בשבוע שבו התרבו הסימנים המעידים שאנחנו שועטים לעבר מלחמה קשה מנשוא בצפון, קל היה להחמיץ את העובדה שאנחנו גם קרבים ליום שבו ימלאו 40 שנה למאורע היסטורי בתולדות ישראל ולבנון. מאורע שמרוב שהוא היסטורי, איש לא זוכר אותו ואיש גם לא יציין אותו.

כבר בהתחלה היה ברור שזה לא ייגמר טוב. תוך פחות משנה האירוע הידרדר במצעד האזורי מ"תפנית היסטורית" למעמד של "אירוע מביך", שכולם ניסו לשכוח שהוא בכלל קרה. משם כבר המתין המדרון התלול, שמוביל אל המאורה שבה מצטופפות בחושך שאלות טריוויה קשות במיוחד.

כן, קצת קשה להאמין, אבל בעוד שלושה שבועות – בחמישה במרץ, ליתר דיוק – ימלאו 40 שנה ליום שבו ממשלת לבנון הודיעה לעולם, כי היא מבטלת באופן חד-צדדי ומוחלט את הסכם השלום שחתמה עם ישראל.

נכון שלא היה לך מושג שהסכם שלום בין ישראל ללבנון בכלל נחתם פעם?

מאחר שרק מתי מעט זוכרים את האירוע, ומאחר שכבר ארבעה חודשים אנחנו מצויים במעין "מיני מלחמה" עם לבנון, הסימנים בצפון מעידים שאנחנו בדרך לעוד מלחמה בהיקף מלא, וכל המומחים מזהירים שזו תהיה מלחמה קטלנית והרסנית מקודמותיה – שווה לחזור אל אותו הסכם שלום נשכח בין ישראל ללבנון, שלפני 40 שנה פרפר את פרפורי הקריסה וחרחר את חרחורי הגסיסה האחרונים שלו.

כבר ארבעה חודשים אנחנו מצויים במעין "מיני מלחמה" עם לבנון, הסימנים בצפון מעידים שאנחנו בדרך לעוד מלחמה בהיקף מלא, וכל המומחים מזהירים שזו תהיה מלחמה קטלנית והרסנית מקודמותיה

שיירת של צה"ל מגיעה לפאתי ביירות במלחמת לבנון הראשונה, 16 ביוני 1982 (צילום: AP Photo/Rina Castelnuovo)

זה לא יהיה רק שיעור היסטוריה. הסיפור הזה מכיל בתוכו את הצופן הגנטי לרבות מהרעות החולות שישראל מתמודדת איתן גם היום. מה שמעורר את החשד שמאחר שאנחנו מתעקשים לא ללמוד דבר מהעבר הקרוב וממשיכים להתבסס רק על העבר הרחוק – אנחנו וילדינו, ואויבינו וילדיהם, נידונים לחיות במעגל אינסופי של אלימות, כשבכל סיבוב כלי הנשק הרסניים יותר, האכזריות גדולה יותר, והעולם סבלני הרבה פחות.

לפני שנצלול פנימה צריך להקדים ולומר גם את זה: "הסכם השלום בין ישראל ללבנון" לא היה ממש "הסכם", לא דיבר ממש על "שלום" וגם לא נחתם בדיוק עם "לבנון". הוא נולד מתוך הזיית שליטה ישראלית, שתכליתה האמיתית הייתה להוריד מסדר היום האזורי והעולמי את "הבעיה הפלסטינית", שישראל מעולם לא הכירה בקיומה, וכך גם נמנעה מלהתמודד עם חלקה בהיווצרותה.

"הסכם השלום בין ישראל ללבנון" לא היה ממש "הסכם", לא דיבר ממש על "שלום" וגם לא נחתם בדיוק עם "לבנון". הוא נולד מתוך הזיית שליטה ישראלית, שתכליתה להוריד מסדר היום את "הבעיה הפלסטינית"

הדרך לעשות את זה הייתה לכרות בריתות אזוריות עם מנהיגים שמעולם לא זכו לאהדת בני עמם, ובמקביל להמשיך למכור לישראלים את האשליה, שאנחנו יכולים לנהל את המרחב המזרח תיכוני בלי להשתלב בו, תוך שאנחנו מפלסים את דרכנו בעזרת הבטחות מפוקפקות על "שגשוג" וציטוטים מהתנ"ך, שמראים שכל פעולה שלנו זוכה לתמיכתו הנמרצת של היושב במרומים.

נשמע מוכר, נכון?

מלחמת לבנון הראשונה החלה כשישראל פלשה ללבנון ב-6 ביוני 1982. ישראל טענה אז שמטרת המלחמה היא להדוף את הטרור הפלסטיני מגבול הצפון ולהסיר את האיום מעל יישובינו. "מבצע שלום הגליל" נקראה המלחמה בתחילתה, בעוד אחד מאותם יצורים לשוניים בלתי אפשריים שפוליטיקאים ישראלים ממציאים כדי להסוות את כוונותיהם האמיתיות.

ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון אריאל שרון (במרכז) במצבר הבופור בדרום לבנון אחרי שנכבש, 7 ביוני 1982 (צילום: דובר צה"ל)

והכוונה האמיתית, שהניעה את יוזמי המלחמה, הייתה לחסל את אש"ף מבחינה צבאית ומדינית (גם זה נשמע מוכר, נכון?), להקים ביום שאחרי ממשלה פרו-ישראלית בביירות, ולסלק מבקעת הלבנון את הצבא הסורי.

האנשים שהגו והוציאו לפועל את התוכנית המגלומנית הזו, האמינו שהצלחתה תאפשר לישראל לבסס את שליטתה בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ותחתום את הגולל אחת ולתמיד על השאיפות הלאומיות של הפלסטינים.

האנשים שהגו את התוכנית המגלומנית הזו, האמינו שהצלחתה תאפשר לישראל לבסס את שליטתה בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ותחתום את הגולל אחת ולתמיד על השאיפות הלאומיות של הפלסטינים

ראש הממשלה אז, מנחם בגין, ושר הביטחון הדומיננטי שלו, אריאל שרון, ואיתם כמעט כל הצמרת הביטחונית של ישראל, קיוו שממשלת לבנון תממש את הציפייה הישראלית, ושאחרי דחיפה קלה, לבנון תשמח להיות המדינה הערבית השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל.

הציפייה הזאת לא נשענה רק על חשבונות גאו-פוליטיים רציונליים, אלא גם על סנטימנטליות דתית-לאומית, לחדש את הברית האזורית הנפלאה שכרתו בתנ"ך שלמה המלך וחירם מלך צור, שבשיאה הם שיתפו פעולה בפרויקט הבנייה הענק של הקמת בית המקדש בירושלים.

הסנטימנט זכה להד מקביל בארץ הארזים, כשבין האינטלקטואלים הנוצרים בלבנון התנהלו אז דיונים האם לבנון המודרנית היא ממשיכת דרכה של ממלכת פיניקיה הקדומה ולא רק חלק מהעולם הערבי שמסביב.

חירם מלך צור מעניק למלך שלמה מתנות. ציור של ג'ון מרפי מהמאה ה-18 (צילום: Penta Springs Limited / Alamy)

הנה כי כן, זממו זוממי המזימות בירושלים המאוחדת לנצח נצחים ובביירות החצויה תמיד: תיכרת ברית דמים בין ממשיכי דרכו של שלמה המלך לממשיכי דרכו של חירם מלך צור, ויחד יעמדו שני העמים הגאים כחומה בצורה מול האומה הערבית המבאסת – ממשיכת דרכם של הישמעאלים, העמלקים והפלישתים, טפי יימח שמם. אלה שעד ששמשון הגיבור מיחידת יהל"ם לא מפוצץ להם על הראש את עמודי המקדש בעזה, הם לא נרגעים.

זה כבר לא רק נשמע מוכר. זה גם נשמע מופרך ומגוחך. וזה אכן מגוחך ומופרך, עד שנזכרים שגם היום, רבים בישראל מסתכלים ככה על המציאות במזרח התיכון. חלקם תופס עמדות מפתח בכירות. וזה קצת פחות מצחיק.

בתחילת שנות השמונים, בגין נדרש בנאומיו הידועים – שנטו לא פעם להמריא אל מחוזות ההיסטוריה והתנ"ך – לברית הקדומה בין המלכים שלמה וחירם. הימים הטובים שבהם מנהיגי האזור שילבו ביזנס, פלז'ר ועבודת השם. כשארזי הלבנון נשלחו לירושלים, לשמש לבניית בית המקדש, שאותו תכננו אדריכלים פיניקיים על פי דגמים של מקדשים פיניקיים. כי עד כדי כך היחסים היו קרובים.

בגין חזר והפציר בלבנון לחדש את הקשר ההיסטורי הזה "כפי שהתקיים בזמנים הקדומים". ומי שאמור היה לרקוד איתנו את הוואלס הזה היה המנהיג הנוצרי הכריזמטי בשיר ג'ומאייל.

בגין חזר והפציר בלבנון לחדש את הקשר ההיסטורי הזה "כפי שהתקיים בזמנים הקדומים". ומי שאמור היה לרקוד איתנו את הוואלס הזה היה המנהיג הנוצרי הכריזמטי בשיר ג'ומאייל

היו אלה ימים אחרים, שנדמים כעת כה מוזרים, שקשה להאמין שהאירועים האלה באמת התרחשו. בינואר 1982 אירח ג'ומאייל בג'וניה שבלבנון את שר הביטחון אריאל שרון, שהגיע לשם במסוק, מלווה בבכירי המטכ"ל והמוסד, ובאבטחה כבדה. אחרי ארוחת ערב מפוארת הצטרפה הצמרת הישראלית לג'ומאייל לסיבוב לילי מול ביירות.

בשיר ג'ומאייל אחרי שנבחר לנשיא לבנון, זמן קצר לפני שנרצח, 23 באוגוסט 1982 (צילום: AP Photo/Rifai)

הבכירים הישראלים שבו ארצה כשהם משוכנעים שג'ומאייל הוא האיש המושלם לעשות איתו מהפכה אזורית. כעבור חמישה חודשים ישראל פלשה ללבנון, וכעבור חודשיים, באוגוסט 82', בשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון. ברית שלמה-חירם הפכה מחלום לאפשרות מוחשית.

שבוע אחרי שנבחר נפגש ג'ומאייל בנהריה עם בגין ושרון, שהפצירו בו לחתום מייד על הסכם שלום עם ישראל. ג'ומאייל אמר שזה בלתי אפשרי מבחינתו כרגע. שהוא חייב לזכות קודם בלגיטימציה ציבורית בלבנון ובעולם הערבי, ולכן הוא מוכרח להצניע לעת עתה את יחסיו הקרובים עם ההנהגה הישראלית.

שבוע אחרי שנבחר נפגש ג'ומאייל בנהריה עם בגין ושרון, שהפצירו בו לחתום מייד על הסכם שלום עם ישראל. ג'ומאייל אמר שזה בלתי אפשרי מבחינתו כרגע. שהוא חייב לזכות קודם בלגיטימציה ציבורית

וכמו שיקרה לא מעט בהמשך: אלוהים מתכנן תוכניות והפלסטינים מפוצצים פצצות.

שבועיים אחרי הפגישה בנהריה התפוצץ מטען חבלה גדול שהוטמן בדירה מעל סניף המפלגה של ג'ומאייל בביירות. הבניין קרס על ראשו והרג אותו יחד עם 26 מפעילי הפלנגות הנוצריות שלו. יומיים אחרי הרצח טבחו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה.

וכך – מי שחתם בסוף על ההסכם עם ישראל היה אמין ג'ומאייל, אחיו של בשיר, שירש אותו בתפקיד נשיא לבנון. כמו תמיד, ההסכם הושג אחרי מאמצי תיווך אמריקאים אינטנסיביים, ואחרי משא ומתן קשה שנמשך חודשים.

אמין ג'ומאייל אחרי מינויו לנשיא לבנון נואם בעצרת הכללית של האו"ם, 10 באוקטובר 1982 (צילום: Keystone Pictures USA/ZUMAPRESS via Alamy)

הוא כונה "הסכם ה-17 במאי" על שם התאריך ב-1983 שבו הוא נחתם. הוא אמור היה להוביל לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון, ליצירת אזור ביטחון בין נהר האוואלי לגבול הבינלאומי, שבו צבא לבנון יהיה אחראי לכך שלא תתאפשר פעילות טרור נגד ישראל. הוא אמנם לא כלל את המילה המפורשת "שלום", אבל כן כלל התחייבות לכיבוד הריבונות, העצמאות והגבולות.

אבל מי שחתמו עליו כבר לא יכלו להמשיך לחלום על שיבה לימים המפוארים של שלמה וחירם. אחרי רצח בשיר ג'ומאייל והטבח בסברה ושתילה, בגין כבר לא היה אותו בגין, שרון לא היה אותו שרון, ישראל לא הייתה אותה ישראל ולבנון לא הייתה אותה לבנון.

אחרי רצח בשיר ג'ומאייל והטבח בסברה ושתילה, בגין כבר לא היה אותו בגין, שרון לא היה אותו שרון, ישראל לא הייתה אותה ישראל ולבנון לא הייתה אותה לבנון

להסכם שנחתם לא הייתה כל השפעה על המציאות. כשלבנון ביטלה אותו כעבור פחות משנה, כולם רק שמחו להתנער ממנו.

שלושה חודשים אחרי חתימת ההסכם עם לבנון בגין הודיע שאינו יכול עוד, ופרש להסתגר בביתו. לעולם כבר לא נדע אם בשנות ההסתגרות הוא הוסיף להתרפק מפעם לפעם על החלום לכונן יום אחד את הברית בין שלמה המלך לחירם מלך צור.

לאלו מביננו שממשיכים להאמין שאפשר לתכנן את עתיד האזור בעזרת סימני דרך היסטוריים, רמזים מיסטיים ונבואות תנ"כיות, נמליץ לקרוא גם את מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי.

המשורר מחמוד דרוויש (צילום: AP Photo/ Reuven Kopichinsky)

הדברים שהוא כתב בסרקזם בספרו "זכר לשכחה" על החלום של בגין לחדש את מלכות שלמה, נשמעים אקטואליים ורלבנטיים במיוחד גם בימים הקודרים שלנו:

"בגין אינו חי בתקופתנו ואינו דובר את שפתנו. הוא רוח רפאים הבאה מתקופת המלך שלמה. בגין לובש את דמותו של שלמה המלך ומוותר על תכונותיו של שלמה. על חוכמתו, שיריו ומקורותיו הרוחניים.

"אין הוא נוטל ממנו דבר מלבד תור הזהב הנישא על גבי טנק. אין הוא לומד ממנו את לקח נפילת הממלכה, כאשר העניים רשו והעשירים העשירו. דבר בדמותו של שלמה אינו מעניין אותו מלבד החיפוש אחר מלך צור לחתימת חוזה שלום. היכן הוא מלך צור?"

נשמע מוכר, נכון?