בעקבות האירועים המזעזעים שטילטלו את אזרחי מדינת ישראל, והלחימה הנמשכת, נשמעים קולות המורים "לא לעסוק בפוליטיקה". אם בפוליטיקה הכוונה לפעולה המונעת מאינטרסים אישיים או צרים, או מרצון לצבור כח, כבוד וכסף (כ-כ-כ), אז הקריאה היא מוצדקת. אבל זה נכון בכל עת.

לפוליטיקה יצא שם רע. היא נתפסת כדבר בזוי. אבל בבסיסה, היא לא דבר שלילי – פוליטיקה היא העיסוק בענייני המדינה, ומערבת שאלות של ערכים וסדרי עדיפויות חברתיים. היא אמורה להוות דרך לא-אלימה ליישוב חילוקי דעות ולהגעה להסכמות בחברה. היא קשורה בהנהגה, באחריות ובסמכות.

ערן פלג הוא אסטרטג השקעות וחוקר כלכלה פוליטית. לשעבר מנהל השקעות ראשי בחברת ניהול השקעות גלובלית. בין השאר, עוסק כיום במחקר על תהליך הדיגיטליזציה של הכסף בתכנית הבין-תחומית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.

האסון שפוקד אותנו כעת, בסדר גודל של יום הכיפורים מלפני יובל שנים, הוא תוצאה ישירה, גם אם לא בלעדית, של ההפיכה המשטרית שהובלה כאן ע"י אנשים מופקרים וחסרי אחריות. אבל שלא נתבלבל, מאחורי ההפיכה המשטרית עומדות שתי תנועות אידיאולוגיות: החרדים והחרד"לים, שמנהיגיהם ורבניהם המשיחיים והמופקרים מובילים אותם, את מדינת ישראל ואת העם היהודי לאבדון.

מנהיגיהם ורבניהם של שתי התנועות האלה היו אמורים להכיר את ההיסטוריה של עם ישראל ובעיקר את הקלקולים שהביאו לחורבן הבית והעם ושלחו אותנו לגלויות ארוכות וקשות. אבל, מנהיגי ורבני התנועות האלה לא למדו כלום ולא שכחו כלום. הקנאות הדתית שבוערת בהם מבעירה את חסידיהם ואת המדינה ומוליכה אותנו לאבדון – לחורבן הבית השלישי, שנבנה כאן בהרבה דם יזע ודמעות של דורות.

יחיאל גלבוע הוא ד"ר לפילוסופיה של המדע ומהנדס פעיל בתעשיה הבטחונית והאזרחית שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".