אני חוקר שלום מזה 31 שנה. תמיד אני מתפלא איך לנו, הישראלים, יש יחס נאיבי ביחס למונח "שלום", שהפך למילת גנאי בלקסיקון הלאומי. אפילו הנשיא יצחק הרצוג מסווג אותי כאדם הזוי בכך שאני מאמין בשלום מסיבות של ריאליזם.

אני משוכנע שלאחר המלחמה שנכפתה עלינו על-ידי חמאס, אין לנו ברירה אלא לפנות לשלום עם הפלסטינים הרוצים בהסדר מדיני אתנו. הדבר צריך להיעשות לפי אותו היגיון פרגמטי של חלוקת הארץ לפי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים".

אני משוכנע שלאחר המלחמה שנכפתה עלינו ע"י חמאס, אין לנו ברירה אלא לפנות לשלום עם הפלסטינים הרוצים בהסדר מדיני אתנו. לפי ההיגיון הפרגמטי של חלוקת הארץ לפי עיקרון "שתי מדינות לשני עמים"

ישראל היא מדינה משגשגת, בה העם הנפלא שלנו מתנסה במשבר הקשה ביותר מאז הקמת המדינה בתעצומות נפש אדירות, מול ממשלה כושלת ביותר. לצדה של ישראל צריכה לקום גם מדינה פלסטינית מפורזת ומשגשגת (כמו קוסטה ריקה במרכז אמריקה) ללא צבא, שלא תהווה איום על ביטחון ישראל.

למה אני מתכוון בגישה הרווחת שהיא נאיבית ואף מקוטבת לשלום? מצד אחד, יש לנו את התפיסה, המעוגנת באופן חלקי במציאות, כפי שהוכיח הטבח הנוראי של חמאס ב-7 באוקטובר, לפיה "כל הערבים (והפלסטינים בתוכם) רוצים לזרוק אותנו לים". מצד שני, אם עושים שלום, זה צריך להיות "שלום אמת", שלום המבוסס על ערכים משותפים, על אחווה, על אהבה ועל הרמוניה, שלום חיובי, שלום שבמסגרתו הפלסטינים ייהפכו לציונים נלהבים.

אולם, המציאות היא תמיד יותר מורכבת. אני טוען ששלום במובנו ה"שלילי" (היעדר מלחמה, לא היעדר סכסוך) מבוסס של שיקולים קרים של אינטרסים. שלום מכוננים בין אויבים, המגיעים למסקנה שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני, כי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים נורמליים.

שלום הוא המצב הנורמלי הרווח בין רב המדינות בעולם. גם בין מדינות שעוינות אחת את השנייה, כמו ארה"ב ובריה"מ במהלך מלחמה הקרה.

שלום במובן של היעדר מלחמה, לא היעדר סכסוך, מבוסס של שיקולים קרים ואינטרסים. שלום מכוננים בין אויבים, המגיעים למסקנה שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני, כי למלחמה אין תוחלת או עתיד

השלום בין ישראל למצרים צמח מתוך הטרגדיה של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בסופו של דבר זה היה ניצחון צבאי אדיר לישראל, אבל במחיר נורא של כמעט 2700 חללים. זה קרה לצד ניצחון תודעתי למצרים, שהתגברה על הכישלון של 1967, לפחות בשבוע הראשון של המלחמה.

נוצר אז מצב של "בשלות" ושל "קיפאון כואב" לשני הצדדים, אשר העדיפו לפנות לדרך של הסדרים מדיניים. באופן דומה, בצפון אירלנד, ב-1998, אחרי 30 שנה של סכסוך דמים, הגיעו קתולים ופרוטסטנטים, שלא בדיוק אוהבים אחד את השני, להסכם של דו-קיום.

קוראים רבים יסכימו עם הנשיא הרצוג על כך שלדבר על מדינה פלסטינית מפורזת בעת הזו זה דבר הזוי לנוכח הטראומה הלאומית שחווינו. אני מציע להם את התרגיל המחשבתי הבא: בואו נדמיין לרגע, במלחמה המורכבת והרב-זירתית הזו, שלא היו לנו את הסכמי השלום עם מצרים (1979), עם ירדן (1994), ואפילו את ההסכמים החלקיים עם הרשות הפלסטינית המוחלשת וה"טרוריסטית". אותה רשות פלסטינית שממשיכה לשתף פעולה עם כוחות הביטחון שלנו בגדה המערבית נגד הטרור, כדי למנוע שם את הפיצוץ אשר לו מייחלים שרים מסוימים בממשלת ישראל. מה היה מצבנו ללא ההסכמים הללו?

ביחסים בינלאומיים אנחנו לומדים גם ששלום בא אחרי מלחמה, שזהו הסדר הכרונולוגי הטבעי. לאחר ה-7 באוקטובר התפכחנו, אבל הפיכחון הוא בראש ובראשונה לגבי האפשרות של "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים במקום יישובו.

בואו נדמיין לרגע, במלחמה המורכבת והרב-זירתית הזו, שלא היו לנו את הסכמי השלום עם מצרים (1979), עם ירדן (1994), ואפילו את ההסכמים החלקיים עם הרשות הפלסטינית המוחלשת ו"הטרוריסטית"

המעוניינים בהמשך המלחמה בעזה עד אין קץ אינם מעוניינים בפתרון לסכסוך. באופן תיאורטי, ניתן לפתור סכסוך בשתי דרכים: בדרך אלימה, של הכרעה צבאית ומלחמה טוטלית, של רצח-עם או מחיקת הישות הפוליטית היריבה, של "ניצחון מוחלט" (ודימיוני), או לחילופין, בדרך מדינית, דרך של פשרה ומו"מ. ללא אפשרות של הכרעה צבאית טוטלית, אין ברירה אלא לפנות לחלופה המדינית.

חמאס לא יכול להיות פרטנר לשלום אחרי המלחמה, כי באידאולוגיה של רצח-עם ובמעשים שלו הוא הוכיח שאיננו שחקן לגיטימי, והוא חפץ ב"פלסטין בין הים לירדן". אולם, הדרך היחידה לנצח את חמאס לא עוברת רק במערכה הצבאית הנוכחית, אלא בעיקר במעשה המדיני. מי האויב הגדול ביותר של חמאס בנוסף למדינת ישראל? האפשרות של פתרון מדיני, של חלוקת הארץ, ושל הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל.

היום יש כמעט הסכמה פה-אחד בקהילה הבינלאומית, שהדרך היחידה לסיים את המלחמה ואף את הסכסוך, עוברת קודם כל בלהביא לשחרור החטופות והחטופים. סיום המלחמה יתבצע במסגרת עסקת חבילה מדינית, שמרכיביה כוללים:

• תהליך של נורמליזציה ושלום בין ישראל לסעודיה ושאר המדינות בליגה הערבית (לפי יוזמת השלום הערבית של 2002).
• הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו במו"מ בין ישראל לפלסטינים.
• הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם או מסגרת בינלאומית אחרת ברצועת עזה לתקופת זמן מוגבלת, שתכלול כוחות שמירת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון, ניהול, ופירוז. אלה יחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה.
• "תכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית, רצועת עזה והגדה המערבית.
• חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבי. בראש ובראשונה ערב הסעודית ומדינה פלסטינית מפורזת עתידית.

ללא אופק מדיני שיתחיל להתפרס ולהתבצע בסוף המלחמה, עם מעורבות פעילה מצד הקהילה הבינלאומית, לאחר כינוסה של ועידת שלום בינלאומית אפשרית במתכונת של ועידת מדריד (אוקטובר 1991) שתוביל לשינוי תודעתי של המציאות – ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות, כמו בלבנון.

הדרך היחידה להשיג ביטחון לישראל מצויה בהסדרים מדיניים. מכאן, יש לחתור ל"שלום" מתוך ראיה מפוכחת. ואם יש בינינו הנרתעים מלקרוא לילד בשמו, אפשר לדבר על "הסדרים מדיניים", "הסדרי אי-לוחמה", "מנגנוני פירוז", "הפרדה בהסכמה".

הדרך היחידה להשיג ביטחון לישראל היא בהסדרים מדיניים. יש לחתור ל"שלום" מפוכח. הנרתעים מלקרוא לילד בשמו יכולים לדבר על "הסדרים מדיניים", "הסדרי אי-לוחמה", "מנגנוני פירוז", "הפרדה בהסכמה"

לא מדובר כאן על התפייסות בין ישראל לפלסטינים, על אהבה ואחווה, אלא בכורח המציאות, אם חפצי חיים אנחנו.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").