בשבועות שלאחר האסון בשבעה באוקטובר עמדו הישראלים נדהמים מחוסר התפקוד הממשלתי בכל הקשור בטיפול בקורבנות הטבח, במפונים, ובעורף האזרחי באופן כללי. הם תלו את האשמה במצב בממשלה חסרת כישורים אשר קידשה נאמנות על פני יכולות כקריטריון מרכזי באיוש תפקידים במגזר הציבורי.

אך שורשי האימפוטנציה הממשלתית נעוצים במקום הרבה יותר עמוק. הם נעוצים בתפיסה אשר קודמה בישראל בעשורים האחרונים, במיוחד בשנות שלטונו של בנימין נתניהו, הרואה במדינה מטרד, גורם המפריע להתנהלות החברה והכלכלה – ועל כן, יש לצמצמו או לעקור את כוחו. זהו היבט מרכזי של התפיסה הנאו-ליברלית, שבה היעלמות המדינה היא, כמו שאומרים, "לא באג, אלא פיצ'ר".

שורשי האימפוטנציה הממשלתית נעוצים בתפיסה שקודמה בישראל בעשורים האחרונים, במיוחד בשנות שלטון נתניהו, הרואה במדינה מטרד – שמפריע להתנהלות החברה והכלכלה ולכן יש לצמצמו או לעקרו

בשנה האחרונה נתערערו הנחות היסוד של הציבור הישראלי במגוון תחומי חיים. ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה – וקיימת הכרה גוברת כי ישנם נושאים רבים הדורשים חשיבה ודיון מחדש. בתוך כך, כל חשיבה רצינית על העקרונות אשר צריכים לעמוד בבסיס החיים המשותפים במדינת ישראל בראייה קדימה חייבת לכלול גם התייחסות להיבט הכלכלי-חברתי.

בישראל של שנת 2023, ככל שמדובר בכלכלה, מרבית האזרחים יודעים מה הם לא רוצים, אך מתקשים להסביר מה הם כן רוצים. הדבר תקף גם לגבי מרבית אנשי הציבור והפוליטיקאים.

מצד אחד, הם לא רוצים סוציאליזם. הסוציאליזם, כפי שנחווה במדינות שונות במאה העשרים, הביא עמו כפייה חברתית וכשל מבחינה כלכלית. מצד שני, הם גם לא רוצים נאו-ליברליזם – תפיסת העולם הפוליטית-כלכלית אשר הפכה דומיננטית בעיקר בארה"ב בעשורים האחרונים ויוצאה משם למדינות אחרות, כולל לישראל. זו תפיסה המקדשת אינדיבידואליזם ושמה במרכזה את חירות הפרט ואת זכות הקניין שלו כזכות-יסוד בלתי-ניתנת לערעור, באופן שאין שמים עליהם מעצורים או איזונים מול עקרונות אחרים.

תפיסה זו רואה במדינה מטרד – כיוון שהיא מגבילה את חירותו של האדם. בעשורים האחרונים הוביל הנאו-ליברליזם לפערים כלכליים גדולים ולתחושות גוברות של אי-צדק בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות.

התפיסה הנאו-ליברלית רואה במדינה מטרד – כיוון שהיא מגבילה את חירותו של האדם. בעשורים האחרונים הוביל הנאו-ליברליזם לפערים כלכליים גדולים ולתחושות גוברות של אי-צדק בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות

אז מה כן?

דרוש ניסוח פוזיטיבי של חזון כלכלי-חברתי ליברלי חדש. להלן הצעה למספר עקרונות כלליים בהם ניתן לעגן, ומהם לפתח, חזון כזה:

1

הכלכלה צריכה לשרת את החברה, ולא להפך. הכלכלה צריכה לתרום לרווחה האנושית והחברתית הכללית. אחרת, היא אינה ממלאת את תפקידה. זה צריך להיות עקרון מנחה בבחינת מדיניות כלכלית.

הכלכלה היא רק היבט אחד של החיים החברתיים. בהתאם לכך, גם אם כלכלת שוק היא שיטה כלכלית יעילה, אולי הטובה ביותר המוכרת לנו, אין הדבר גורר כי יש להחיל את הגיון השוק ואת כלליו על שאר תחומי החיים.

חוקי המוסר האנושיים יכולים בהחלט להגביל את הכלכלה. לדוגמה, הגישה לשירותים חברתיים בסיסיים, כמו בריאות וחינוך, צריכה להיות פתוחה לכולם, ולא צריכה להיות נתונה לדינמיקות של שוק. וכן, ניתן להגביל את הכלכלה במקומות בהן היא דורסת את כבוד האדם – לדוגמה, דרך הבטחת שכר מינימום ותנאי עבודה נאותים לעובדים.

חוקי המוסר האנושיים יכולים בהחלט להגביל את הכלכלה. לדוגמה, הגישה לשירותים חברתיים בסיסיים, כמו בריאות וחינוך, צריכה להיות פתוחה לכולם, ולא צריכה להיות נתונה לדינמיקות של שוק

2

חירות ושוויון כזכויות אבסולוטיות – הכרחי בהיבט הפוליטי, אך לאו דווקא בהיבט הכלכלי. בהיבט הפוליטי, יש לראות בזכות לחירות ובזכות לשוויון זכויות אבסולוטיות – כאשר אין שמים עליהן כמעט מעצורים (אלא אם כן, זכות זו מתנגשת עם זכות דומה של אדם אחר).

לעומת זאת, המצב שונה ככל שזה נוגע להיבט הכלכלי – אפשר בהחלט להגביל את החירות הכלכלית של אדם או של קבוצה כאשר זו מתנגשת עם עקרונות אחרים. לדוגמה, ניתן להגביל את חירותה של חברה עסקית שהיא מונופול-בהתהוות, כאשר חירות זו פוגעת בתחרות הוגנת וחופשית.

ולגבי שוויון כלכלי –בשונה מהתפיסה הסוציאליסטית, שוויון כלכלי אינו צריך לשמש כמטרה בפני עצמה. מבחינה מוסרית, מה שחשוב הוא שלכולם יהיה מספיק, לאו דווקא בדיוק אותו הדבר. על כן, הדגש צריך להיות על דאגה לחלשים ולא על כפייה של שוויון כלכלי אשר יגביל הזדמנויות למימוש עצמי של פרטים.

מה שכן, חשוב לשים כמטרה את עקרון שוויון הזדמנויות – ולשם כך, צריך לדאוג כי אי-השוויון הכלכלי לא יגדל יתר על המידה. ברור לכולם כי פערים גדולים בהון ובהכנסות – אשר קונים חינוך והשכלה איכותיים יותר – מיתרגמים לחוסר שוויון בהזדמנויות בדור הבא.

כדי למנוע פגיעה בעקרון שוויון ההזדמנויות, ובכלל, ככלי לשמירה על הסולידריות החברתית והיציבות הפוליטית, רצוי לדאוג כי אי-השוויון הכלכלי יישאר בגדר הסביר.

בשונה מסוציאליזם, שוויון כלכלי אינו צריך לשמש מטרה בפני עצמה. מוסרית, חשוב שלכולם יהיה מספיק, לא בהכרח אותו דבר. לכן הדגש צריך להיות על דאגה לחלשים ולא כפיית שוויון כלכלי שיגביל הזדמנויות למימוש עצמי

3

ככל שזה נוגע לפעילות הכלכלית, לכלכלת שוק יש יתרונות בולטים. במערכת המבוזרת של כלכלת השוק מתקבלות החלטות ייצור, תמחור וצריכה טובות יותר. מאז התפתחה, במאתיים שנה האחרונות, היטיבה עם האנושות. היא מייצרת תמריצים – להמציא, ליזום ולפתח – אשר הביאו לשפע גדול. היא הרימה מהאשפתות והביאה רמת חיים טובה, כולל בריאות, למיליארדים ברחבי העולם.

יחד עם זאת, התפיסה כי כלכלת שוק חופשית לגמרי מביאה להקצאת משאבים אופטימלית, הממקסמת את התוצאות הכלכליות, היא אוטופית. כשמניחים את כלכלת השוק לנפשה, היא נוטה, באופן פרדוקסלי, לפגוע בעצמה.

כלכלת שוק בלתי-מרוסנת נוטה להוביל להיווצרות של מונופולים ולחוסר-תחרות – ואז היא מאבדת מיתרונותיה. בנוסף, היא גם נוטה לדרוס ערכים חברתיים חשובים, כמו לדוגמה, השמירה על הטבע והאקלים. על כן, כדי לשמר את יתרונותיה, דרושה מידה של הגבלה וניהול. זו צריכה לבוא לידי ביטוי בפיקוח וברגולציה אפקטיביים.

3

המדינה צריכה לקחת אחריות על הכלכלה (והחברה). זה אולי נשמע פרדוקסלי אל מול הנקודה הקודמת – אבל אין משמעה של לקיחת אחריות התערבות ברמה המיקרו-כלכלית, היכן שהשווקים עושים את העבודה טוב יותר מהמדינה. אבל לקיחת אחריות בהחלט כוללת קביעת יעדים ואסטרטגיה על מנת להוביל את הכלכלה והחברה בכיוון הרצוי. יש שיכנו זאת "גישה קיינסיאנית" לניהול כלכלי.

כלכלת שוק בלתי-מרוסנת נוטה להוביל להיווצרות של מונופולים ולחוסר-תחרות – ואז היא מאבדת מיתרונותיה. בנוסף, היא גם נוטה לדרוס ערכים חברתיים חשובים, כמו לדוגמה, השמירה על הטבע והאקלים

מתי לאחרונה התנהל בישראל דיון פוליטי או ציבורי משמעותי לגבי יעדים כלכליים-חברתיים? היעד הכלכלי העיקרי אשר תוקשר לציבור הישראלי בשנים האחרונות, בתקופת שלטונו של נתניהו, הוא של "צמיחה גבוהה" – וגם זה נעשה ללא הסבר משמעותי או דיון בנושא.

צמיחה כלכלית היא חשובה, אך לא יכולה להוות מטרה כלכלית יחידה. היא גם לא הפתרון לכל שאלה או דילמה כלכלית. גישה חד-ממדית כזו – השמה בצד לחלוטין שאלות אחרות, כמו לדוגמה, אי-שוויון כלכלי וחוסר-שוויון בהזדמנויות — יכולה להוביל למקומות הרסניים מבחינה חברתית ופוליטית.

ניתן, למשל, לדבר על יעדים הנוגעים לאיכות מערכת החינוך, לשימור ושיפור התחרות בשווקים (ומכאן, טיפול ביוקר המחיה), למצבת התשתיות הפיזיות, להשגה וטיפוח של יתרונות תחרותיים וטכנולוגיים אל מול שוקי העולם, וכו' וכו'. דרך אגב, יתרון-צד של דיון פוליטי בשאלות כלכליות, בקביעת יעדים ובאסטרטגיה, הוא שהדבר גם מייצר לגיטימציה ציבורית למהלכים כלכליים של הממשלה.

*  *  *

לסיום, חשוב לציין כי קיים גם קשר בין המציאות הכלכלית-חברתית לבין מצב הדמוקרטיה. החל משנות השבעים של המאה העשרים, התחזק הנאו-ליברליזם כתגובת-נגד לחוליי הסוציאליזם והקומוניזם. באופן דומה, אנו עדים כעת להיווצרות תגובת-נגד משמעותית לחוליי הנאו-ליברליזם של העשורים האחרונים – ובמיוחד לאי-השוויון הכלכלי המשמעותי וחוסר שוויון ההזדמנויות שהביא עמו.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20, התחזק הנאו-ליברליזם כתגובת-נגד לחוליי הסוציאליזם והקומוניזם. בדומה, אנו עדים כעת להיווצרות תגובת-נגד משמעותית לחוליי הנאו-ליברליזם ובמיוחד לאי-השוויון הכלכלי

תגובת-נגד זו באה לידי ביטוי בהתחזקות כוחות פופוליסטיים-אוטוריטריים במקומות שונים בעולם (דוגמאות בולטות: דונלד טראמפ, ז'איר בולסנרו, ויקטור אורבן, ועכשיו חבייר מיליי בארגנטינה. גם בישראל הרגשנו את הרוחות הללו בשנים האחרונות).

תופעה דומה התרחשה לפני כמאה שנה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, כאשר תפיסות כלכליות קיצוניות ששמו במרכזן שוק חופשי בלתי-מרוסן הובילו בסופו של דבר למשברים כלכליים-חברתיים. יחד איתם הדבר הביא לעליית משטרים טוטליטריים, בין אם בגרסה הלאומנית, כמו הנאציזם בגרמניה, או בגרסה הקומוניסטית, כמו בברית-המועצות.

יש הטוענים כי ארה"ב ניצלה בזמנו מגורל דומה כיוון שנטשה באותם שנים את הגרסה הקיצונית של כלכלת השוק החופשי ואימצה גישה מאוזנת יותר. תפנית זו נמשכה כמה עשורים עד לשנות השבעים בהן החל, כאמור, הנאו-ליברליזם להתחזק.

ג'ו ביידן מצהיר על עצמו כקפיטליסט. אך כבר במהלך קמפיין הבחירות שלו בשנת 2020 הכריז, כי "מילטון פרידמן אינו מנהל עוד את ההצגה" (פרידמן היה מאבות הנאו-ליברליזם והסמל הבולט שלו בארה"ב). כלומר, הוא מכוון לקפיטליזם מזן אחר.

בהחלט ייתכן כי התפנית הכלכלית שהוא מוביל כיום כנשיא ארה"ב – בה המדינה לוקחת אחריות משמעותית יותר על הנעשה בכלכלה ושמה במרכזה השקעות בתשתיות פיזיות ואנושיות וחיזוק רשתות הביטחון הבריאותיות והכלכליות – נטועה גם בהבנה כי הדרך הכלכלית בה הלכה ארה"ב בעשורים האחרונים, ואשר הביאה לעליית תופעות כמו הטראמפיזם, יוצרת סיכונים ממשיים לדמוקרטיה האמריקאית.

ביידן מצהיר על עצמו כקפיטליסט. אך כבר במהלך הקמפיין שלו ב-2020 הכריז כי "מילטון פרידמן אינו מנהל עוד את ההצגה". כלומר, הוא מכוון לקפיטליזם מזן אחר

גם בישראל, אנו נדרשים לחשיבה מחודשת על העקרונות החברתיים-כלכליים העומדים בבסיס חיינו המשותפים – גם כדי לייצר מציאות חברתית-כלכלית טובה יותר לדורות הבאים, וגם כדי לשמור על הדמוקרטיה. דרוש חזון כלכלי ליברלי חדש, מאוזן, עבור מדינת ישראל של המאה העשרים ואחת.

ערן פלג הוא אסטרטג השקעות וחוקר כלכלה פוליטית. לשעבר מנהל השקעות ראשי בחברת ניהול השקעות גלובלית. עוסק בייעוץ פיננסי, וכן במחקר אקדמי על תהליך הדיגיטליזציה של הכסף במסגרת התכנית הבין-תחומית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.