מבין כלל בכירי הממשלה והצבא, היחיד שדיבר באופן ברור בנושא אי־חוקיות הירי של חיילי צה"ל, שהרג את שלושת החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה, הוא הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי.

"אתה רואה שני אנשים", צוטט הרמטכ"ל אתמול (ראשון) במהלך שיחה עם לוחמים ברצועה, "הם עם ידיים למעלה ובלי חולצות, [אפילו] אם זה שני עזתים עם דגל לבן שיוצאים להיכנע, אנחנו יורים בהם? בשום פנים ואופן לא. זה לא צה"ל. גם מי שנלחם ועכשיו מניח את הנשק ומרים ידיים – אנחנו שובים אותו, אנחנו לא יורים בו. צה"ל לא יורה בבן אדם שמרים ידיים".

הרמטכ"ל שם את האצבע על הנקודה העיקרית העולה מאסון הירי הצה"לי בשלושת החטופים. העובדה הכואבת שהתבררה כאן איננה שצה"ל הרג במקרה שלושה ישראלים, אלא העובדה שצה"ל ירה והרג את מי שהרימו ידיים, הניפו דגל לבן – ונכנעו. מתעורר חשש שמא התגבשה בצה"ל נורמה, גם אם בשוליים, של ירי במי שנכנעו.

העובדה הכואבת שהתבררה כאן איננה שצה"ל הרג במקרה שלושה ישראלים, אלא העובדה שצה"ל ירה והרג את מי שהרימו ידיים, הניפו דגל לבן – ונכנעו

המקרה האיום הזה הפך לטרגדיה לאומית בשל העובדה שמדובר בשלושה ישראלים חטופים שהיו כפסע מלצאת לחופשי ולחזור למקום מבטחים אחרי 70 יום בשבי. האסון הזה מצביע על האפשרות כי מתרחשים אירועים דומים שלא זוכים לתהודה, שבהם נורים פלסטינים לאחר שנכנעו.

זה צריך להיות אחד העניינים המרכזיים על שולחנה של ועדת החקירה הממלכתית שתקום ביום מן הימים לחקר המלחמה. אך את המסקנות המתבקשות יש ליישם כבר עכשיו, מבלי להמתין לוועדת החקירה. כפי שעולה מדברי הרמטכ"ל, מה שמונח כעת על כף המאזניים הוא הערך הצה"לי הבסיסי בדבר טוהר הנשק.

הביטוי הזה הופיע לראשונה בשנת 1939, והגה אותו ברל כצנלסון, על רקע התגברות ההתקפות של כנופיות ערביות על אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל, במה שנודע כפרעות תרצ"ו–תרצ"ט. "יהי נשקנו טהור", כתב כצנלסון, "אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים".

הירי שהרג את שלושת החטופים היה ירי בלתי חוקי, בלא קשר לעובדה שמדובר היה בישראלים. אף אם היה מדובר ב"עזתים", כלשונו של הרמטכ"ל, ואפילו אם היה מדובר בוודאות במחבלי חמאס

הערך היסודי הזה, שזלג מהאתוס של הפלמ"ח אל ערכי צה"ל, עומד בבסיס ההגדרה המקובלת של צה"ל כצבא מוסרי והומני. מסמך "רוח צה"ל" מגדיר את טוהר הנשק כך: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה.

"החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". ערך טוהר הנשק מלווה לא רק את צה"ל מאז קום המדינה, אלא גם את פסיקת בית המשפט העליון.

הרמטכ"ל הרצי הלוי בתדרוך ללוחמים ברצועת עזה, 17 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

"ערך טוהר הנשק", כתבה השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דין משנת 2009, "מחייב חייל לנהוג באיפוק בעת הפעלת כוח צבאי כלפי אנשים שאינם לוחמים, או כלפי שבויים, ועל חובתו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע פגיעה בחייהם, גופם, כבודם, ורכושם".

וזו הנקודה העיקרית: הירי שהרג את שלושת החטופים היה ירי בלתי חוקי, בלא קשר לעובדה שמדובר היה בישראלים. אף אם היה מדובר ב"עזתים", כלשונו של הרמטכ"ל, ואפילו אם היה מדובר בוודאות במחבלי חמאס – הירי בהם היה בלתי חוקי בדיוק באותה מידה, אם היו נכנעים, מרימים ידיהם או מניפים דגל לבן.

הקונצנזוס בישראל על כך שהירי בשלושת החטופים היה אסון הוא המקרה הפשוט. הסכמה על כך שירי במי שנכנע הוא אסור, גם אם מדובר במחבלים, היא כבר אתגר קשה

הקונצנזוס בישראל על כך שהירי בשלושת החטופים היה אסון הוא המקרה הפשוט. הסכמה על כך שירי במי שנכנע הוא אסור, גם אם מדובר במחבלים, היא כבר אתגר קשה בהרבה.

אין לצפות מרמטכ"ל צה"ל להצהיר בפומבי שהנורמה ששררה בצה"ל בעבר בדבר טוהר הנשק, המחייב הימנעות משימוש בנשק כלפי מי שאינם נלחמים, מי שנכנעו או נשבו – נשחקה באופן קשה. הצהרה כזו מגיעה לאוזניים בכל רחבי העולם.

פלסטינים עוזבים את העיר עזה וצועדים לדרום הרצועה, כשהם אוחזים בדגל לבן, 7 בנובמבר 2023 (צילום: AP Photo/Mohammed Dahman)

אך רק החזרת עקרון טוהר הנשק למעמדו המחייב, בלי שום הסתייגויות, העלמת עין או קריצות ממפקדים זוטרים בשטח, תמנע מאיתנו את האסון הבא. אצבע קלה על ההדק בשעה שמול קני הרובים נמצאים מחבלי חמאס שהניחו את נשקם, סופה בירי שאינו מבחין במי בדיוק יורים.