בעיצומה של סופה ספרותית מושלמת, שהפכה שנה לאחר מכן לאפוס קולנועי בן שלוש וחצי שעות, נשאל ראש הממשלה דוד בן־גוריון לדעתו על הספר "אקסודוס" מאת ליאון יוריס.

"אתה הרי יודע שאינני נוהג לקרוא רומנים", ענה בן גוריון וכיוון לאהבת התנ"ך ש"אקסודוס" איים על ההגמוניה שלו בעיצוב הנרטיב היהודי, "אבל את הספר הזה קראתי".

ומה אדוני חשב עליו? היקשה האורח. הזקן חייך. "כיצירה ספרותית" אמר, "זה לא משהו. אבל כפרופגנדה, זה הדבר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על ישראל".

מנחם בגין, מי שבן־גוריון סירב לקרוא בשמו והיה פונה אליו מעל במת הכנסת כ"ח"כ היושב מימינו של יוחנן באדר", היה פחות מרוצה מהאופן שבו הציג "אקסודוס" את אצ"ל. בגין טען שיוריס לא העניק לו את הקרדיט שהגיע לו ולאצ"ל במלחמה על גירוש הבריטים והקמת ישראל.

טענה מוזרה במקצת בהתחשב בעובדה שהסרט מציג את ה"הגנה" כישות פייסנית היושבת על ידיה, מניחה לאצ"ל להרוג בריטים ולפוצץ את מלון "קינג דיוויד" ועסוקה בעיקר בהעלאת מעפילים ובהתנגדות פסיבית.

הסופר היהודי־אמריקאי ליאון יוריס בביקור בישראל, 1967 (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

עבור אלה מאיתנו שנולדו עם הקמת המדינה או קצת אחריה, צרוב "אקסודוס" בתודעה הספרותית, הקולנועית וההיסטורית, כמפגש הדרמטי הראשון והמעצב עם הסיפור שעד אז למדנו עליו מחבורה עגמומית של מורים כבויים להיסטוריה שעליהם הוטלה המשימה הבלתי אפשרית להנחיל לנו את תודעת השואה ומסקנותיה המיידיות, ולהציג אותה כסיבה העיקרית להקמת המדינה.

עוד עולה מקריאת טקסטים רבים על הספר, הסרט והתקופה כי "אקסודוס" היה סרט שאימהותינו הן שלקחו אותנו לצפות בו, כמו בקולנוע "הדר" בגבעתיים, למשל.

שום דבר אינו יכול לנקות את ליאון יוריס, ששב וסיפר את התקומה היהודית בספרים רבים ומת בן 78 בשנת 2003, מהיצירה הנחותה ספרותית והמגמתית היסטורית

פול ניומן הסתובב בסרט כטווס שובה עין והיה מיומן יותר באיזה יין להזמין עם דג (שאבלי) מאשר לפרק ולהרכיב סטן. אבל "אקסודוס", למרבה החרפה, הוא סיפורן של קיטי פרימונט האמריקאית, קארן הדנית וג'ורדנה, הפלשתינאית עזת העין במכנסיים קצרים וחולצת חאקי הדוקה, הדוהרת הלוך ושוב בעמק יזרעאל על סוס גדול.

כילד בן שבע לא הבנתי את השפעתו הגדולה של "אקסודוס" על אמי שניגבה דמעה כאשר דב לנדאו (מינאו), הנער הפולני מאושוויץ, מוצא את קארן מוטלת מתה למרגלות שיח צבר עם טיפת דם על צווארון חולצתה הלבנה. שנים רבות חלפו עד שלמדתי שאמי עלתה לישראל עם 700 "ילדי טהרן" והסיפור שתחילתו בספינת מעפילים בקפריסין היה שוד בצוהרי היום של סיפור חייה.

השחקן פול ניומן ב־1960, מתוך הסרט "אקסודוס" (צילום: PictureLux / The Hollywood Archive / Alamy Stock Photo)

שום דבר אינו יכול לנקות את ליאון יוריס, ששב וסיפר את התקומה היהודית בספרים רבים ומת בן 78 בשנת 2003, מהיצירה הנחותה ספרותית והמגמתית היסטורית. אבל פשפוש ארכיוני מעמת את הלעג המתבקש עם עובדות מרעישות למדי שספק אם הקורא הישראלי היה מודע להן.

בשנת 1959, שנה אחרי יציאתו לאור של "אקסודוס", עלה מספר התיירים לישראל ב־11% ושבר את כל השיאים הקודמים. התיירים לא התבלבלו כאשר נשאלו מה גרם להם לבקר בישראל. "אקסודוס" השיבו ולא הרחיבו. כפי שקורה לפעמים לספרים וסרטים מכוננים, התיירים באו לראות במו עיניהם את האתרים בספר.

"מישהו באמת חושב שאנחנו כפי שמציגים אותנו בספר?" שאל ישראלי אחד. "אלוהים אדירים, אף יהודי בשום מקום לא היה כה מושלם! סך הכול ביקשנו לשכנע את העולם שאנחנו אנשים רגילים"

משפחה אמריקאית אחת שהייתה בדרכה לשדה התעופה לחופש בשווייץ, שינתה את יעדה ברגע האחרון וטסה לישראל. ב"ניו יורק טיימס", מ־4 באוקטובר 1959, תועדה התגובה הישראלית לספר. "הישראלים מרגישים כאיש הזה שניצב באולם מלא מפה לפה עם מישהו התופס את ידו ואינו מניח לו להימלט כאשר מהפודיום נאמרים עליו שבחים נפלאים".

"מישהו באמת חושב שאנחנו כפי שמציגים אותנו בספר?" שאל ישראלי אחד. "אלוהים אדירים, אף יהודי בשום מקום לא היה כה מושלם! סך הכול ביקשנו לשכנע את העולם שאנחנו אנשים רגילים, עד שהגיע 'אקסודוס'". אמירה מוזרה במקצת נוכח העובדה שהישראלים ב"אקסודוס" אינם מהססים לרצוח בריטים וחפים מפשע, יחסם לערבים פטרנליסטי ברמות המרתיחות את הדם ובינם לבינם הם טובלים בחשדנות פתולוגית ובחוסר אמון טוטלי איש לאחיו.

הסופר היהודי־אמריקאי ליאון יוריס בביקור בישראל, 1967 (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

אך כל הדקויות הללו היו הסוד שלנו. שנים רבות חלפו עד לקיום דיון נוקב בעובדות, בעיקר מ־1967 ואילך. בישראל התנהלו "טיולי אקסודוס" שלקחו את התיירים הנרעשים לאתרי הצילום בסרט כפי שהיה נהוג בניו יורק אחרי "סיינפלד" ובניו ג'רזי אחרי "הסופרנוס".

***

מאחורי הקלעים עשה בן־גוריון ככל יכולתו לטרפד את תרגום הספר לעברית. את הספר תרגם פרופסור יוסף נדבה, רוויזיוניסט מדופלם, והמו"ל היה סטימצקי, רוויזיוניסט נוסף. בן־גוריון חשש כי השניים חברו במטרה להפקיע את הספר ובאמצעותו את המאבק על העצמאות מידי ה"הגנה" ומידיו.

תרגומו של נדבה, במסורת ההדר הז'בוטינסקאי, היה ביצה סמיכה וטובענית של קיטש ומוות. כל הדמויות היו מלאות פאתוס ונטולות דקויות ונשמעו כמו בגין בנאומיו חוצבי הלהבות

תרגומו של נדבה, במסורת ההדר הז'בוטינסקאי, היה ביצה סמיכה וטובענית של קיטש ומוות. כל הדמויות היו מלאות פאתוס ונטולות דקויות ונשמעו כמו בגין בנאומיו חוצבי הלהבות. גם היום יכולים הספר והסרט לעורר בקורא המודרני חרון קדוש.

כמו הסצנה שהגדירה שיאים חדשים של טעם רע, שבה נחקר דב לנדאו בידי עקיבא (דיוויד אופטושו) המבוסס על בגין, בדבר הקורות אותו באושוויץ כדי להתקבל לאצ"ל. כשהוא שותה תה דרך קוביות סוכר במניירה שהיא אוברטורה לסוכרת, שואף עקיבא להכריח את לנדאו לספר את האמת הקשה על חייו במחנה המוות.

סאל מינאו וג'יל הוורת' בבכורת הסרט "אקסודוס" בניו יורק, 1960 (צילום: AP)

עקיבא: "אנחנו מתחשבים בך שהיית בן 13. בכל זאת, עלינו לדעת את האמת. יש עוד משהו?" לנדאו: "כן". עקיבא: "ספר לנו". לנדאו: "לא. אני לא מוכן. אל תכריחו אותי לספר לכם. לא אכפת לי שתהרגו אותי". עקיבא: "ספר לנו". לנדאו: "הם השתמשו בי… השתמשו בי כמו… כמו שמשתמשים באישה".

לא רק שהסצנה הארוכה והפורנוגרפית הזאת דוחה כשלעצמה, במאי הסרט אוטו פרמינגר, שהתחרה רק בהיצ'קוק באכזריות לשחקניו, היה מודע לעובדה שסאל מינאו היה הומו. הומו שנרצח ב־1976 בהוליווד על רקע נטייתו המינית.

"אקסודוס" הופיע ברשימת רבי המכר של ה"טיימס" במשך יותר משנה, מתוכה 19 שבועות במקום הראשון. הוא נמכר ב־20 מיליון עותקים באמריקה בלבד

"יש הרבה נערות יפות בשורות 'המכבים' המשתוקקות לפגוש את 'גיורא קטינא' שלנו, אומר עקיבא ללנדאו". "אינני מעוניין", משיב לו לנדאו בתוקף. "אולי יש לך כבר נערה", הקניטו הזקן. "הייתה לי פעם נערה", אמר דב, "אך כיום שוב אין לי". "עלי לומר לבן־משה למצוא לך נערה חדשה ותצא לך לבילוייך".

ומי ניצב ליד עקיבא ועוקב בעניין רב אחרי התפוררותו של לנדאו אם לא השחקן לעת מצוא דן בן־אמוץ. השחקנים הישראלים ב"אקסודוס" השתכרו 75 ל"י ליום, והבולטים בהם: בן־אמוץ כאיש אצ"ל נרגן ושונא "הגנה" והרב אורי זוהר, שמופיע 10 שניות כלוחם "הגנה" שבא להחליף בשמירה את לנדאו בעמדה בקיבוץ גן דפנה. "שלום", אומר זוהר, "באתי להחליף אותך. הילדים הגיעו אתמול בשלום לבית עמל. שלום".

דן בן־אמוץ בביתו ביפו, נובמבר 1976 (צילום: יוסי רוט, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"אקסודוס" הופיע ברשימת רבי המכר של ה"טיימס" במשך יותר משנה, מתוכה 19 שבועות במקום הראשון. הוא נמכר ב־20 מיליון עותקים באמריקה בלבד. 80 מהדורות בכריכה רכה והיה רב המכר הגדול ביותר מאז "חלף עם הרוח".

בניסיון לנתח את השפעתו הגדולה של רומן כה זניח מבחינה ספרותית, טוענים חוקרים שונים כי האמריקאים ידעו מעט מאוד אודות ישראל וכי "אקסודוס" סימן את מה שאמורה הייתה ישראל להיות עבור אמריקה בעתיד. הספר סיפק לישראל פרופיל חיובי והשפיע על האופן שבו כיסתה התקשורת האמריקאית את מלחמת ששת הימים, תוך התעלמות מוחלטת מההיבט הערבי.

בשנת 2001 התלונן אדוארד סעיד כי "אקסודוס" סיפק את הנרטיב ההיסטורי שהתנחל בתודעה האמריקאית לגבי הסכסוך במזרח התיכון. הטייתו הפוליטית המגמתית של הספר עלתה לוויכוח מייד עם צאתו

בשנת 2001 התלונן אדוארד סעיד כי "אקסודוס" סיפק את הנרטיב ההיסטורי שהתנחל בתודעה האמריקאית לגבי הסכסוך במזרח התיכון. הטייתו הפוליטית המגמתית של הספר עלתה לוויכוח מייד עם צאתו. לכן אין זה מפתיע כי בעונה הראשונה של מד מן, לקראת פגישה עם אנשי משרד התיירות הישראלי, מצווים דון דרייפר ואנשיו לקרוא את התנ"ך ואת "אקסודוס".

אפילו במאי הסרט אוטו פרמינגר טען כי הספר אינו הוגן אל הבריטים והערבים וגרס כי הסרט ניסה לאזן את ההטיה הבולטת הזאת, מה שגרם לליאון יוריס להאשים את פרמינגר בהרס הספר.

במאי הקולנוע אוטו פרמינגר חותם למעריצים בוונציה, 2 בספטמבר 1959 (צילום: AP Photo/Jim Pringle)

לא פחות מאיר עיניים הוא הסיפור של "אקסודוס" ויהדות ברית המועצות. הספר כמובן לא תורגם לרוסית בהוראת הקרמלין ולפי אחת האגדות המספרת כיצד הגיע לידי היהודים ברוסיה, הוגנבו כמה עותקים בדואר דיפלומטי לקונסוליה הישראלית בלנינגרד.

העותקים המעטים צולמו והופצו בין היהודים שאימצו אותו כטקסט כמעט קדוש בעיני הדיסידנטים מכיוון שמערכת החינוך הסובייטית התעלמה לחלוטין מההיסטוריה הציונית.

יהודי סובייטי בשם לאוניד פלדמן, מספר בביוגרפיה שנכתבה על יוריס, כיצד המתין לילה אחד בפינה חשוכה של פארק. איש קשר נתן לו מזוודה כבדה והורה לו לחזור הביתה, לקרוא כמה שיספיק עד שבע בבוקר

יהודי סובייטי בשם לאוניד פלדמן, מספר בביוגרפיה שנכתבה על יוריס, כיצד המתין לילה אחד בפינה חשוכה של פארק. איש קשר נתן לו מזוודה כבדה והורה לו לחזור הביתה, לקרוא כמה שיספיק עד שבע בבוקר, השעה שבה היה עליו לשוב עם המזוודה לפארק.

***

המבוכה שמפיל "אקסודוס" על הקורא הישראלי היא ההכרה הרטרואקטיבית שהרומן הזול ורב השגיאות הזה (יוריס כותב שאדולף אייכמן נולד בפלשתינה ודיבר עברית שוטפת) הגדיר את הקשר המיוחד בין אמריקה וישראל ועיצב את הקשר בין ישראל ליהודי אמריקה.

הסופר היהודי־אמריקאי ליאון יוריס בביקור בישראל, 1967 (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

בין תום מלחמת העולם השנייה למלחמת ששת הימים, הייתה ישראל חור שחור בתודעה האמריקאית. זוועת השואה טפטפה במשורה ולא במהרה חרג הדיון בה מהנרטיב ההיסטורי אל היצירה הפיקטיבית כספרות וקולנוע.

ניצולי השואה בישראל היו עדיין בתענית השתיקה שלהם כאשר ראה "אקסודוס" אור ועבור ישראלים רבים זה היה מביך ועגום לשמוע אנקדוטות של "שואה לייט" מפי פול ניומן הצעיר בתפקיד ארי בן־כנען המיתי.

דלטון טרמבו, אחד הבולטים והפוריים ביניהם, כתב סרטים כמו "ספרטקוס" של סטנלי קובריק ללא קרדיט. "אקסודוס" היה הסרט הראשון שבו שמו שב והופיע

הגרסה הקולנועית קשה לעיכול במיוחד משום שתסריטאי הסרט היה דלטון טרמבו; מחבר הספר שעיצב דורות של סרבני גיוס, "ג'וני שב משדה הקרב", ומי שנמנה על "העשרה מהוליווד" – עשרה תסריטאים, במאים ומפיקים שכתוצאה מסירובם לשתף פעולה עם הוועדה של הסנאטור ג'ו מקארתי נכנסו לרשימה שחורה ונאסר עליהם לעבוד.

דלטון טרמבו, אחד הבולטים והפוריים ביניהם, כתב סרטים כמו "ספרטקוס" של סטנלי קובריק ללא קרדיט. "אקסודוס" היה הסרט הראשון שבו שמו שב והופיע. העובדה שדווקא טרמבו הוציא תחת ידיו גרסת מעוותת וחד־צדדית כל כך של העימות הערבי–יהודי בפלשתינה, העציבה רבים ושימשה כהוכחה עגומה לעובדה שמעטים שרדו שלמים את רדיפת מקארתי.

התסריטאי דלטון טרמבו ורעייתו קליאו, 28 באוקטובר 1947 (צילום: AP)

יוריס לא עזר למצב כאשר באחת ההקדמות החדשות למהדורת כיס של "אקסודוס" יצא נגד סופרים יהודים בני זמנו כמו נורמן מיילר, סול בלו, ברנרד מלמוד ופיליפ רות', והאשים אותם בהצגת יהודים "שונאי עצמם, שונאי כל העולם ואת משפחותיהם, מתבוססים ברחמים עצמיים, טיפוסים עגומים המוטלים על ספת הפסיכואנליזה".

פיליפ רות', בסימפוזיון באוניברסיטת לויולה ב־1961, היה היחיד שבחר להגיב וכינה את "אקסודוס" "ספר חצוף, מטופש ובור… לא היסטוריה ולא ספרות".

פיליפ רות', בסימפוזיון באוניברסיטת לויולה ב־1961, היה היחיד שבחר להגיב וכינה את "אקסודוס" "ספר חצוף, מטופש ובור… לא היסטוריה ולא ספרות"

איפה שבהיסטוריה הארוכה שלו כשחקן קולנוע מהליגה הראשונה לא גילם ניומן דמויות שהיה ספק בגבריותן, ב"אקסודוס" הוא משוטט מבולבל וחסר עוגן, לבוש בשיק פלמ"חי, מחליפת חאקי מגוהצת, דרך ז'קט קיצי לבן, בקי בהלכות העולם, בגסטרונומיה ויין, צבר לא עוקצני המתאהב באלמנה פרימונט (אווה מארי סיינט), שגנבה את התסרוקת ממרילין מונרו אך לא את הסקס אפיל.

השיקסע הבלונדינית שעוברת במהלך הסרט מהפך מאנטישמיות בסגנון הינקי של ניו אינגלנד המורכב מאחוזים שווים של בורות וסלידה לאוהבת יהודים רשמית, מנהלת את הסרט בעזרת שתי נשים נוספות וזכרה הטרי של דפנה, חברתו של בן־כנען, שנרצחה באכזריות בידי הערבים אחרי "שנאנסה מאה פעמים".

הסופר היהודי־אמריקאי ליאון יוריס ב־1978 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

***

הנזק הגדול ביותר שגרמה תשלובת "אקסודוס" הוא גם המעליב ביותר. מכיוון שהוא מצדיק רטרואקטיבית את הטענה בדבר האופן הרדוד והשטחי, חיקוי מפני התבטלות, שבו התמסרה ישראל לתהליך הזוחל והכובש של אמריקניזציה שתחילתו בקללה הספרותית שהטיל בנו ליאון יוריס.

עם הזיהוי המוחלט של פול ניומן עם ארי בן־כנען והתפקיד הגדול והדומיננטי מדי שניתן למארי סיינט האוחזת ברובה צ'כי בעת ההצבעה על הקמת מדינת ישראל באו"ם, דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבולטים ב"אקסודוס" הם אמריקאים. גברת פרימונט מאינדיאנה, בלב המערב התיכון, ולא חלילה מניו יורק, בעלת האופי הקוסמופוליטי. בעלה הצלם נהרג בפלשתינה בעת שתיעד את המלחמה בין יהודים וערבים.

את בעיית זהותה ושייכותה של קארן הצעירה מבקשת פרימונט לפתור על ידי הבאתה לאמריקה ואימוצה. "אקסודוס", למי שמוכן להסיר לרגע את כובע הטמבל, הוא מערבון וסכסוך רועים על אדמה ומים

את בעיית זהותה ושייכותה של קארן הצעירה מבקשת פרימונט לפתור על ידי הבאתה לאמריקה ואימוצה. "אקסודוס", למי שמוכן להסיר לרגע את כובע הטמבל, הוא מערבון וסכסוך רועים על אדמה ומים. הערבים הם אינדיאנים.

יש בהם טובים כטהא, מוח'תאר הכפר הסמוך לגן דפנה וחבר ילדות של ארי, המשלם בתלייה בכיכר הכפר על שיתוף פעולה. היהודים הנלחמים על זכותם להקמת בית לאומי אינם מביאים בחשבון במי הם פוגעים וממי הם גוזלים בדרכם להגדרה עצמית – ומגרשים את הערבים מאדמותיהם.

המקום שתפס "אקסודוס" בתודעה הישראלית והמוכנות האינסטינקטיבית לאמץ את האתוס המפוברק של יוריס, עולה בקנה אחד עם הנרטיב הישראלי של ימינו. על התהייה ההיסטורית האם ארי בן־כנען הוא יצחק רבין המבוגר או אריאל שרון, ענה יוריס עצמו בספרו משנות ה־80' "מעבר המיתלה", שגיבורו הוא מצביא דמוי שרון.

אם ב־1957 ביקרו בישראל 40 אלף תיירים אמריקאים הרי שב־1960 ביקרו בה 80 אלף. זה לא פחות מאשר תחילת הידידות האמיצה בין ישראל לארה"ב, בעיקר משום שאמריקאים רבים מדי, כולל נשיאים ואנשים בעמדות מפתח, קראו את "אקסודוס" כלקסיקון להבנת הישראליות. לכן צדק בן־גוריון כאשר הגדיר את הספר כדרעק, אבל את ההישג התעמולתי שלו כרב ועצום.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013.