"בחרתי באביב אצילי בגלל השם ואנחנו גם די קרובים בגיל", אומר הצייר אביב קלר בן ה־48 מתל אביב על הבחירה שלו לצייר דווקא את הנעדר המסוים הזה שנחטף לעזה עם אשתו ליאת. אצילי הוא מוסכניק וחקלאי מניר עוז וגם אומן מקורי שדווקא ביום חטיפתו – השבעה באוקטובר – ננעלה תערוכה שלו בגלריה נחשבת בתל אביב.

"עולמות לא קשורים שפתאום מתחברים", מספר קלר על ההתוודעות שלו למושא הציור בנסיבות הקשוחות: הוא עמד ברחבת מוזיאון תל אביב וצייר את החטוף יחד עם עוד כמה עשרות אומנים במסגרת פרויקט של קבוצת צבע טרי ועמותת יוצרים סביבה, שהזמינו אותם לצייר את כל החטופים והנעדרים מתצלומים שנתנו להם המשפחות והקרובים שלהם.

"היו שאמרו שאנחנו דומים, באו מכרים שלו והתברר שהוא היה אומן. חברת ילדות שלי כתבה שהכירה גם אותו, מישהי אחרת שאני מכיר סיפרה שהיא דודה של אשתו החטופה"

"היו כאלה שאמרו שאנחנו דומים פיזית, מה שלא חשבתי עד אז. באו מכרים שלו וסיפרו עליו והתברר לי שהוא עצמו היה אומן. חברת ילדות שלי כתבה שהיא הכירה גם אותו מגיל 18; מישהי אחרת שאני מכיר סיפרה שהיא דודה של אשתו החטופה", מוסיף האומן, שבדרך כלל מצייר נופים, לרוב מהתבוננות – ונמנע מלעבוד עם צילומים.

אביב אצילי, בציור של אביב קלר (צילום: צבע טרי)

"מתבקש לצייר אותם"

בפרויקט הזה, הוא ואומנים אחרים לא היו צריכים לחפש השראה. היא פשוט הונחה לפניהם. ההגבלה הפורמלית הזו של ציור דיוקנאות מתצלומים הביאה אותם לעשות את הדבר המובן מאליו: לתפוס רגע מסוים בחיים של הנעדרים והחטופים בתקווה גדולה שיחזרו לכאן.

את דיוקנאות הם מטעינים בפרשנות הייחודית שלהם בעזרת פלטה ומכחול, עם פחות או יותר נאמנות ריאליסטית למקור. קלר צייר את אצילי בנַגלה אחת של ארבע שעות ב"כיכר החטופים והנעדרים". חלק מהאומנים לקחו את הצילום לסטודיו ועבדו עליו במרחב הפרטי שלהם.

בתצלום המקורי, דמותו של החטוף נראית ברגע נינוח עם בקבוק בירה בידו ומבנה כפרי מאחוריו. לעומת זאת, בציור, בקבוק הבירה הושמט, הרקע הפסטורלי הוחלף במשיחת מכחול עבה שמבליטה את דמותו של המצויר, כשהוא מישיר אלינו מבט עז מהול בעוצמה כבושה.

ציירים מציירים את החטופים והנעדרים ברחבת מוזיאון תל אביב. נובמבר 2023

הציור עורר אמוציות

למה בעצם צריך את הציורים האלה, כשהציבור נחשף לתצלומים המקוריים התלויים בכל פינת רחוב? בתשובה לשאלה הזו, הצייר של תצלום הבחור החטוף אומר כך: "זו שאלה טובה שבעצמי אני תוהה לגביה – מה טוב הציור על פני הצילום?

"עובדה שהציור הזה עורר הרבה אמוציות מול אנשים שראו אותו אז כנראה שיש הבדל. בצילום יש משהו אובייקטיבי, אביב ישב עם בירה עם החבר'ה ומישהו צילם והנציח את הרגע כשלא הייתה כוונה אומנותית. ואז אני בא ומשהו בהנצחה של זה במדיום האחר מעבירה [את זה] טרנספורמציה סובייקטיבית.

"אני מכניס את מה שאני מרגיש באותו רגע. הצילום צולם בימים יפים ושקטים והציור בימים סוערים ואמוציונליים. התקופה שבה אנחנו מצויים היא כזו שהכול מעורר אמוציות"

"אני מתערב ומכניס את עצמי ומה שאני מרגיש באותו רגע. מן הסתם הצילום צולם בימים יפים ושקטים והציור נעשה בימים סוערים ואמוציונליים וזה עובר הלאה. התקופה שבה אנחנו מצויים היא כזו שכל דבר מעורר אמוציות לטוב ולרע.

"רציתי לצייר אותו ברחבת המוזיאון ולא לקחת את המשך העבודה הביתה כי הכיכר נהפכה למקום עליה לרגל לפרוק מה שיש לך בסיטואציה הזו. הפרויקט הזה הוא יפה בגלל שהוא פשוט ומתבקש – לבוא ולצייר אותם".

אמיליה אלוני. ציור של סטלה למיחוב (צילום: צבע טרי)

"שתחזור ותראה את עצמה שמחה"

הפעולה הפשוטה והמתבקשת הזו – לצייר את הנעדרים והחטופים – הולכת ונשלמת בימים אלה במסגרת הפרויקט שביקש להאיר את כולם בידי האומנים שבחרו תצלום אחד או שניים מתוך הערמה שהונחה בפניהם.

עד כה צוירו קרוב ל־200 מהם ולדברי מנור גרא, משנה למנכ"ל צבע טרי, בימים האחרונים הם ניסו להשיג תמונות של החטופים התאילנדים וכן של ארבעה מהפזורה הבדואית כדי לצייר גם אותם.

שיטוט בתמונות שלהם מעורר חששות ותקווה, הזדהות ואימה – וגם מאפשרות לאומנים לעשות מעשה כנגד חוסר האונים שאופף את כולנו נוכח הטראומה הקולקטיבית. כך, למשל, בציור של אמיליה אלוני בת ה־6, שדמותה הקורנת וחיוכה התמים צבוע בגוונים ורודים.

ציור של הנעדר בר קופרשטיין ברחבת מוזיאון תל אביב. נובמבר 2023 (צילום: צבע טרי)

"בדרך כלל אני מציירת אנשים שהגיעו אלי לסטודיו וזוכה להכיר אותם", מספרת הציירת סטלה למיחוב שציירה את הילדה החטופה. "כשניגשתי לצייר את אמיליה מצילום זו חוויה כל כך אחרת, וחשבתי איך לא לקחת את התחושות הקשות שליוו אותי אלא דווקא את היום של אחרי, שהיא תחזור ותוכל לשמוח ולראות את עצמה בצבעים מלהיבים וילדיים קצת.

"ציירתי אותה בפסטל יבש, לעומת הפנדה שילדים מציירים איתה, ועדיין רציתי להעביר משהו מחדוות היצירה הילדית. הקול קורא לצייר דיוקנאות חטופים פגש אותי במקום שבו אני עצמי הרגשתי קשה מאוד עם כל מה שקרה. ביממה הראשונה של האירוע ראיתי סרטונים קשים בטלגרם כי יש לי משפחה שלא ענתה לטלפונים בשדרות ובכל סרטון שפתחתי התפללתי לא לראות אותם.

"חשבתי איך לא לקחת את התחושות הקשות שליוו אותי אלא דווקא את היום של אחרי, שהיא תחזור ותוכל לשמוח ולראות את עצמה בצבעים מלהיבים וילדיים קצת"

"זה זעזע אותי והווידאו שבו מובילים את אמיליה לתוך עזה נחרט לי עמוק בתודעה, איך שהיא החזיקה באימא שלה, דניאל. הרגשתי שאני שם ביחד איתם ושאלתי את עצמי מה הטעם באומנות ובציור – והדיבורים היפים על הומניזם שלא עוזרים לאף אחד – כשבאים להרוג אותך. אני לא רופאה או חיילת שיכולה לרוץ לשטח ולעזור למישהו".

החטופה מיה שם בציור של נטליה זורבוב (צילום: צבע טרי)

כמה זמן לקח לך לעבוד על הציור שלה?
"במפגש שבו אומנים נוספים הגיעו לצייר את הצילום של אמיליה, שהיה קצת מפוקסל, לקחתי אותו איתי הביתה ולא ספרתי את השעות כי חיכיתי שהתינוקת שלי תירדם והלכתי לחדר השני לצייר, ויש דיסוננס בין התינוקת שיש לי בחדר השני והמחשבות הקשות על אמיליה.

"אני בטוחה שאפילו אחרי הדבר הזה היא תחזור לחייך ולשחק בחול ולהיות ילדה. אני מאחלת ומאמינה בזה וחושבת שיש חשיבות לאמונה שלנו שזה יקרה"

"אני לא יכולה לומר כמה זמן זה לקח כי חצי מהזמן התפרקתי וחיטטתי בפצע וראיתי סרטונים כמו זה של אימא של אמיליה, דניאל. אחד הדברים שחיזקו אותי זה שעל אף שהיא נראית במצב קשה, היא לא נראתה כמו אימא מתאבלת.

"אני שואבת המון כוח מסיפורים של אנשים שעברו דברים נוראיים ומוכיחים שיש תקומה ושאחרי הנורא מכל אפשר לצמוח מחדש ולמצוא את האושר ואת זה ניסיתי להעביר בציור. אני בטוחה שאפילו אחרי הדבר הזה היא תחזור לחייך ולשחק בחול ולהיות ילדה. אני מייחלת ומאמינה שזה יקרה וחושבת שיש חשיבות לאמונה שלנו".

דיצה היימן. ציור של לריסה מילר (צילום: לריסה מילר)

לעבד את השבעה באוקטובר

הציורים של החטופים והנעדרים מייצרים מודעות למה שגם ככה חורך את הנשמה והפך למרבה הצער להנצחה של חלקם. כך, למשל, הציורים של נועה מרציאנו, שני גבאי, יהודית וייס ודוד שלו זכרם לברכה, שנעשו כשעוד נחשבו לחטופים ולאחר מכן התברר שנרצחו.

תמונות הקורבנות צרובות בתודעה הציבורית ומציפות אותנו כך שהציורים שלהם מהווים גם הזרה ועידון של המבט עליהם כפרטים ולא כחלק מקבוצה אמורפית. הציירים מעידים כי הסיטואציה הייחודית שבה מושא העבודה נמצא במצוקה השפיעה עליהם והשתקפה בתהליך העבודה. כך, למשל, בציור של שלי רייך את טל שהם, שנחטף מבארי ביחד עם אשתו ושני ילדיו, נווה בן 8 ויהל בת 3.

טל שוהם בציור של שלי רייך (צילום: שלי רייך)

"לפני שציירתי קראתי על טל שהוא מטפל שעוזר לאנשים עם כאבים. ניסיתי לתת לדבר הזה איזשהו ביטוי באופן שבו הפורטרט מצויר – בעבודה עם שקיפויות בצבעי מים", אמרה רייך.

"מבחינתי, הציור הוא ניסיון לתת מקום שיש בו רכות וחמלה לאדם שעובר את הנורא מכל, לחזק את בני משפחתו שנחטפו ביחד איתו ואת האנשים שמחכים להם. במהלך העבודה על הפורטרט ניסיתי לתפוס את החיוניות של טל. היה לי חשוב לדמיין אותו בחיים ודמיינתי אותו חוזר הביתה", הוסיפה.

"מבחינתי, הציור הוא ניסיון לתת מקום שיש בו רכות וחמלה לאדם שעובר את הנורא מכל, לחזק את בני משפחתו שנחטפו ביחד איתו ואת האנשים שמחכים להם"

ככלל, יש בשבועות האחרונים שלל מיצבים אומנותיים שפועלים בכיוון הזה, בין שהם בשיתוף משפחות החטופים או יוזמות עצמאיות של אומנים שמעבדים את השבעה באוקטובר לעבודות אמנות של דימויי המלחמה, החיילים והאזרחים החיים והמתים והשכול של קרוביהם, אבל לא רק.

View this post on Instagram

A post shared by Sharon Fidel (@sharonfidel.art)

הנצחה דרך הבתים

נועה הרניק, בחרה להנציח דווקא את הבתים שנחרבו. היא קיבלה כמה עשרות בקשות לאייר את הבתים ההרוסים ביישובי העוטף והצליחה להשלים בסביבות כ־20 עד כה. היא מוצאת בזה נחמה, ואומרת כי מעשה הציור מקרב אותה לפרטים שמאחורי הסיפור הגדול:

"מדברים על 1,400 אנשים שמתו וזה משהו שאדם לא יכול לתפוס. זה קצת כמו השישה מיליון, מספר כזה. אם אני מציירת ציור של בית ובאה הבת של האנשים שחיו שם ואנחנו נפגשות, והיא מספרת את הסיפור של הוריה שהצילו אנשים ועל התושייה שהייתה להם, אז אני מרגישה קצת כאילו שאני מכירה אותם.

"אני מרגישה כאילו אני מכירה אותם. פתאום אני רואה איך נראה השרפרף ואיזה עציץ היה להם בכניסה לבית וזה הופך להיות פחות מופשט ויותר מוחשי, מוכר, קרוב ומשמעותי"

"פתאום אני רואה איך נראה השרפרף ואיזה עציץ היה להם בכניסה לבית וזה הופך להיות פחות מופשט ויותר מוחשי, מוכר, קרוב ומשמעותי. בעבודה שלי אני מסדרת בתים ובין השאר מפנה בתים של אנשים שנפטרו וזה קצת מזכיר לי את העבודה הזו – זה להכיר אנשים שלא פגשתי אף פעם דרך החפצים שלהם ואני אוהבת את זה".

הרניק עובדת על פי תצלומים ששלחו לה, אם כי להרבה מהם אין צילומים מסודרים כך שהיא נאלצת להסתפק בסרטוני וידאו או תמונות מגוגל מפות. אני מציירת על נייר בטוש שחור וצבעי מים ועיפרון ולפעמים עם אקריליק, תלוי מה שמסתדר עם הציור עצמו.

"פגשתי אישה שהיא בת של מישהו שנהרג וסיפרה לי שקצת התביישה לבקש ממני לצייר את הבית שלהם. אמרתי לה שתפיץ בקבוצה של הקיבוץ שלה שזה לא שאני מסכימה, אלא מבקשת לעשות את זה ומאוד אשמח שיפנו אליי עוד אנשים ולא יתביישו".

מבט אנושי

דמויות הנרצחים מופזים באור זוהר ומיטבי באיורים של דניאל פלג. כך, למשל, זה של דור ליפשיץ, יבדל לחיים ארוכים – שני מימין באיור – שנראה עם חבריו הגולשים עילי נחמן, אדיר מסיקה ומתן אקשטיין שנרצחו במסיבה ברעים.

בשיחה איתה, פלג מסבירה איך התחילה לאייר אותם בהתנדבות עבור החברים והמשפחות: "הייתי בימים הראשונים בשיתוק מוחלט. אני מאיירת ספרי ילדים ועיתונות והיו לי דד־ליינים ומחויבויות ולא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר. התחילו יוזמות של איור לזכרם והרגשתי ריחוק פיזי, שיתוק וחוסר אונים והייתי עם הילדה שלי בלי מסגרת.

"הרגשתי לא בנוח לצייר את מי שלא ביקשו ממני, זה נראה טרי ומוקדם מדי. ואז פנתה אלי נעה אבידן וביקשה שאצייר אותה עם חברתה שנרצחה, מאיה פודר ז"ל, סטודנטית לקולנוע שנרצחה במסיבה ברעים.

נועה אבידן ומאיה פודר (צילום: דניאל פלג)

"אין לי תסביך גדלות, אני לא מרגישה שאני עושה משהו משמעותי או גדול אבל זה הרגיש כמו 'בריף' ונראה הדבר הנכון לעשות. אז קראתי מה שיכולתי למצוא על מאיה, כמו את ההספדים שכתבו עליה, מי היא הייתה ומה סיפרו עליה ונעה התרגשה והביאה את הציור למשפחה שלה. מאז אנשים פונים אליי ואני מבקשת שיספרו על האדם שאיבדו וקצת מתאהבת במי שאני מציירת.

"מצאתי את עצמי נכנסת לסיפורים של כל אחד ומבקשת שיספרו לי עוד ושישלחו כמה תמונות ואיך ירצו לזכור אותם. אני מנסה להימנע מאיור הנצחה קר של פורטרט וזהו. אם שלחו תמונה אחת אני עובדת עם מה ששלחו. אני עדיין אימא לפעוטה בלי מסגרת ועם דד־ליינים ומציירת בלילות ולא מתקתקת את זה, אבל בסוף אגיע לכל השלושים ומשהו שפנו אליי עד עכשיו".

אלה בסופו של דבר איורי הנצחה.
"מבחינתי אלה איורי זיכרון. אני קצת שוברת את הכלל הזה כי אני עובדת על איור של משפחת וייס מבארי שבה אב המשפחה נרצח ואילו האימא והבת עדיין חטופות – זו הנצחה של המשפחה ולא של החטופות שאותן אנחנו רוצים לראות חוזרות. אבל בגדול אני לא מאיירת את החטופים כי זה קצת לאבד תקווה ולא דבר שאני רוצה לעשות".

"Boys": איור של דניאל פלג. שני מימין: דור ליפשיץ. לצדו חבריו עילי נחמן, אדיר מסיקה ומתן אקשטיין (צילום: דניאל פלג)

המאיירת מבקשת לתת פרופורציות נכונות לאיור – לא הסברה או מסרים מורכבים מדי מעבר ללזכור את האנשים כפי שהיו. באותה נשימה, היא מגלה שהאיורים שלה עוררו הזדהות גם ממבקרי ישראל:

"במאי האחרון איירתי דיוקנאות של ילדים שנהרגו בהפצצות בעזה. פשוט קמתי בבוקר וראיתי תמונות שלהם ואמרתי לעצמי, אני לא מוכנה לסבול את זה שהם מוגדרים נזק אגבי. אני רואה אותם וחושבת שזה מייצר מבט אנושי.

"היו לזה תגובות של 'וואטאבאוטיזם'. אנשים ממש כעסו על זה שאני מנציחה את הילדים העזתים. ואילו עכשיו, חברות תומכות פלסטין רואות את הטרגדיה באיורים של הישראלים וכותבות לי 'כמה עצוב'".

"לאיורי העזתים ההרוגים היו תגובות של 'וואטאבאוטיזם' וכעס שאני מנציחה אותם. עכשיו, חברות תומכות פלסטין רואות את איורי הישראלים וכותבות לי 'כמה עצוב'"

מאז השבעה באוקטובר יש קרוב לאלפיים נרצחים והרוגים ישראלים וזרים. כפי שאמרו חלק מהמרואיינים, מדובר במספרים גדולים שקשה להתחבר אליהם. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור האם, מתי ומי מהחטופים יחזרו בחיים מעזה. הציירים של החטופים עשו זאת בתקווה וכוונה גדולה לתת להם את הציור כאשר יחזרו לארץ. במקרים אחרים, הציורים יהיו חלק מהדרך לזכור אותם.

נועה מרציאנו ז"ל. ציור של עטי ברקלי (צילום: צבע טרי)