הטראומה שישראל ספגה ב־7 באוקטובר היא גם חסרת תקדים וגם בלתי נתפסת על פי כל קנה מידה היסטורי. מעולם קודם לכן, בכל 75 שנותיה, ישראל לא חוותה פורענות כזאת. אפילו חמאס לא צפה הצלחה שכזאת. שחקנים אזוריים אחרים – בעיקר חזבאללה ואיראן – נדהמו מהצלחת המתקפה.
אחד הגילויים המדהימים, שנודעו רק כמה ימים אחרי המתקפה, מדגיש את גודל הכשל המודיעיני: גופי הביטחון בישראל מעולם לא הביאו בחשבון התקפה כזאת, אפילו בתרחישים הגרועים ביותר. התרחיש הגרוע ביותר היה התקפה בו־זמנית על חמישה עד שבעה יישובים. המתקפה של חמאס בפועל כוונה נגד מספר גדול כמעט פי חמישה של יישובים – ונגד פסטיבל מוזיקה.
הפתעות מודיעיניות בסדר גודל כזה מטפחות סביבה שבה הערכות אסטרטגיות שגויות יכולות – ואף צפויות – להתרחש. חשוב להבין את הדינמיקה הפנימית בממסד הביטחוני של ישראל שהובילה לכשל המודיעיני – ולסכנות שבהסלמה בלתי מתכוננת – בזמן שיש לזכור כי ישראל היא מדינה גרעינית בלתי מוצהרת.
שני גופי המודיעין העיקריים שאמורים לספק התרעה אסטרטגית וכן לסכל פעולות טרור מעזה הם שירות הביטחון הכללי (שב"כ), שאחראי על המודיעין האנושי (יומינט), אבל משתמש גם באמצעים טכנולוגיים, בעיקר מודיעין אותות (סיגינט); ואגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן), שמשתמש בעיקר באמצעי איסוף טכניים.
מערכת ההתרעה הישראלית מפני התקפות טרור מעזה בקנה מידה קטן או גדול מסתמכת על שלוש שכבות הגנה. הראשונה, שמורכבת בעיקר ממקורות היומינט, הייתה אמורה לספק התרעה לכך שהנהגת חמאס החליטה לתכנן, להכין ולהוציא לפועל מתקפה רחבה.
השכבה השנייה, שמבוססת על יכולות איסוף הסיגינט של אמ"ן (יחידות 8200 ו־81) ועל מודיעין חזותי (יחידה 9900), עוסקת באיסוף ראיות להכנות ממשיות של חמאס להתקפה. השכבה השלישית היא חומת ההפרדה הגבוהה לאורך הגבול עם עזה, שמשלבת מכשולים פיזיים, חיישנים אלקטרוניים ואמצעים חזותיים אחרים שנועדו לספק את ההגנה האחרונה מפני ניסיון חדירה לישראל.
חשוב להבין את הדינמיקה בממסד הביטחוני שהובילה לכשל המודיעיני – ולסכנות שבהסלמה בלתי מתכוננת – בזמן שיש לזכור כי ישראל היא מדינה גרעינית בלתי מוצהרת
כל שלוש השכבות קרסו בבוקר 7 באוקטובר. הן לא סיפקו שום התרעה אסטרטגית על טבעה והיקפה של המתקפה שעמדה להתרחש. נראה כי בשורש המחדל הזה עומדים שני כשלים.
אחד הוא קונספטואלי – כמו המקרה הידוע של 1973 – וקשור בהערכה משותפת שגויה אך מוצקה של שב"כ ואמ"ן שהתבססה על שני מרכיבים: העליונות הצבאית והמודיעינית של ישראל, שאמורה להרתיע את חמאס מלפתוח בפעולה צבאית רחבה; והיכולת של אמ"ן ושב"כ להתריע מבעוד מועד על מתקפה כזאת.
Gaza |
A successful Hamas drone attack on an Israeli military position (auto-machine gun post) near Nir Am pic.twitter.com/aGMA9KVXMT
— Younis Tirawi | يونس (@ytirawi) October 7, 2023
האיפוק היחסי של חמאס בשנים האחרונות והעניין שלו לכאורה בהמשך זרימת הכסף מקטאר ובהגדלת מספר התושבים העזתים המורשים לעבוד בישראל חיזקו את התפיסה הזו בנפש הקולקטיבית של ראשי הפוליטיקה, הצבא והמודיעין.
הדבקות בתפיסת הרגיעה הובילה גורמים בכירים להתעלם מסימני אזהרה לפני המתקפה. בשנים האחרונות אזרחים בסמוך לגבול עקבו אחר התקשורת האלחוטית של חמאס, שבאמצעותה כוחותיו ארגנו וקיימו אינספור תרגילי אימון לכיבוש יישובים ישראליים.
הייתה אפילו הזדמנות של 11 שעות לייצר הרתעה או למזער את ההתקפה: בליל 6 באוקטובר המודיעין הישראלי זיהה כמה סימני אזהרה שגררו סדרה של התייעצויות מאוחרות בדרג גבוה
בשבועות האחרונים אותם גורמים קיבלו דיווחים על פעילות חריגה – כמו חקלאים מחופשים שמצלמים תמונות של גדר הגבול וכוחות חמאס מצוידים במפות המשקיפים על מוצבים צבאיים ועל יישובים בצד הישראלי – אבל התעלמו מהם.
הייתה אפילו הזדמנות של 11 שעות לייצר הרתעה או למזער את ההתקפה: בליל 6 באוקטובר המודיעין הישראלי זיהה כמה סימני אזהרה שגררו סדרה של התייעצויות מאוחרות בדרג גבוה, אבל התפיסה השגויה גברה ולא ננקטה עלייה משמעותית במצב הכוננות לאורך הגבול.
שב"כ אומנם שלח כמה סוכנים נוספים לדרום, אבל ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, המשיך את החופשה שלו באילת ולא בוצעה פריסת כוחות רחבה.
הכשל השני – והמדהים אף יותר – היה בתחום האיסוף. נראה ששב"כ כשל במשימתו הבסיסית ולא סיפק שום התרעה משמעותית בנוגע לכוונת חמאס לפתוח בהתקפה רחבה. ראש הארגון, רונן בר, הודה באחריות לכישלונו ב־16 באוקטובר, ועמיתו מאמ"ן עשה כמוהו זמן קצר לאחר מכן.
למרות הקשיים הידועים של גיוס מקורות אנושיים בתוך ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים, היעדר של כל מידע מוקדם מנכסי מודיעין בעזה הוא תעודת עניות
הישגי העבר המצוינים של שב"כ, וכן העובדה שמספר פעילי חמאס שידעו על המבצע החשאי ודאי היה גדול למדי, מחריפים את הכישלון. למרות הקשיים הידועים של גיוס מקורות אנושיים בתוך ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים, היעדר של כל מידע מוקדם מנכסי מודיעין בעזה הוא תעודת עניות.
הסברים אחרים קשורים יותר למאפיינים ספציפיים של שב"כ. החשוב שבהם הוא התרבות הארגונית שלו, שמבליטה את הצורך במבצעים להדיפת איומים קונקרטיים ומבודדים על פני התרעות מופשטות מפני התקפה כוללת.
אחת מתוצאותיה של התרבות הזאת, על פי כמה סוכני שב"כ בדימוס ששוחחנו איתם, הייתה לדרג את הניסיון רחב ההיקף של חמאס לכבוש יישובים ישראליים ליד הגבול במקום נמוך בסדר העדיפויות של הארגון. תוצאה אחרת הייתה התנוונות יכולות המחקר של שב"כ.
מחלקת מחקר גדולה הוקמה בסוף שנות ה־80 במטרה לספק הערכות אסטרטגיות. בשל העדפות ארגוניות, היא איבדה את האפקטיביות שלה בשנים האחרונות. נוסף על כך, בניגוד למסורת ארוכת השנים שלו, שב"כ נטה בשנים האחרונות לספק מודיעין שירצה את הדרג הפוליטי.
שב"כ נטה בשנים האחרונות לספק מודיעין שירצה את הדרג הפוליטי. הערכותיו תמכו במדיניותו של נתניהו, שלפיה יש לטפח את שלטון חמאס בעזה ולהחליש את כוחה והשפעתה של הרשות הפלסטינית
הערכותיו תמכו במדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה יש לטפח את שלטון חמאס בעזה ולהחליש את כוחה והשפעתה של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. פחות ידוע על תרומתו של אמ"ן למחדל, אבל נראה כי הוא סבל מהחולשה הידועה של אי־חיבור הנקודות, בעיקר בשל עודף אנליסטים ואינטגרציה בלתי מספקת.
ברור שהאימונים שערך חמאס לכיבוש יישובים ישראליים – כפי שהראה, לדוגמה, ה־CNN – נצפו על־ידי הרחפנים הישראליים ועל־ידי אמצעי איסוף מודיעין אחרים. אף על פי כן, האנליסטים של אמ"ן כשלו מלהבין את משמעותם האמיתית והתייחסו אליהם כאל תרגילי ראווה.
על פי כמה דיווחים, פעילי חמאס הטעו והונו את אמצעי הסיגינט של ישראל בכך שדיברו בשיחות המנוטרות על־ידי יחידה 8200 – ואולי גם על ידי יחידה 81 והסיגינט של שב"כ – על הימנעות ממלחמה נוספת, ובכך גילו רמת תחכום גבוהה בהרבה מכפי שיוחסה להם קודם לכן.
קו ההגנה האחרון, החומה המשתרעת על פני 65 קילומטרים לאורך הגבול, סיפקה לישראל תחושת ביטחון. כשצה"ל חשף את הפרויקט הזה – שעלותו עמדה על 1.1 מיליארד דולר – עם השלמתו בדצמבר 2021, הוא יצר את הרושם ששום מחבל לא יוכל לחצות את הגדר.
נוסף על הבטון התת־קרקעי, מתכנני הפרויקט השקיעו מאמץ באספקת הגנת סייבר יעילה למערכת האיסוף האלקטרונית שהותקנה על הגדר. אבל הם לא הביאו בחשבון תרחיש שבו חמאס ישתמש בחומרי נפץ כדי לחבל בה
המרכיב העיקרי שלה הוא מחסום תת־קרקעי עצום כנגד מנהרות, שכמות הבטון שבו מספיקה "לסלילת כביש מישראל לבולגריה", כפי שניסחו זאת בצה"ל. החלק התת־קרקעי של הגדר הוכח כיעיל ב־7 באוקטובר.
נוסף על הבטון התת־קרקעי, מתכנני הפרויקט השקיעו מאמץ באספקת הגנת סייבר יעילה למערכת האיסוף האלקטרונית שהותקנה על הגדר. אבל הם לא הביאו בחשבון תרחיש שבו חמאס ישתמש בחומרי נפץ כדי לחבל בה וברחפנים כדי להטיל חומרי נפץ על עמדות התצפית.
העמדות המתוחכמות אמורות היו להעביר מודיעין חזותי למסכי החיילים המשרתים במקלטים תת־קרקעיים (כמה מאותם חיילים שלא היו במשמרת באותו הזמן – רבים מהם נשים – נרצחו בשנתם לאחר שחמאס פרץ את הגבול ותקף את הבסיס).
הרחפנים השביתו גם כ־100 עמדות תצפית וירי המופעלות מרחוק. קשה להבין את נקודת העיוורון הזאת בהתחשב בריבוי סרטוני המלחמה מאוקראינה שמראים כיצד האוקראינים השתמשו ברחפנים כדי להטיל רימונים על טנקים וחיילים רוסיים.
צה"ל גם השתמש בשלושה בלוני תצפית גדולים כקו שני של מעקב אחר המתרחש בעזה – בחלקה הדרומי, המרכזי והצפוני. בשבועות שלפני ההתקפה, שלושת הבלונים יצאו מכלל שימוש
צה"ל גם השתמש בשלושה בלוני תצפית גדולים כקו שני של מעקב אחר המתרחש בעזה – בחלקה הדרומי, המרכזי והצפוני. בשבועות שלפני ההתקפה, שלושת הבלונים יצאו מכלל שימוש בשל הפעלתם בתנאי מזג אוויר לא מתאימים, אבל הצבא התמהמה בהחזרתם לשימוש.
אף שהיעדר התרעות מודיעין איכותיות היה הגורם העיקרי לשאננות הישראלית, אסור להתעלם מתפקידו של היעדר הדמיון, שהודגש בדוח הוועדה האמריקאית לחקירת אירועי 11 בספטמבר. כמובן, בהתחשב ביכולות של חמאס ובקרבת היישובים הישראליים לגבול, לא היה מדובר בתרחיש שלא ניתן היה להעלות בדמיון כמו מתקפת 11 בספטמבר, שבה אל־קאעידה השתמש במטוסים חטופים.
מבחינה זו, היעדר הדמיון תרם לכשל האיסוף, והאיסוף הבלתי מספק חיזק את האמונה שלפיה מתקפה כוללת של חמאס איננה סבירה, מה שיצר מקרה קלאסי של כשל מערכתי. בהתחשב בממדי הטבח שביצע חמאס, ממשלת ישראל והציבור נחושים עתה להשיג לא פחות מאשר השמדה מוחלטת של כוחו הצבאי והאזרחי.
יש גם הכרה – בתוך הממשלה ומחוצה לה – בכך שהמחויבות להשמדה מוחלטת של חמאס כארגון היא חסרת תקדים, וכפי שציינו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ואחרים, היא ככל הנראה בלתי ניתנת להשגה. מחויבות כזאת יוצרת סיכונים יוצאים מגדר הרגיל.
נכון לעכשיו, החזית הצפונית רק מבעבעת, אבל המצב יכול להסלים במהירות רבה למלחמה בקנה מידה מלא. חזבאללה, כפי שאמר שר הביטחון יואב גלנט ב־18 באוקטובר, חזק פי עשרה מחמאס
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, צה"ל פועל בכוחות גדולים באזורים נקודתיים ברצועה. אבל ישראל גם מתמודדת עם חזית כפולה בצפון – כ־80 קילומטרים מול חזבאללה בגבול לבנון ויותר מ־70 קילומטרים מול סוריה לאורך רמת הגולן.
נכון לעכשיו, החזית הצפונית רק מבעבעת, אבל המצב יכול להסלים במהירות רבה למלחמה בקנה מידה מלא. חזבאללה, כפי שאמר שר הביטחון יואב גלנט ב־18 באוקטובר, חזק פי עשרה מחמאס. לטענת הארגון, יש לו 100 אלף לוחמים וברשותו עשרות אלפי רקטות וטילים, חלקם מדויקים מאוד, שיכולים להגיע לכל מקום בישראל ולגרום נזק חמור לערים גדולות ולמתקנים צבאיים.
ישנה גם רוח הרפאים המאיימת של איראן, הפטרונית של חזבאללה. ב־14 באוקטובר שר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדאללהיאן הזהיר את ישראל בשעה שביקר בביירות כי אם לא תפסיק את תקיפותיה בעזה מצפה לה "רעידת אדמה ענקית".
אף אחד לא יודע אם חזבאללה – ואולי אף איראן – יישארו על הקווים במהלך ההתקפה הישראלית הממושכת על עזה, שמטרתה להשמיד את חמאס. בו בזמן, מנגנוני המודיעין של ישראל, המומים מכישלונם לחזות את מתקפת חמאס, מתייחסים כעת ברגישות יתר לכל סימן לאיום דומה, מה שהוביל לכמה התרעות שווא בימים האחרונים.
לפני 50 שנה, ב־7 באוקטובר, היום השני והגרוע ביותר של מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון משה דיין ביקש מראש הממשלה גולדה מאיר את הנשק הגרעיני (ככל הנראה להרכיב את הנשק) להפגנה
כך היה גם לאחר המחדל של 1973, כשיצאו כמה התרעות על מתקפה מצרית וסורית קרבה, כפי שתיאר בזיכרונותיו מוטה גור, אלוף פיקוד צפון לאחר המלחמה. אולם דבר אחד ברור: הסלמה כוללת, מכוונת או בלתי מכוונת, בין ישראל לחזבאללה, עם או בלי איראן, עלולה לייצר תרחישי מלחמה ברמת אכזריות ופראיות שהאזור טרם ראה.
הסיכון המשמעותי והלא ודאי הזה הוא שמדגיש את בולטות הגורם האמריקאי במשוואה הנוכחית. לפני 50 שנה, ב־7 באוקטובר, היום השני והגרוע ביותר של מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון משה דיין ביקש מראש הממשלה גולדה מאיר את הנשק הגרעיני (ככל הנראה להרכיב את הנשק) להפגנה.
היו גם מי שטענו (בהם סימור הרש בספרו "ברירת שמשון") כי החלטת נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון ב־12 באוקטובר 1973 להוציא מייד רכבת אווירית לישראל התקבלה עקב כוננות גרעינית ישראלית.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן זיהה את האופי חסר התקדים של המצב ומייד הורה לנושאת המטוסים ג'רלד ר' פורד להפליג לעבר חופי ישראל, בד בבד עם שליחת רכבת אווירית של ציוד צבאי לישראל. נכון לעכשיו, גם נושאת המטוסים אייזנהאואר נמצאת בקרבת המדינה.
מעולם, בשום מלחמה ישראלית קודמת, ממשלת ארה"ב לא פעלה בנחישות ובמהירות כפי שפעלה עתה. תמיכתו של ביידן בישראל היא חסרת תקדים ללא ספק, והיא נובעת משילוב של ערכים ואינטרסים
מעולם, בשום מלחמה ישראלית קודמת, ממשלת ארה"ב לא פעלה בנחישות ובמהירות כפי שפעלה עתה. תמיכתו של ביידן בישראל היא חסרת תקדים ללא ספק, והיא נובעת משילוב של ערכים ואינטרסים, רגשות ודרישות אסטרטגיות. מהבחינה האסטרטגית, המטרה ברורה למדי – הרתעה, להזהיר את חזבאללה ואיראן שלא יעזו לנצל את מצב, או כפי שניסח זאת ביידן עצמו: "Don't, don't".
אבל ייתכן ששיקול אסטרטגי נוסף ממלא כאן תפקיד. אף שוושינגטון בקושי מזכירה זאת, ישראל היא מדינה גרעינית, אבל מסוג מיוחד – היא מעולם לא הצהירה על כך רשמית או ערכה ניסויים גלויים. במשך יותר מחצי מאה ישראל בנתה ושימרה מעמד גרעיני ייחודי ועמום ויצרה מונופול גרעיני באזור, שנועד להרתעה מפני איומים קיומיים.
כל מנהיגי העבר של ישראל התייחסו לנכס האסטרטגי הזה כקדוש, ואילו ארה"ב, מאז ניקסון, הסכימה בשתיקה למעמד הייחודי של ישראל כל עוד הוא טופח בצורה אחראית. אולם, במהלך עשרת החודשים האחרונים נתניהו הזניח את המורשת הזאת – ואפילו נהג בה בחוסר אחריות. הוא מינה את נאמנו חסר הכישורים דודי אמסלם לשר הממונה על הוועדה לאנרגיה אטומית.
לאחרונה, בניגוד לעצתם של מומחי גרעין, נתניהו שקל לאפשר לסעודים יכולת עצמאית להעשרת אורניום – שכמו בכל מדינה, טומנת בחובה סכנה לפיתוח נשק גרעיני – בתמורה לנרמול היחסים עם ישראל. כל זאת על רקע תקריות עבר, בכלל זאת בסוף שנות ה־90, שבהן נתניהו הותיר אצל נתוני החסות שלו את הרושם שהוא חסר את התכונות הדרושות כדי לשלוט במפתחות לגרעין הישראלי.
ביידן (בעקבות המלחמה באוקראינה) מבין את כובד החשיבות ואת השבריריות של הטאבו הגרעיני. אפשר לתהות אם סיבה נוספת, לא מדוברת, למעורבותו חסרת התקדים היא הצורך לוודא שהטאבו הזה לא ינופץ
בזמן שישראל מנהלת מלחמה בעזה, יש סכנה אמיתית שחזבאללה ישגר עשרות אלפי טילים על ישראל. דבר זה, בתורו, עלול ליצור מצבים שבהם שרים פזיזים וחסרי ניסיון יגיבו בפראות. רק לאחרונה חברת הכנסת מהליכוד טלי גוטליב קראה לממשלה בפומבי "לעשות שימוש בכל מה שיש לנו בארסנל" נגד חמאס, לרבות נשק "יום הדין".
ברגעים כאלה אי־אפשר לשכוח את מעמדה הגרעיני הייחודי של ישראל. אולי יותר מאשר מנהיגים אמריקאים קודמים, ביידן (בעקבות המלחמה באוקראינה) מבין את כובד החשיבות ואת השבריריות של הטאבו הגרעיני העולמי.
אפשר לתהות אם סיבה נוספת, לא מדוברת, למעורבותו חסרת התקדים של ביידן – בכלל זאת פריסת הצי הימי שלו וביקורו המתוקשר בישראל ב־18 באוקטובר – היא הצורך לוודא שהטאבו הזה לא ינופץ.
אורי בר־יוסף הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בינלאומיים של בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בין ספריו: "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" ו־"Intelligence Success and Failure: The Human Factor" (הצלחה וכישלון מודיעיניים: הגורם האנושי), שכתב יחד עם רוז מקדרמוט.
אבנר כהן הוא פרופסור ללימודי אי־הפצת נשק גרעיני וטרור במכון מידלברי ללימודים בינלאומיים במונטריי, קליפורניה. בין ספריו: "ישראל והפצצה" ו־"The Worst-Kept Secret: Israel's Bargain With the Bomb" ("הסוד השמור בצורה הגרועה ביותר: העסקה של ישראל עם הפצצה").
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל ילד שקרא רומנים שעוסקים בנושאי מודיעין יודע שמידע שמגיע ממקורות מודיעיניים יכול להיות שגוי מתעתע ולוקה בחסר. לכן כל מערכת הגנתית או התקפית מתוכננת לפעול בתנאים של חוסר מידע מודיעיני ו/או מידע מודיעיני מתעתע.
בימי קדם החומות נבנו כדי לעצור פיזית את האויב. החומה בעוטף עזה מעולם לא היתה מיועדת לעצור את החמאס פיזית בלבד. היא חסרת ערך הגנתי אם מאחוריה אין כוחות שמגנים עליה, גם במקרה של הפתעה גמורה.
מקריאה והקשבה למדתי שיש גוף שנקרא אוגדת עזה. אני יוצא מתוך הנחה שתפקידה של חלקים ו/או כולה היו אמורים להגן על החומה מפני פריצה של החמאס.
לעניות דעתי המחדל העיקרי אינו חוסר המידע המודיעיני. המחדל העיקרי טמון בשאלה, איכן היו היחידות הלוחמות של האוגדה (בניגוד ליחדות המנהלתיות שלחמו בגבורה). מי מיקם את היחידות האלה ולמה הוא עשה זאת ? שאלה נוספת שאני שואל את עצמי למה אף אחד לא מתייחס למחדל הזה ?