יש מחשבה אחת שרודפת אותי בלילות: הציבור הישראלי כולו נאלץ לצפות, יום יום, דקה דקה, איך החטופים והחטופות גוועים לאיטם. גופתו של אלעד קציר, בן ה-47 מניר עוז שנרצח בשבי חמאס, נמצאה בחאן יונס, חולצה והובאה בסוף השבוע לישראל.

אמא של נועה ארגמני אולי הולכת מהעולם מבלי לזכות לראות את בתה עוד פעם אחת. אחר כך גם אביה. בכל יום חמאס מדווח על חטוף מת נוסף. התקשורת הישראלית לא מדווחת, ובהתחלה כולנו עוד מדברים על "134 חטופים", עד שיותר ויותר מתחילים להודות שמדובר ב-60, 50, 40. וכולנו, חברה שלמה, צריכה להתבונן בבניה ובבנותיה מתים לבדם, הופכים לשמועה, זיכרון, וכל מה שנותר מהם לאחוז בו זה רגע אימה אחרון, כבולים, בדרך לעזה.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

בשנים האחרונות האקטואליה מציפה את נושא המצפון. אירועי מלחמת אוקטובר ולפניהם אירועי הקורונה מייצרים שפע החלטות שנוגעות לחיי אדם, ותהליכי קבלת ההחלטות והתגובות כלפיהם מעוררים שאלה לגבי קיומו וטיבו של מצפון בקרב רבות מהנפשות הפועלות.

איך מבינה הפסיכולוגיה את מושג המצפון? האם הוא חלק הכרחי מהאישיות הבריאה? האם אנו נולדים אתו או שהוא מתפתח בדומה לפונקציות מנטליות אחרות?

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

מעולם לא בגדתי בחניה אשתי.

אני יודע שזו הצהרה שעשויה להישמע קצת מוזר, אבל במציאות הישראלית בה אני חי ואותה הכרתי במהלך שנות נישואיי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים, יש בהצהרה הזו משהו מתבקש. זאת מאחר שנאמנות בחיי הנישואים מבלי "להתפרפר מהצד", כפי שהדבר קרוי בלשון עממית, אינה דבר מובן מאליו.