השם הרברט סמואל ככל הנראה יגרום לישראלים בימינו לחשוב על אחד משני הדברים הבאים: הטיילת בחוף תל אביב ו/או רשת מלונות היוקרה הממוקמת על אותה טיילת.

אולם, הרברט סמואל – או בכינויו הרשמי, "הוויקונט סמואל מהר הכרמל" – היה דמות מכוננת בהיסטוריה של הציונות. הוא היה היהודי הראשון בממשלת בריטניה והגורם הרשמי הראשון שהציע את רעיון המדינה היהודית לממשלה הבריטית כמו גם הנציב העליון הראשון בפלשתינה תחת השלטון הבריטי.

סמואל היה גם זה שלפני יותר ממאה שנה בחר באפנדי ירושלמי בן 25 להיות הערבי החזק ביותר בפלשתינה, דבר שהיו לו השלכות עמוקות יותר מכפי שמישהו באותו הזמן יכול היה לשער. האיש הזה היה אמין אל־חוסייני.

עשור וחצי לאחר ההחלטה הזאת, בסוף 1936, לונדון מינתה ועדת חקירה מלכותית כדי לחקור את הסיבות למרד הערבי שפרץ באותו אביב, ושלובה – כך האמינו מנהיגים ציונים ובכירים בריטים רבים – בעיקר על ידי אל־חוסייני עצמו.

בסוף 1936, לונדון מינתה ועדת חקירה מלכותית כדי לחקור את הסיבות למרד הערבי שפרץ באותו אביב, ושלובה – כך האמינו מנהיגים ציונים ובכירים בריטים רבים – בעיקר על ידי אל־חוסייני

הוועדה, בראשותו של הלורד ויליאם פיל, שמעה 60 עדים בישיבות פומביות. אבל כמעט אותו מספר של עדויות נמסרו בתדריכים חשאיים – ואפילו רשימת העדים נשמרה בסוד.

תמלילי הישיבות היו עלולים ללכת לאיבוד או להיהרס אלמלא רוחק הראייה של מזכיר הוועדה, שהבין את חשיבותם והוסיף בכתב ידו כי חובה לשמור כמה עותקים, שכן הם מתעדים "פרק חשוב בהיסטוריה של פלשתינה ושל עם ישראל, וללא ספק יהיו בעלי ערך משמעותי להיסטוריונים בעתיד".

שמונה עשורים בדיוק אל תוך העתיד הרחוק הזה, ב־2017, בריטניה שחררה בשקט את תמלילי הישיבות החשאיות לארכיון הלאומי שלה. באותם תמלילים סמואל מסביר מדוע בחר באל־חוסייני למופתי הגדול של ירושלים ולראש המועצה המוסלמית העליונה; את החזון שלו ושל בריטניה לעתידה של פלשתינה; את הרשמים שלו על היהודים והערבים של ארץ הקודש ועוד דברים רבים אחרים.

סמואל ניהל חיים ארוכים ומלאי הישגים. הוא נולד זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב וכמעט זכה לראות את הנחיתה על הירח. הוא שירת בממשלת בריטניה שבע פעמים, ובסופו של דבר הגיע לראשות המפלגה הליברלית.

עדותו בפני הוועדה הייתה ככל הנראה המקרה הידוע היחיד שבו הגן על קידומו של אל־חוסייני, שלדברי הבן של סמואל, "התגלה כאויב חסר פשרות לא רק של הציונות אלא גם של בריטניה"

אולם, עדותו בפני הוועדה הייתה ככל הנראה המקרה הידוע היחיד שבו הגן על קידומו של אל־חוסייני, שלדברי הבן של סמואל, "התגלה כאויב חסר פשרות לא רק של הציונות אלא גם של בריטניה", דבר שהגיע לשיא בברית הידועה לשמצה שכרת עם גרמניה של היטלר במלחמת העולם השנייה.

פלשתינה תוסיף ברק לכתר

סמואל נולד ב־1870, בשכונת טוקסית' שבליברפול למשפחת בנקאים אמידה. הוא גדל בבית יהודי מסורתי; סבא רבא שלו היגר לממלכה ממרכז אירופה – ואמו עודדה אותו ללמוד באוקספורד ושלחה לו בשר כשר ברכבת. אולם, בסוף לימודיו באוניברסיטה, סמואל הצעיר זנח את הדת במידה רבה – ועבר לפוליטיקה.

הוא נכנס לפרלמנט הבריטי לראשונה ב־1902 מטעם המפלגה הליברלית, שהייתה אז מפלגת האופוזיציה העיקרית לשמרנים (לפני עליית הלייבור) ונשלטה על־ידי ראשי הממשלה לעתיד הרברט הנרי אסקווית' ודיוויד לויד ג'ורג'.

הוא התקדם בווסטמינסטר במהירות, וכיהן בתפקידים שונים בממשלה, בהם הממונה על שירותי הדואר. בקרב עמיתיו הוא פיתח מוניטין של אדם רב־יכולות אבל גם מרוחק במידת מה. "היו לו פני אבן", סיפר אחד מהם, "עם ארשת בוחנת, כמעט חשאית" (קטע צילום נדיר של סמואל מאשש את הרושם הזה).

בינואר 1915, זמן קצר לאחר כניסת העות'מאנים למלחמה, הוא הפיץ מזכר לחברי הממשלה תחת הכותרת "עתיד פלשתינה", שבו הכביר מילים פיוטיות על "החלום של מדינה יהודית, משגשגת, מתקדמת"

אף שנטש את רוב מצוות הדת, הוא המשיך לשמור שבת וכשרות כדי לרצות את אשתו, ו"מסיבות היגייניות" הוא מעולם לא ניתק את הקשרים עם הקהילה היהודית. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא הוקסם מהסיכוי שהממלכה המאוחדת תזכה בשליטה על ארץ הקודש.

בינואר 1915, זמן קצר לאחר כניסת העות'מאנים למלחמה, הוא הפיץ מזכר לחברי הממשלה תחת הכותרת "עתיד פלשתינה", שבו הכביר מילים פיוטיות על "החלום של מדינה יהודית, משגשגת, מתקדמת וביתה של ציוויליזציה מפוארת".

פלשתינה "תוסיף ברק לכתר הבריטי" ותאפשר לממלכה לממש את תפקידה ההיסטורי כ"מתרבתת המדינות הנחשלות. בעולם הפרוטסטנטי רווחת ומושרשת אהדה לרעיון השבת העברים לארץ שאמורה הייתה להיות נחלתם", הוא כתב.

ועדיין, "חשובה הרבה יותר תהיה ההשפעה על דמותו של החלק הגדול יותר של הגזע היהודי… דמותו של הפרט היהודי, באשר יהיה, תהיה נאצלת. האסוציאציות הבזויות שנקשרו בשם היהודי יִישלו ממנו. המוח היהודי הוא תוצר פיזיולוגי שאסור לזלזל בו", הוא סיכם.

חודש לאחר הצהרת בלפור, הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי נכנסו לירושלים כמנצחים. 400 שנים של שלטון עות'מאני הגיעו לסיומן – והפציע עידן פלשתינה הבריטית

"אם יינתן שוב גוף שבו תוכל נפשו לשכון, הוא עשוי להעשיר שוב את העולם". ראש הממשלה אסקווית' תמה על "ההשתפכות הכמעט לירית" של סמואל, על אותו "מזכר דיתירמבי, שקורא לכך […] שאנו נחזיק בפלשתינה, שאליה היהודים הפזורים ינהרו בחזרה עם הזמן מכל קצוות תבל".

אולם, אסקווית' התפטר בשנה שלאחר מכן – קורבן לתסכול מהתקדמותה האיטית של המלחמה – והוחלף על־ידי לויד ג'ורג' הצעיר והנמרץ, שנשבה הרבה יותר על־ידי החזון הציוני. היה זה ג'ורג', אף יותר משר החוץ שלו ארתור בלפור, שהיה אחראי להצהרה שפרסמה ממשלתו בנובמבר 1917 (מאוחר יותר שמעה ועדת פיל גם את עדותו החשאית של ג'ורג' על לידתו של המסמך הגורלי הזה).

חודש לאחר אותה הצהרה, הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי נכנסו לירושלים כמנצחים. 400 שנים של שלטון עות'מאני הגיעו לסיומן – והפציע עידן פלשתינה הבריטית.

"אחד מידידיי הטובים ביותר"

ב־1917 המופתי של ירושלים, שמונה על־ידי העות'מאנים, היה כאמל אל־חוסייני – הבן והנכד של המופתים הקודמים של עיר הבירה. כאמל הפך מייד לרב־ערך עבור הכתר, שכן הוא עזר להרגיע את המוסלמים המקומיים שחששו מפני שליטת המעצמה הנוצרית, שהבטיחה לאפשר את הקמת ה"בית הלאומי היהודי" בארצם.

אשליית הרוגע התנפצה באפריל 1920, בחגיגות העלייה לרגל למסגד נבי מוסא. במשך שלושה ימים פורעים ערבים תקפו יהודים בעיר העתיקה ובזזו חנויות ובתים

יחסיו של כאמל עם היהודים היו תקינים באותה מידה. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן כינה אותו פעם "אחד מידידיי הטובים ביותר". הבריטים היו כה מרוצים ממנהיגותו, שבמהלך השנים הבאות הם הפכו אותו לעמית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, והעניקו לו את התואר, שלא היה קיים עד אז, "המופתי הגדול" של ירושלים.

אולם, אשליית הרוגע התנפצה באפריל 1920, בחגיגות העלייה לרגל השנתיות למסגד נבי מוסא. באותה שנה הקהל היה גדול הרבה יותר מאשר בשנים קודמות. כ־70 אלף מוסלמים זרמו לירושלים, חלקם חמושים, וקראו סיסמאות לאומיות ולוחמניות.

נכבדים ערבים נשאו נאומים ממרפסת ארגון המועדון הערבי. ראש העירייה – קרוב משפחה מבוגר ונצי יותר של המופתי בשם מוסא כאזם אל־חוסייני – קרא לנוכחים "לשפוך את דמם" למען פלסטין.

במשך שלושת הימים הבאים פורעים ערבים תקפו יהודים בעיר העתיקה ובזזו חנויות ובתים [במה שנודע כמאורעות תר"פ]. חמישה יהודים נהרגו ויותר מ־200 נפצעו, בהם 18 באורח אנוש. שתי אחיות, בנות 25 ו־15, נאנסו.

"המעורר המיידי של ההתפרעויות הערביות היה חאג' אמין אל־חוסייני, אחיו הצעיר של כאמל אפנדי, המופתי. כמו רוב המתסיסים, אחרי ששלח את הציבור להתפרע, הוא נמלט"

ראש העירייה היה אחד מכ־200 בני אדם שהועמדו לדין בעקבות הפרעות. הוא הודח מתפקידו לטובת ראע'ב א־נשאשיבי, אבי החמולה היריבה של משפחת אל־חוסייני, ומי שבדרך כלל נחשב למתון יותר ביחסיו עם הבריטים והיהודים.

אולם, על־פי המושל הצבאי הבריטי של ירושלים, "המעורר המיידי של ההתפרעויות הערביות היה חאג' אמין אל־חוסייני, אחיו הצעיר של כאמל אפנדי, המופתי. כמו רוב המתסיסים, אחרי ששלח את הציבור להתפרע – הוא נמלט".

אמין אל־חוסייני (שלמעשה היה אחיו למחצה של המופתי) נמלט לדמשק, ואז לעבר הירדן – ונידון בהיעדרו למאסר של 10 שנים על הסתה להתפרעות. בריטניה קיוותה שהחלפת הממשל הצבאי בפלשתינה בממשל אזרחי תסייע בהרגעת הרוחות.

ג'ורג' מינה את סמואל – מחבר המזכר מ־1915, שזמן קצר קודם לכן איבד את המושב שלו בפרלמנט – לנציב העליון. הוא היה היהודי הראשון שמשל בארץ ישראל מזה 2,000 שנה. הוא הגיע לנמל יפו ביולי 1920.

ג'ורג' מינה את סמואל – מחבר המזכר מ־1915, שזמן קצר קודם לכן איבד את המושב שלו בפרלמנט – לנציב העליון. הוא היה היהודי הראשון שמשל בארץ ישראל מזה 2,000 שנה

קורן בקסדה לבנה בעלת חוד מפלדה, מדים לבנים רקומים בזהב, אבנט סגול וחרב דקה, הוא ענד מדליה שהוצמדה לחזהו על־ידי ג'ורג' החמישי. חלפו אז חודשים ספורים בלבד מאז הפרעות, ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה להורות על חנינה מוחלטת למי שנידונו למאסר. עם אותם אנשים נמנה אמין אל־חוסייני.

"בואו נתחיל מחדש"

סמואל פגש את הוועדה המלכותית בלונדון לאחר ששבה מפלשתינה ב־5 במרץ 1937. הלורד פיל לא בזבז זמן ושאל אותו על המינוי של אל־חוסייני למופתי הגדול ב־1921. "הוא היה מן מורד לאומני בהתחלה", פתח סמואל, והוסיף שכאשר הגיע לארץ, אל־חוסייני הסתתר בעבר הירדן. "הענקתי לו חנינה מוחלטת כדי למחוק את כל המריבות הקודמות – והוא חזר".

סמואל ציין כי כמה אנשים נוספים קיבלו עונשי מאסר, בהם גם יהודים. זאב ולדימיר ז'בוטינסקי – הפעיל הציוני שהיה ממייסדי הגדוד העברי הבריטי במלחמת העולם הראשונה – נידון ל־15 שנות מאסר לאחר שהמשטרה מצאה אקדחים ותחמושת בביתו בירושלים.

"ביטלתי את כל זה, מחקתי את זה ואמרתי, 'בואו נתחיל מחדש' – וזה עבד טוב מאוד", העיד סמואל. "החנינה הזאת הייתה מוצלחת לחלוטין, והאנשים שקיבלו חנינה לא עשו שום בעיות". שישה חודשים לאחר החנינה הזאת, המופתי הגדול כאמל אל־חוסייני מת בפתאומיות. הוא היה רק בן 54.

החוק העות'מאני שהבריטים ירשו קבע כי המופתי החדש ייבחר באמצעות הצבעה של מומחי דת ומנהיגים מקומיים מוסלמים. שלושת המועמדים המובילים מוצגים בפני סמואל – והוא בוחר באחד מהם

סמואל היה אז בירושלים פחות משנה, וכבר התמודד עם משבר ירושה. החוק העות'מאני שהבריטים ירשו קבע כי המופתי החדש ייבחר באמצעות הצבעה של מומחי דת ומנהיגים מקומיים מוסלמים. שלושת המועמדים המובילים מוצגים בפני סמואל – בעבר פרטיהם היו נמסרים לרשויות הדת באיסטנבול – כדי שיבחר באחד מהם.

"כשהמשרה הזאת התפנתה, היה חוסייני אחד שהוכשר לתפקיד המופתי, כלומר המופתי הנוכחי, חאג' אמין", אמר סמואל לוועדה. "הוא היה חאג', הוא היה בעלייה לרגל למכה; הוא גם היה באוניברסיטה, אוניברסיטת אל־אזהר במצרים, שם הוא קיבל הכשרה תיאולוגית מוסלמית במטרה לשמש כנציג המשפחה בתפקיד הזה. הוא היה האיש היחיד בפלשתינה עם הכשרה כזאת".

קו ההגנה הזה לא היה ממש משכנע. העובדה שאמין אל־חוסייני השתתף בעלייה לרגל – הוא היה במכה 10 שנים קודם לכן עם אימו, בגיל 16 – לא הקנתה לו כבוד יוצא דופן, שכן ילדיהן של משפחות בולטות רבות עשו את אותו הדבר.

גם ההשכלה הדתית שלו לא הייתה ייחודית: כל שלושת המועמדים המובילים לתפקיד למדו באל־אזהר, ככל הנראה תקופות ממושכות יותר, וכולם היו מבוגרים ממנו בצורה משמעותית. לכל אחד מהם היו כישורים דתיים טובים יותר.

בעדותו סמואל התעקש – באופן בלתי סביר – כי אל־חוסייני היה האדם היחיד שהתאים לתפקיד. "לאף אחד מהשלושה האחרים לא היו כישורים מיוחדים", הוא אמר. "לאף אחד מהם לא היה סוג כזה של הכשרה"

אחד מהם היה מפקח על בתי דין דתיים, אחר היה מלומד תיאולוגי מכובד וראש בית הדין השרעי לערעורים, והשלישי היה דיין דתי. הניסיון הזה זיכה אותם, בשונה מאל־חוסייני, בתוארי הכבוד "עאלִם" (מומחה או חכם דת) ושייח' – נעלים בהרבה על החאג' של עולה הרגל.

אולם, בעדותו סמואל התעקש – באופן בלתי סביר – כי אל־חוסייני היה האדם היחיד שהתאים לתפקיד. "לאף אחד מהשלושה האלה לא היו כישורים מיוחדים", הוא אמר. "לאף אחד מהם לא היה סוג כזה של הכשרה. הכישורים היחידים שלהם היו שהם לא ממשפחת אל־חוסייני".

אדוארד קית'־רואץ', שמאוחר יותר כיהן כמושל ירושלים במשך כשני עשורים, ביטא בזיכרונותיו דעה רווחת הרבה יותר: "הכישורים היחידים של אל־חוסייני למשרה היו היומרות של משפחתו בתוספת אופורטוניזם ממולח". סמואל פגש את אל־חוסייני ב־11 באפריל 1921, ותיעד את שיחתם על דף נייר:

"פגשתי את חאג' אמין אל־חוסייני ביום שישי, ודנתי איתו באריכות ניכרת במצב הפוליטי ובשאלת מינויו לתפקיד המופתי הגדול. מר סטורס [המושל הצבאי של ירושלים] גם נכח, ובמהלך השיחה… [אל־חוסייני] הצהיר על רצונו הכן לשתף פעולה עם הממשלה ועל אמונתו בכוונותיה הטובות של בריטניה כלפי הערבים.

"הוא הבטיח שההשפעה של משפחתו ושלו יוקדשו לשמירת השקט בירושלים, והביע ביטחון בכך שאין צורך לחשוש ממהומות השנה. הוא אמר כי ההתפרעויות של השנה שעברה היו ספונטניות ובלתי מתוכננות"

"הוא הבטיח שההשפעה של משפחתו ושלו יוקדשו לשמירת השקט בירושלים, והביע ביטחון בכך שאין צורך לחשוש ממהומות השנה. הוא אמר כי ההתפרעויות של השנה שעברה היו ספונטניות ובלתי מתוכננות. אם הממשלה תנקוט אמצעי זהירות סבירים, הוא בטוח כי הן לא יישנו".

סמואל התרשם מהדברים. אבל בהצבעה שנערכה ביום המוחרת, אל־חוסייני סיים במקום הרביעי. בעדותו האשים סמואל את ראע'ב נשאשיבי, "פוליטיקאי פיקח מאוד, שמושך בחוטים באופן ראוי להערצה", כי תמרן שבעלי בריתו – כלומר יריביה של משפחת אל־חוסייני – יגיעו למקומות הראשונים.

"היועצים שלי אמרו לי, ואני חושב שבצדק, שסוג כזה של הטיית תוצאות יגרום למורת רוח עזה ביותר בקרב ההמון". בהתחשב בכך שבן למשפחת אל־חוסייני הודח זה עתה מראשות עיריית ירושלים, אם תפקיד המופתי יישלל מעוד אל־חוסייני, "תפקיד שהוא חיכה לו כל חייו, תהיה לכך השפעה רעה מאוד".

כפי שצוין, במקרה של אל־חוסייני, "כל חייו" פירושו היה 25 או 26 שנים. "לא רציתי לנכר את החוסיינים וחבריהם והקשרים שלהם ברחבי הארץ, בעיקר בעזה, בעכו ובכמה מקומות נוספים. זו הייתה הסיבה האמיתית למינויו של המופתי הנוכחי".

ההחלטה לא נסבה על הכשרה או ניסיון תיאולוגיים אלא על שיוך משפחתי. משפחת אל־חוסייני העמידה את שלושת המופתים האחרונים, והטילה כעת את כובד משקלה לטובת אמין אל־חוסייני

כאן סמואל נוגע בבעיה. ההחלטה לא נסבה על הכשרה או ניסיון תיאולוגיים אלא על שיוך משפחתי. משפחת אל־חוסייני העמידה את שלושת המופתים האחרונים, והטילה כעת את כובד משקלה לטובת אמין אל־חוסייני הצעיר. לפיכך היה הכרח להשאיר את התפקיד בתוך המשפחה למען השקט בפלשתינה.

עם זאת, נותרה בעינה העובדה ה"לא נוחה" שאל־חוסייני סיים במקום הרביעי בבחירות. סמואל הסביר את מה שהתרחש לאחר מכן: "סטורס ואחרים, שהכירו את הנסיבות היטב, הפעילו לחץ – ושלושת האחרים נסוגו". סר רונלד סטורס היה המושל הצבאי הראשון של ירושלים, כהונה שכללה את פרעות תר"פ.

אף שלא היה אוהד נלהב של הציונות כמו סמואל, הוא גם לא היה אויב מר שלה. ספר זיכרונותיו מעיד על יחס מלא ניואנסים ולעיתים אוהד כלפי התנועה הציונית, ובכלל זאת חרטה על ה"התלוננויות מתוך חוסר בקיאות" ועל ה"בורות הכללית" של כמה גורמים בריטים ביחס לציונות וליהודים.

סטורס היה מי שמאוחר יותר כינה את אל־חוסייני "המעורר המיידי" של פרעות תר"פ, ונראה לא סביר שהוא היה הדוחף העיקרי למינויו של אל־חוסייני. תחת זאת, כשסמואל הזכיר "אחרים", הוא כמעט בוודאות התכוון לארנסט ריצ'מונד.

ביום השלישי לקטל, סמואל קיבל מכתב לא חתום, כנראה מאת ריצ'מונד, ובו רשימה ארוכה של נכבדים מוסלמים ואנשי דת נוצרים, שעל פי הנאמר תומכים באל־חוסייני

ריצ'מונד היה אדריכל ששירת במצרים ודיבר ערבית. על פי הצעתו של סטורס, חבר קרוב, סמואל מינה אותו כיועץ הבכיר שלו לענייני המוסלמים בפלשתינה וכאיש הקשר עימם. סמואל תיאר את ריצ'מונד במברק כמי שנמצא "בקשר קרוב ואוהד עם הערבים".

אחד מפקידי משרד המושבות היה פחות נדיב, וכינה אותו "אויב מוצהר של המדיניות הציונית ואויב מוצהר בצורה גלויה כמעט באותה מידה של המדיניות היהודית של ממשלת הוד מלכותו". כמה שנים מאוחר יותר ריצ'מונד התפטר מתפקידו הפוליטי, ותקף את המדיניות הבריטית לאפשר הקמת בית לאומי ליהודים כ"מרושעת".

לפני חצי מאה, כשהוסר הסיווג מעל המסמכים הראשונים מתחילת המנדט הבריטי, המזרחן אלי כדורי חשף כיצד במאי 1921, לאחר ההצבעה על מינוי המופתי החדש, ריצ'מונד דחק בסמואל למנות במהירות את אל־חוסייני לתפקיד.

"יום מאי" של 1921 הביא עימו התפרצות של אלימות ביפו ובסביבתה, שגימדה את כל מה שראתה הארץ בשנה הקודמת: כמעט 50 יהודים נהרגו ו־150 נפצעו במשך שישה ימים של שפיכות דמים, ומספר דומה של ערבים נהרגו בידי חיילים ושוטרים בריטים.

כשאל־חוסייני כינס קבוצה של נכבדי דת מבעלי בריתו כדי להכריז על אי־תקפותן של הבחירות לתפקיד המופתי, ריצ'מונד לא רק נכח במקום אלא גם תרגם את הדברים עבור אל־חוסייני

מזעזעות ככל שהיו מאורעות תר"פ, הפרעות שפרצו ביפו ב־1921 – מאורעות תרפ"א – היו האירוע מרובה ההרוגים הראשון בפלשתינה המודרנית. ביום השלישי לקטל, סמואל קיבל מכתב לא חתום, כנראה מאת ריצ'מונד, ובו רשימה ארוכה של נכבדים מוסלמים ואנשי דת נוצרים, שעל פי הנאמר תומכים באל־חוסייני.

במכתב נטען כי ההתנגדות למינויו באה בעיקר מצד היהודים (לרבות היועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי נורמן בנטוויץ', יהודי שהיה קשור לסמואל בקשרי נישואים) – ו"התחבולות של פלג נשאשיבי". המכתב סיכם כי הוכח "בבירור שתושבי פלשתינה רוצים במינויו של אל־ח'אג אמין" ("אינני מסכים" הוסיף בכתב ידו סגנו הפרו־ציוני של סמואל, וינדהם דידס, כשקרא את המכתב).

כשאל־חוסייני כינס קבוצה של נכבדי דת מבעלי בריתו כדי להכריז על אי־תקפותן של הבחירות לתפקיד המופתי, ריצ'מונד לא רק נכח במקום אלא גם תרגם את הדברים עבור אל־חוסייני, שלא הייתה לו אז ואף לא מאוחר יותר כל מיומנות בשפה האנגלית.

וכך, ב־8 במאי 1921 – יום לאחר ששככו שפיכות הדמים ביפו – הודיע סמואל לאמין אל־חוסייני בעל פה כי הוא יהיה המופתי הגדול הבא של ירושלים. אולם, באופן חריג, אל־חוסייני לא קיבל שום מכתב מינוי רשמי, והמינוי לא פורסם ב־"Palestine Gazette" [העיתון רשמי של ממשלת המנדט], כפי שהיה נהוג בנוגע לעניינים רשמיים חשובים.

ב־1937 שרים כבר זיהו את אל־חוסייני כ"נבל הראשי של השלום", והודאה מצד סמואל בכך שדמות כמו ריצ'מונד השפיעה עליו בהחלטה כה מכרעת הייתה מטילה כתם על שיקול הדעת שלו

בעיני כדורי, החריגות האלה עשויות להצביע על כך שלסמואל היו "חששות" בנוגע להחלטה. ואכן, נראה שסמואל הקפיד שלא להצטלם לצד המופתי, וזיכרונותיו אינם כוללים ולו אזכור אחד של שמו. בדומה לכך, ייתכן שסמואל נמנע מלהזכיר את ריצ'מונד בעדותו בשל המוניטין האנטי־ציוני שהיה לו (המזרחן הישראלי יהודה תג'ר כינה אותו "הפקיד הבריטי האנטי־ציוני ביותר בתקופת המנדט").

ב־1937 שרים כבר זיהו את אל־חוסייני כ"נבל הראשי של השלום", והודאה מצד סמואל בכך שדמות כמו ריצ'מונד השפיעה עליו בהחלטה כה מכרעת הייתה מטילה כתם על שיקול הדעת שלו ועל הישגיו.

בכל מקרה, הדיווח של אל־חוסייני עצמו על פגישתו עם הנציב העליון הוא מאיר עיניים ואף מטריד. על פי ספרו האוטוביוגרפי של גד פרומקין – משפטן דובר ערבית שהיה השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון של פלשתינה – כך תיאר אל־חוסייני את הפגישה:

"בימי אבלותי על אחי כאמל ביקר בביתנו סר הרברט סמואל והייתה בינינו שיחה של גילוי לב […] שאלתיו: 'מה אתה מעדיף – יריב גלוי או ידיד מתכחש?' והוא השיב לי: 'יריב גלוי'. על סמך זה בא מינויי כמופתי של ירושלים".

השליט העליון

סמואל אמר לוועדה כי מעת מינויו של אל־חוסייני למופתי, במהלך כל חמש שנות כהונתו כנציב העליון, "הוא לא עשה צרות כלשהן. עבדנו איתו בצורה לבבית למדי. הוא היה חביב ביותר מכל הבחינות". מאוחר יותר באותה שנה הוליד סמואל מוסד מוסלמי נוסף – המועצה המוסלמית העליונה, שפיקחה על בתי הדין השרעיים, על מסגדים ועל מדרשות דתיות.

היא גם ניהלה את המקומות הקדושים ואת אדמות הווקף, שהוקדשו על־ידי תורמים עשירים ונשמרו תחת שמם לדורות הבאים. בקצרה, היא ניהלה את כל מה שנכלל בעבר בסמכות הרשויות האסלאמיות העות'מאניות ואף שימשה כמעין מקבילה מוסלמית להנהגה היהודית־ציונית.

אל־חוסייני, מצויד כעת בסמכות הרוחנית כמופתי הגדול, ניצח בקלות בבחירות לנשיאות המועצה. ההיסטוריה תזכור אותו כמופתי, אבל מעמדו כראש המועצה המוסלמית העליונה – עם גישה לסכומי כסף עצומים וכמעט ללא פיקוח – הוא שהעניק לו את הכוח הרב ביותר.

סמואל אמר כי לתפקידו כמופתי, אמין "מונה לכל החיים" – דבר לא פעוט כשלעצמו עבור אדם שהיה צפוי לחיות עוד כ־50 שנה. אולם, הוא הוסיף, כהונתו כנשיא המועצה הייתה אמורה להיות מוגבלת למספר מוגדר של שנים, עד שאמין "השפיע על חברי המועצה להפוך את המינוי למינוי לכל החיים".

ההיסטוריה תזכור אותו כמופתי, אבל מעמדו כראש המועצה המוסלמית העליונה – עם גישה לסכומי כסף עצומים וכמעט ללא פיקוח – הוא שהעניק לו את הכוח הרב ביותר

כשנשאל אם ממשלת בריטניה הסכימה לשינוי הזה, סמואל השיב רק: "זה היה אחרי זמני". הדוח של ועדת פיל תיאר לבסוף את אמין כ"כל הנראה בלתי ניתן להדחה" מראשות המועצה המוסלמית העליונה. "אנו סבורים כי מצער הדבר", נאמר בלשון המעטה, שהממשלה "לא נקטה כל פעולה כדי לנסות ולהסדיר את כל סוגיית הבחירות לנשיא הגוף הזה.

"חאג' אמין שילב בעצמו את תפקידי המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה", כתבו חברי הוועדה. "הוא, למעשה, הערבי המשפיע ביותר בפלשתינה. היות שהצליח להחזיק כל כך הרבה כוח בעצמו", חוסייני עמד כעת בראש "ריבונות ערבית בתוך ריבונות", "ממשלה מקבילה" של ממש.

"לא ניחתה שום מהלומה"

סמואל לא רצה להתייחס רק לשאלות בנוגע למופתי. הוא רצה לדבר על היהודים. הוא הזכיר לוועדה את המזכר המקורי שהפיץ בממשלה ב־1915: "זו הייתה, אני חושב, הפעם הראשונה שהעניין הובא למודעות הממשלה הבריטית בדרך רשמית כלשהי. הרעיון העמום שהחזיקו רבים היה שצריך להיות משהו בעל אופי של מדינה יהודית תחת חסות האימפריה הבריטית".

באותו הזמן, הוא אמר, "ההצעה היחידה שנדונה הייתה זו של הרצל, מדינת היהודים". אבל הוא הבהיר כי עד מהרה, בשנים שאחרי הצהרת בלפור ומלחמת העולם הראשונה, הוא הסיק כי השאיפות הציוניות צריכות להצטמצם בצורה משמעותית. "מהר מאוד לאחר מכן התברר שמדינה יהודית איננה אפשרית, ושיש להציע משהו פחות מזה".

הוא אמר כי בעקבות הספר הלבן ו"זניחת הרעיון של מדינה יהודית", הארץ הייתה שקטה במשך שאר כהונתו. "עזבתי ב־1925, וכולנו היינו ביחסים טובים מאוד"

ואכן, אחרי פרעות תרפ"א, ועדת חקירה בריטית המליצה כי הממשלה תודיע בפומבי ובבירור על תוכניותיה עבור פלשתינה. ההודעה הזאת הגיעה בדמות "הספר הלבן" מ־1922, שנודע גם כ"ספר הלבן של צ'רצ'יל" (על שם שר המושבות דאז וינסטון צ'רצ'יל), אבל נכתב ברובו על־ידי סמואל עצמו.

הספר הלבן אישר את החזון של הצהרת בלפור לגבי בית לאומי יהודי בפלשתינה, אבל דחה כל רעיון של פלשתינה יהודית לחלוטין, "יהודית כשם שאנגליה אנגלית". מטרה כזו אינה ניתנת להגשמה, נטען בו, ואינה עומדת לנגד עיניה של בריטניה.

המסמך קבע כי העלייה לארץ צריכה להימשך, אולם רק כל עוד ממדיה אינם חורגים מ"יכולתה הכלכלית… לקלוט עולים חדשים". משמעות הדבר הייתה שהמדיניות תכוון בעיקר לשיפור רווחתם של כל תושבי פלשתינה, ושקידומו של הבית הלאומי היהודי יהיה יעד הדרגתי, כמעט משני.

ההיסטוריון ברוס הופמן כינה את המסמך מ־1922 כ"כניעה במסווה של הבהרות". "הרעיון שלי מה צריך להיות הבית הלאומי היה מגולם בתנאי הספר הלבן מ־1922", אמר סמואל לוועדה.

הוא אמר כי בעקבות הספר הלבן ו"זניחת הרעיון של מדינה יהודית", הארץ הייתה שקטה במשך שאר כהונתו. "עזבתי ב־1925, וכולנו היינו ביחסים טובים מאוד, לא ניחתה שום מהלומה". ארבע שנים מאוחר יותר, ב־1929, התרחשו מעשי הטבח הידועים לשמצה כמאורעות תרפ"ט, שבהם נרצחו 133 יהודים בחברון ובמקומות אחרים.

ועדת החקירה שהוקמה בעקבותיהם מצאה כי המופתי, כמו רבים אחרים שניצלו את רגשות הציבור בפלשתינה במישרין או בעקיפין, "חייב לקחת חלק באחריות", אבל לא המליצה בסופו של דבר על הדחתו. אחד מחברי הוועדה הוסיף הערת הסתייגות, שהייתה קרובה יותר לאמונתם של המנהיגים הציונים כי אל־חוסייני נשא באחריות העיקרית להסתה להתקפות האלימות.

בכל מקרה, סמואל כבר חזר עד אז לחיים שונים מאוד בלונדון. כמה חודשים לאחר הטבח בחברון הוא הפך לסגן יו"ר המפלגה הליברלית. בתוך שנתיים הוא מונה לשר הפנים – אחד מארבעת משרדי הממשלה הבכירים בבריטניה – ולבסוף, ב־1931, ליו"ר המפלגה הליברלית.

"אנשים מעצבנים מאוד"

עמדותיו המדיניות של סמואל היו מרובדות ומעודנות, לא ניתנות בקלות לסיווג כפרו־יהודיות או כפרו־ערביות לחלוטין. בעדותו הוא נטה לאזן כל נקודה רטורית בנקודה נגדית שקולה. הוא היה להוט להבהיר כי שאיפותיו הציוניות המתונות אין פירושן שהוא שולל את קיומו של רוב יהודי בסופו של דבר.

"אני לא חושב שהציונים ייחסו לזה אי־פעם חשיבות מספקת. המפעל הזה של הקמת בית לאומי יהודי בארץ, שהייתה בעיקרה ערבית, כרוך ברגישות ובקושי, והם היו צריכים לדאוג מלכתחילה לפייס את דעתם של הערבים"

"אופיו של הבית הלאומי היהודי חייב להיות מותנה באינטרסים של תושבי הארץ באופן כללי", הוא אמר. "אני עדיין מחזיק בזה, אבל התנאי הזה צריך לאפשר בית לאומי יהודי עם מיליון תושבים או אולי שני מיליון, עם רוב או עם מיעוט".

אולם, אז הוא המשיך והדגיש באופן שווה את הצורך לכבד את הרגישויות והאינטרסים הערביים. ערביי פלשתינה, הוא הודה, "מפולגים" ו"קרועים על־ידי מחלוקות המבוססות ברובן על קשרים משפחתיים – [בעיקר] החוסיינים והנשאשיבים". אף על פי כן, הוא אמר: "אני חושב שחשוב ביותר, אם אפשר, להרגיע את הערבים…

"התייחסתי לכך מראשית הממשל שלי כעניין מכריע. אני לא חושב שהציונים ייחסו לזה אי־פעם חשיבות מספקת. הם היו צריכים להבין מלכתחילה שהמפעל הזה של הקמת בית לאומי יהודי בארץ, שהייתה בעיקרה ערבית, כרוך ברגישות ובקושי, והם היו צריכים לדאוג מלכתחילה לפייס את דעתם של הערבים ולכבד את הרגישויות של הערבים. אני לא חושב שזה נעשה.

"חיוני לגרום לערבים להרגיש בליבם שהמנדט הבריטי מיטיב עימם", הוא המשיך. "מבחינה כלכלית… הערבים בהחלט במצב טוב הרבה יותר מכפי שהיו תחת הטורקים. אני חושב שטענות הפוכות הן תעמולה ותו לא, בניסיון להמציא צידוק כשאין צידוק אמיתי… אבל זה לא מספיק, וחיוני באותה מידה שהם ירגישו שמוטב להם [המנדט הבריטי] מבחינה תרבותית".

"היהודים יכולים להיות אנשים מעצבנים מאוד", הוא הוסיף בהערה אנטי־ציונית בבירור ואף אנטישמית, "ואני יכול לתאר לעצמי שהם מרגיזים הרבה מאוד פקידי ממשל"

עם זאת, סמואל הזהיר, "אסור רק להצהיר שנגביל את ההגירה היהודית ולקוות לטוב" (שנתיים מאוחר יותר ממשלתו של נוויל צ'מברליין עשתה בדיוק את זה, בספר הלבן מ־1939, מהלך שסמואל התנגד לו נחרצות). "זה יהווה מהלומה קשה ליהודים בכל העולם ויעורר אנטגוניזם עז, והערבים ככל הנראה ייקחו את זה ולא ייתנו כלום", הוא אמר.

לונדון אולי תבחר לעשות את זה במשך כמה שנים, כחלק מהסכם רחב יותר, אבל היא "אינה יכולה לעשות זאת לנצח. סעיף הבית הלאומי בכתב המנדט היה מוחלט", הוא אישר, הערה שנשמעת ציונית ללא סייג. "400 אלף בני אדם באו לכאן מתוך אמונה בכך, ועשרות מיליוני ליש"ט הושקעו מתוקף כך.

"זוהי התחייבות מחייבת, והקמתם של מוסדות ממשל עצמי גם היא הכרחית, אך אינה יכולה לעקוף את הסעיף הנוגע לבית הלאומי […] האנגלי מן השורה אינו מבין את הכוחות המוסריים העומדים מאחורי התנועה הציונית או את הסיבה להתלהבות ולקורבנות שהיא מחוללת.

"אבל, כמובן, היהודים יכולים להיות אנשים מעצבנים מאוד", הוא הוסיף בהערה אנטי־ציונית בבירור ואף אנטישמית, "ואני יכול לתאר לעצמי שהם מרגיזים הרבה מאוד פקידי ממשל, ויש מעין ריחוק או חוסר הבנה עם חלק מהם".

התמליל מעיד כי חברי הוועדה לא היו מוטרדים במיוחד מההערה האחרונה, אולי משום שקודם לכן הם שמעו את עדותו של אחד מיורשיו של סמואל בתפקיד הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, שהציע ניתוח דומה.

"אתם צריכים לזכור שהערבי הוא אדם מצודד, בעל נימוסים מקסימים, אדיב ומכובד, בשעה שהיהודים מרוכזים בעצמם ויהירים, והם מציבים תביעות בעקשנות, מבלי להתחשב באינטרסים או ברגשות של אנשים אחרים", אמר צ'נסלור. "זה נוטה לגרום לפקידים לחבב את הערבי יותר מאשר את היהודי".

סמואל ב'

בעדות נוספת, קצרה יותר, כעבור כמה ימים, חברי הוועדה שאלו את סמואל על הפתרון הדרסטי שהם הגו למבוי הסתום בפלשתינה: חלוקה. במונחים גסים, הרעיון היה "באופן כללי שהגבעות ילכו לערבים והמישורים ליהודים".

"אני לא אוהב את זה", הוא אמר, "אבל אני יכול להבין שאם אין שום פתרון אחר אולי תצטרכו לפנות לזה כמוצא אחרון". עדיין, הוא ציין, "יהיה קשה מאוד ליישם את זה. הייתי מעדיף בהרבה לנסות ולהגיע להסדר במקום הפרדה".

במישורי הארץ "יש הרבה ערים ערביות כמו עזה ורמלה […] חלק מהן ערביות בצורה קנאית, כמו קלקיליה. האם תעבירו משם את כל האנשים כמו בטרנספר של היוונים והטורקים?" הוא שאל כשכוונתו לחילופי האוכלוסין הנרחבים שבוצעו במלחמת העולם הראשונה. "מה לגבי אוכלוסיית יפו, היכן שיש משפחות ערביות ותיקות? זה קשה מאוד.

"ללא ספק, סוגיית ירושלים היא בעיה", הוא הוסיף, והביע ספק בכך שהיהודים יסכימו לישות מדינית כלשהי שאינה כוללת את עיר הקודש. "גם הקמת כל מנגנון המדינה המודרנית היא עסק יקר, ואף שהחצי היהודי אולי יהיה מסוגל לעשות את זה, אני בספק אם החצי הערבי יוכל לעשות את זה, אלא אם יחבור לעבר הירדן".

עם זאת, הוא לא פסל שום פתרון: "המצב כל כך קשה, וכל הבעיה כל כך חשובה, שלא הייתי מוציא שום דבר מכלל אפשרות", הוא אמר. אולם, לדבריו, היה עליהם להבין שכל צורה של חלוקת הארץ ממערב לירדן תהיה הצעה מסוכנת ביותר. "זה יהיה מעין משפט שלמה", הוא אמר.

הזעם של יהודה

ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב־7 ביולי 1937, הוועדה המלכותית פרסמה את הדוח שלה. הוא התפרש על פני 400 עמודים אבל זכור בעיקר בזכות הפרק האחרון שלו, שבו הוצג מתווה כללי ראשון לפתרון שתי המדינות לסכסוך היהודי–ערבי.

המופתי דחה את רעיון החלוקה. מבחינתו, המשך העלייה או הזכויות הלאומיות ליהודים היו קללה. בתוך חודשים המרד הערבי התחדש, עז מתמיד. חאג' אמין נמלט מפלשתינה כשהוא מבוקש על־ידי הבריטים

המופתי דחה את רעיון החלוקה. מבחינתו, המשך העלייה או הזכויות הלאומיות ליהודים היו קללה. בתוך חודשים המרד הערבי התחדש, עז מתמיד. חאג' אמין נמלט מפלשתינה כשהוא מבוקש על־ידי הבריטים בשל תפקידו המוביל בהחייאת ועידוד ההתקוממות.

גם סמואל דחה את הצעת החלוקה, מאותן סיבות ששטח בעדותו. הנציב לשעבר, שלאחרונה נכנס לבית הלורדים, האשים את הוועדה כי סרקה את חוזה ורסאי ואימצה את כל "הוראותיו הקשות והמסורבלות ביותר". ההתנגדות הזאת עוררה עליו ביקורת מרה מצד הציונים. כפי שניסח זאת הביוגרף שלו ברנרד וסרשטיין, "זעמו של יהודה ניחת על ראשו".

אולם, העשור שלאחר מכן הביא עימו את מלחמת העולם השנייה, את אושוויץ ואת המאבק על עצמאותה של ישראל. עם חבלי הלידה של מדינת היהודים ב־1948, הסכסוך בין סמואל למנהיגי הציונות נשכח ונסלח. כשנציגות ישראלית נפתחה בלונדון בנובמבר של אותה שנה, הוא היה הראשון לחתום בספר המבקרים.

הוא ביקר במדינה הצעירה לראשונה באפריל שלאחר מכן ונכח עם מפקדי צה"ל בסעודה בדואית בנגב לציון נסיגת הכוחות המצריים. במשך שנים רבות הוא תמך באוניברסיטה העברית בירושלים, שאותה חנך יחד עם הלורד בלפור ב־1925.

ב־1951, כמנהיג המפלגה הליברלית בבית הלורדים, סמואל היה לפוליטיקאי הבריטי הראשון שהציג תעמולת בחירות בטלוויזיה. בשנותיו האחרונות הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "Brains Trust" של הבי־בי־סי, שבה פאנל של מומחים דן במגוון נושאים אינטלקטואליים.

הוא חיבר ספרים על נקודות המפגש בין פילוסופיה למדע ולדת, בעידודו של ידידו אלברט איינשטיין. הוא הלך לעולמו ב־1963 בגיל 92.

טעות שיפוט עמוקה

צאצאיו של סמואל עדיין חיים במדינה שהוא חזה לראשונה במזכר הממשלתי ה"דיתירמבי" שלו לפני יותר ממאה שנה. בנו הבכור אדווין עבד במשך שנים בממשל המנדט, נשאר בירושלים לאחר הולדתה של מדינת ישראל וירש את אביו כוויקונט סמואל השני.

בנו של אדווין, דיוויד הרברט סמואל, נולד בירושלים ופיתח קריירה מדעית, נישא לא פחות מחמש פעמים והיה לאזרח הישראלי היחיד שישב בבית הלורדים (אם כי כיהן בו חבר נוסף שנשא שם של מקום בישראל: הוויקונט ממגידו, צאצא של אלנבי).

"תמיד קשה לבן להסתכל על המעשים של אביו באובייקטיביות", אמר אדווין סמואל לצוות צילום בשנות ה־70. "אני חושב שהוא היה מסכים שהוא עשה טעויות"

אחיינו של דיוויד, ג'ונתן סמואל, שנולד בבריטניה ב־1965, נושא את התואר הוויקונט מהר הכרמל. הרברט סמואל ניהל חיים של הישגים יוצאי דופן ומלאי הרפתקאות. אבל תרומתו לעלייתו של אל־חוסייני נותרה כתם בל יימחה במורשתו.

"תמיד קשה לבן להסתכל על המעשים של אביו באובייקטיביות", אמר אדווין סמואל לצוות צילום בשנות ה־70. "אני חושב שהוא היה מסכים שהוא עשה טעויות, לא מתוך רגשות עוינים כלשהם אלא מפני שהוא לא העריך את התוצאות. אחת מהן הייתה מינויו של חאג' אמין אל־חוסייני".

וסרשטיין, הביוגרף, מרחיב: "סמואל לא יכול היה, כמובן, לחזות את תפקידו המאוחר יותר של המופתי כמנהיג המרד הערבי בפלשתינה בין 1936 ל־1939 […] כשדרן של הנאצים מברלין וכחלילן שהוביל את אנשיו לתבוסה, גלות ואומללות" ב־1948.

סמואל מעולם לא התכוון שהמופתי יהפוך לדמות החזקה ביותר בפלשתינה הערבית, כותב וסרשטיין; זה קרה בהדרגה, וכוחו העצום התגלה רק לאחר עזיבתו של סמואל את פלשתינה. "אף על פי כן, תפקידו המוקדם של אל־חוסייני בפרעות של 1920 היה אמור לגרום לסמואל לעצור ולחשוב", הוא מעיר.

זה "מרמז על עיוורון הגנתי באשר לאופיו האמיתי של המופתי. סמואל כשל מלראות את אהבתו של המופתי לתחבולות, את העוינות העיקשת וחסרת הפשרות שלו לא רק כלפי הציונות אלא גם כלפי האימפריאליזם הבריטי, את נכונותו לנקוט אכזריות ממושכת כלפי בני עמו, לא פחות מאשר כלפי היהודים והבריטים.

"כשם שנוויל צ'מברליין שגה כאשר בטח בהיטלר, האמון של סמואל במופתי היה טעות שיפוט אישית ופוליטית עמוקה".

אורן קסלר הוא מחבר הספר (באנגלית) "פלשתינה 1936: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון" ("Palestine 1936: The Great Revolt and the Roots of the Middle East Conflict").