהיה ניתן עוד להכיר את זהותם – ויהיה בהם גם הרבה פחות צורך. אך בניגוד לאקדמיה ולמערכת המשפט שמגיעות למשבר הנוכחי במצב איתן יחסית – משום שחלק ניכר מתקציבן וממעמדן מוגדרים ומעוגנים באופן סטטוטורי – התקשורת מגיעה מוחלשת, כלכלית ומוסרית.
אחרי עשור של חבטות היא נותרה מבולבלת ומפולגת. נוצותיה מרוטות, פרנסיה נטולי פרנסה, מקוששים חלטורות מן היקב ומן הגורן. חלקם תוהים לאן דרכם ומה יעשו ביום שאחרי – כשלא תהיה להם עבודה בכלל, או כשעבודתם תראה כמו צל חיוור של מה שהיה פעם – או מה שקיוו שתהיה.
שלל המזימות של ממשלות נתניהו מאז 2009 (וביתר שאת מאז 2015) כרסמו לא רק בכוחם ובמעמדם של העיתונאים, אלא גם במספרם. יש המון "אנשי תקשורת" – ומעט עיתונאים. יש המון "יוצרי תוכן", אך מעט יוצרי עיתונות.
אחרי עשור של חבטות התקשורת נותרה מבולבלת ומפולגת. נוצותיה מרוטות, פרנסיה נטולי פרנסה, מקוששים חלטורות מן היקב ומן הגורן. חלקם תוהים לאן דרכם ומה יעשו ביום שאחרי – כשלא תהיה להם עבודה
האוויר מלא באנשים שיכולים "להשיג" את השר איתמר בן גביר ו"להביא" אותו לאולפן (קשה יותר להביא את עוגיפלצת למגש של עוגיות) ודליל באנשים שיכולים (או רוצים) לבדוק מה הוא באמת עושה.
לתוך האטמוספירה המידלדלת הזאת, הרוויה בפשרות ואיומים, נשאב שר התקשורת שלמה קרעי עם יוזמותיו המופרעות. ואולי הוא צודק, ייתכן שה"רפורמה" בתקשורת הייתה מחליקה קל יותר בגרון כספתח למהפכה המשפטית.
קרעי – האיש והגימטרייה וה"ערב רב" וה"לכו לעזאזל" – כשל ביוזמותיו עד כה, בעיקר משום שלנתניהו אצה הדרך לפגום במערכת המשפט, ובמסגרת שיטת הסלמי הוא העדיף להתמקד בתוצאות מהירות. ההנחה היא שפגיעה במערכת הזאת ממילא תביא להחלשה של התקשורת, האקדמיה וה"אליטות" בכלל.
אבל קרעי, בניגוד לקומיסר ההתנקשות במערכת המשפט יריב לוין, לא מגיע אל התקשורת טאבולה ראסה. רוב היוזמות שלו הן המשך טבעי של פעולות נתניהו שכבר צלחו. ההצהרות שלו לא מלוות ב"תדהמה" כמו מסיבת העיתונאים המפורסמת של לוין בתחילת כהונתה של הממשלה.
קרעי, בניגוד לקומיסר ההתנקשות במערכת המשפט יריב לוין, לא מגיע אל התקשורת טאבולה ראסה. רוב היוזמות שלו הן המשך טבעי של פעולות נתניהו שכבר צלחו
חיזוק ערוץ 14? צ'ק. ממשלות נתניהו כבר תפרו למענו חוק מיוחד ועשו הכול כדי לחזקו על חשבון האחרים (ובאופן מפוקפק מבחינה חוקית).
פגיעה בעצמאות מערכות החדשות בתחפושת של "חיזוק התחרותיות"? צ'ק. ממשלות נתניהו מחדירות את אנשיהן ללב הפועם של החדשות כבר למעלה מ־20 שנה באמצעות קומיסרים ועורכים ראשיים מוחלשים ואנשי שלומם – ומשתלטים על גופי תקשורת באמצעות אנשי עסקים מפוקפקים מהעולם הרחב.
סגירת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והקמת גוף בשליטה פוליטית? צ'ק. כבר שנים שהמינויים במוסדות הללו נתונים למפתחות פוליטיים ויכולת ההגנה שלהם על העצמאות העיתונאית שואפת לאפס.
די להתבונן בזהות המוחלטת בין חברות החדשות של 12 ו־13 לבין ספינות האם של רשת וקשת, שאת שלל מוצריהן הקלוקלים נאלצים עיתונאים (בסוג של כפייה) לקדם בתוכניות אקטואליה – ובניגוד מפורש להוראות החוק.
נותרנו עם התאגיד, הכישלון היחיד של נתניהו בתקשורת הממוסדת. נראה כמה זמן ייקח עד שתקציבו האיתן יפורק לגורמים ויחלחל לערוץ 14 או למוסד מחקר מתנחלי כלשהו
נותרנו עם התאגיד, הכישלון היחיד של נתניהו בתקשורת הממוסדת. נראה כמה זמן ייקח עד שתקציבו האיתן יפורק לגורמים ויחלחל לערוץ 14 או למוסד מחקר מתנחלי כלשהו.
ויש כמובן את האתנחתא הקומית, המתחייבת כל כך בטרגדיה שייקספירית: קרעי, שתמיד חייב ללוות את יוזמותיו המבהילות בחיוך אווילי, מציע להמציא מחדש את השלט בלי המספרים 12 ו־13.
ואכן, אי־אפשר שלא לצחוק מהסחבק חובב המספרים הזה. אבל כשחושבים על כך לעומק, תוכנית המחיקון הזאת דווקא משתלבת די טוב עם האווירה הכללית והכיוון שאליו צועדת מדינת ישראל. ממילא צבע הלחיים של עיתונאי 12 ו־13 הולך ומחוויר.
הראשונים גילו אומץ לב נדיר בתחילת ההפיכה המשטרית והרהיבו עוז ללכת בעקבות "אג'נדה" שומו שמיים – דמוקרטיה לא מאזנים, מהפכה תיקרא בשמה. לא עוד "יש שני צדדים לכל מטבע". אבל בשבועיים האחרונים הם חוזרים לאחת לסורם, ומאזנים בכוח. האם נבהלו מאובדן "האובייקטיביות" המאוסה, או שמצוות הרייטינג מחייבת איזון עד מוות?
ב־13 התחילו ימינה, שברו חזק שמאלה, ועוד שנייה צונחים אל התהום. עם שרשרת של מנכ"לים מתחלפים – שמשרתים גוורדיה עסקית שאיש לא יודע מה רצונה – ניהול תימהוני וקבוצה של עיתונאים המחזיקה בשיניים – הערוץ הזה הוא צל חיוור של מה שהיה פעם ערוץ 10. או לפחות מה שהוא רצה להיות.
אפשר להגיד שמדובר בהתפתחויות כלכליות שאינן קשורות בהכרח לשלטון. אפשר להעריך שגופים מסחריים היו מתמכרים להבל ולרעות הרוח גם בלי עזרה של נתניהו והקרעים הנרצעים שלו.
אולי. אבל הרדיפה השלטונית המתמשכת גבתה את מחירה מלפני עשור – מהימים שוועדת הכלכלה של הכנסת בניצוחו של נתניהו דנה בפגיעה כלכלית בערוץ 10, דרך הסיבוב שעשו שרלטני ממון כמו שלדון אדלסון, רון לאודר וארנון מילצ'ן על הערוץ (בתקווה נכזבת ברובה לקושש באמצעותו חיבה אצל השלטון) וכלה ביוזמות הבלתי פוסקות, הניאו־ליברליות, "לפתוח את השוק לתחרות", שמשמעותו בעצם אנרכיה מוחלטת וקידוש ה"פייק ניוז" של ערוץ 14.
וכמובן, התנהגות נתניהו עצמו, שמסית נגד ערוצי הטלוויזיה השכם והערב, מחרים אותם (מלבד הדלפות למשופררים וראיונות בזק שנייה לפני בחירות) וממתג את עיתונאיהם הבכירים כבוגדים עוכרי ישראל בקמפיין זדון מתמשך.
ייתכן שגם היוזמות הנוכחיות של קרעי יידחקו לקרון אחורי ברכבת הפשיסטית שמובילה הממשלה הנוכחית. הקטר באמת מעדיף להכניע קודם את השופטים ואת הפרופסורים התומכים בהם
ייתכן שגם היוזמות הנוכחיות של קרעי יידחקו לקרון אחורי ברכבת הפשיסטית שמובילה הממשלה הנוכחית. הקטר באמת מעדיף להכניע קודם את השופטים ואת הפרופסורים התומכים בהם. למרות שבריריותה של התקשורת, נראה שהתוכנית להשתלט על העליון ועל הות"ת (ועדת התקציבים של המועצה להשכלה גבוהה) סדורה יותר ומהירה יותר.
אבל התקשורת – או נכון יותר העיתונות, כיוון שתקשורת היא גם ערוץ 14 וגם "חתונה ממבט ראשון" – תמשיך לנצנץ בראש סדר העדיפויות של הממשלה, עם או בלי עילת הסבירות. הכרסום המתמיד, ההסתה המופרעת, המשטמה לעיתונות, היוזמות להפרטתה ימשיכו לככב בתפריט.
העיתונות מגיעה מוחלשת למערכה הזאת. חלשה יותר ממערכת המשפט שמנהיגיה (אסתר חיות, גלי בהרב־מיארה, ראשי התביעה) נבהלים פחות מכפי שנתניהו וחסידיו קיוו. למערכת המשפט קל לרתום את כל האליטות לטובת עצמאותה – הצבאית, הכלכלית והתקשורתית. היא נתפסת כמאחז אחרון, כחומה בצורה סופית לפני הקריסה.
לעיתונות קשה יותר לקושש אהדה. מתוקף תפקידה היא אמורה להיות פחות מונוליטית. עיתונאים לא אמורים להסכים אוטומטית עם הממסד ולא זה עם זה. זה ענף שהשבתתו מסובכת, והאתיקה שלו בשחיקה מתמדת. גילדה שאינה דורשת רישוי או גושפנקא מגופי מדינה, וטוב שכך. מכל המקצועות החופשיים, זה המקצוע החופשי מכולם. אנרכיה מסוימת היא לחם חוקו.
לעיתונות קשה יותר לקושש אהדה. מתוקף תפקידה היא אמורה להיות פחות מונוליטית. עיתונאים לא אמורים להסכים אוטומטית עם הממסד ולא זה עם זה. זה ענף שהשבתתו מסובכת, והאתיקה שלו בשחיקה מתמדת
כמו לפני עשור, המשימה של העיתונאים לא השתנתה בפסיק. אל מול חשרת הסופה נותר לה רק לעמוד ולנופף עם המקל אל העננים האפורים – ולקוות שיקשיבו. ואם יש חצי כוס מלאה, היא טמונה בעובדה שהקרעים (והביבים) בכל זאת ממשיכים לפחד ממנה, למרות הכול.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם