השד העדתי חזר והוא בועט בעוצמה שלא הייתה כמוה מאז 1981. המחאה נגד ההפיכה המשטרית הפכה למאבק מעמדות ולרוב בין אזרחים ממוצא מזרחי ואשכנזי.

אנחנו חיים בחברה טרגית שבוחנת אנשים לא לפי עמדותיהם אלא על פי תיוגם. יש זמנים קריטיים בהיסטוריה של העמים שהתופעה הופכת לפגע חברתי. רגש הקיפוח הפך לכלי נשק יעיל בידי פוליטיקאים מן הימין נגד אנשי המחאה ומעיד על חולשת טיעוניהם.

יש זמנים קריטיים בהיסטוריה של העמים שהתופעה הופכת לפגע חברתי. רגש הקיפוח הפך לכלי נשק יעיל בידי פוליטיקאים מן הימין נגד אנשי המחאה ומעיד על חולשת טיעוניהם

מאז ראשית המחאה אני מביע עמדות ברורות במאמריי ובפורומים שונים וזוכה לפעמים להשמצות עדתיות מתיוג שם משפחתי וארץ מוצא אבותיי במקום להתמודד עם עומק המתרחש כאן.

ישראל של 2023 היא חברה חצויה בין שני מוקדי הכוח העיקריים הללו והרבה נקבע על פי המפתח החברתי-תרבותי הזה. אם הליכוד ומפלגות הימין הדתי היו מובילים מהפכה הפוכה כדי לחזק את מערכת המשפט, ציבור מצביעיהם היה תומך בהם. אבל זה: אני בעדך כי זה נגד ההם שאינם משלנו… אין כמעט טיעונים עניינים.

איציק זרקא, עסקן הליכוד שצהל על רצח מיליוני יהודים בשואה, אינו לבד. הוא מבטא דור שרבים בו מנוכרים ושונאי האליטות, שצמחו כאן בכשל, המסביר היטב את כישלונה הגדול של מערכת החינוך.

רבים רואים במחאה עוד מלחמה של הפריווילגים שהמציאו את האפליה, חטפו ילדים, זרקו את הוריהם לעיירות הפיתוח ללא פרנסה וחיים, הסלילו אותם ומנעו את קידומם, בזזו את משאבי המדינה והקרקעות לטובת הקיבוצים ופגעו בכבודם. עכשיו הם רוצים לשמור על מעמדם נכסיהם ורמת החיים המפנקת שטיפחו זמן רב והם יוצאים להפגין.

איציק זרקא, עסקן הליכוד שצהל על רצח מיליוני יהודים בשואה, אינו לבד. הוא מבטא דור שרבים בו מנוכרים ושונאי האליטות, שצמחו כאן בכשל, המסביר היטב את כישלונה הגדול של מערכת החינוך

המאבק הזה הוא בין מזרחים ואשכנזים ממעמד הביניים העובד והיוצר המוביל את הקטר לבין מי שהחברה השאירה מאחור. זו הטרגדיה הגדולה ביותר המפרקת בימים אלה את החברה הישראלית.

מי שעוקב אחר ההתבטאויות המקוממות של שרי הליכוד המזרחים יכול להבחין בשנאה, בתסכול ובבוז שהם משדרים כלפי המוחים. אין כל ניסיון של השרים הללו להרגיע את הרוחות ולהבין לליבו של הצד השני, לנסות להידבר ולהרגיע. ראיתם מי מהשרים ניסה לשוחח עם המפגינים שבאו אל מול ביתו? הם משתמשים בשנאה, הניכור והתיעוב כלפי הציבור האשכנזי כדי לחזק את טיעוניהם, להחריף את המתח ולהעלות את גובה הלהבות.

השרים האלה הצליחו להפוך את המאבק לעתיד ישראל למאבק עדתי, להחיות את השד מחדש בחוסר האחריות, ולהפוך את החקיקה המשפטית למלחמת אזרחים בין מזרח ומערב ולמציאות המובילה לאבדון.

כדי שהמחאה תנצח במלחמה על עתיד הארץ – הכרחי עכשיו לשלב את אנשי הפריפריה לקדמת המחאה. זה קריטי. על הבמות צריכים להיות היום בעיקר אנשים מזרחים התומכים במאבק. הם צריכים להיות עיקר הנואמים ולשדר לציבור שהם הנושאים בעול המאבק.

שרי הליכוד הצליחו להפוך את המאבק לעתיד ישראל למאבק עדתי, להחיות את השד מחדש בחוסר האחריות, ולהפוך את החקיקה המשפטית למלחמת אזרחים בין מזרח ומערב ולמציאות המובילה לאבדון

ראשי המחאה שאינם מבינים זאת עשויים לגלות, שבסיומה הם נשארו באותו מקום. מי שאינו מוכן לחלוק במאבק אינו מוכן לחלוק אחרי המאבק. לציבור הפריפריה החברתית אין בולטות במחאה והדבר מזיק לה מאוד.

הציבור שמגיע למחאה נמשך לכיכרות בשל החרדה ואינו מתרשם מן "הכוכבים" המדברים בה. לכן, רצוי וחיוני ביותר לתת לציבור במה ותחושת שותפות אמיתית. ולא, זה ממש לא עניין של כבוד. יש רבים וטובים משדרות, אופקים, בית שמש, ירושלים שגדלו בשכונות ומכירים את הקודים התרבותיים של ציבור גדול, שצריך לגייס אותו למאבק הצודק הזה והדבר לא נעשה מספיק. חבל. אני כואב את המציאות הזאת כמי שמשתתף קבוע במחאות מראשיתן.

אפשר להעביר חלקים לא מבוטלים מן הציבור הזה ולהפוך לשובר שוויון. האטימות לא תוביל למצב אחר. המחאה חייבת לשנות כיוון ומיד כדי להגדיל את מעגל התומכים ולהרחיב את התמיכה הציבורית.

אני משוחח עם רבים מהם לאחרונה ואני משוכנע שרבים יותר מבינים את הסכנות הכרוכות בהחלשת מערכת המשפט, השחיתות וחוסר המשילות שעשויה לנבוע מהדרדרות המצב. המחאה ויתרה עליהם וגם אם היו ניסיונות לקרב את חלקם, הדבר לא באמת נעשה.

אישים רציניים שיצאו מן הפריפריה התלוננו בפניי שאינם חשים חלק מהמאבק משום שחשו שאינם רצויים. עכשיו זה הזמן שאסור להחמיץ. לשנות כיוון ולחבק באמת את האנשים, שמפנימים יותר ויותר כי המהפכה החוקתית היא אסון שיש למנוע.

המדינה נפלה לידיהם של קנאים, פנאטים ודתיים חשוכים שהופכים אותה למדינת הלכה. אם זממם יתבצע – צעירים רבים לא ירצו לחיות כאן. הם רוצים ישראל נאורה, מתקדמת, מערבית, וליברלית ולא מדינה מזרח תיכונית לבנטינית.

אישים רציניים שיצאו מהפריפריה התלוננו בפניי שאינם חשים חלק מהמאבק משום שחשו שאינם רצויים. עכשיו זה הזמן לשנות כיוון ולחבק באת האנשים, שמפנימים כי המהפכה החוקתית היא אסון שיש למנוע

הסיפור המזרחי הוא חסר ערך אם לא תהיה כאן מדינה שטוב לחיות בה. זהו ערך עליון שעולה בחשיבותו על כל השיקולים האחרים. כדי להביא לניצחון במערכה הכוללת צריכה המחאה להיפתח. נכרתה הזדמנות היסטורית לחיבור מחדש של חלקים רבים של ציבור הפריפריה והמרכז ואסור להחמיץ אותה. זהו מאבק על דמותה של הארץ. אם לא יעשה שינוי מופגן ומידי לחבור לאוכלוסיות נוספות ולקרבם למחאה תהיה זו החמצה בנקודת הזמן שנוצרה לשינוי.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.