יש מחשבה אחת שרודפת אותי בלילות: הציבור הישראלי כולו נאלץ לצפות, יום יום, דקה דקה, איך החטופים והחטופות גוועים לאיטם. גופתו של אלעד קציר, בן ה-47 מניר עוז שנרצח בשבי חמאס, נמצאה בחאן יונס, חולצה והובאה בסוף השבוע לישראל.

אמא של נועה ארגמני אולי הולכת מהעולם מבלי לזכות לראות את בתה עוד פעם אחת. אחר כך גם אביה. בכל יום חמאס מדווח על חטוף מת נוסף. התקשורת הישראלית לא מדווחת, ובהתחלה כולנו עוד מדברים על "134 חטופים", עד שיותר ויותר מתחילים להודות שמדובר ב-60, 50, 40. וכולנו, חברה שלמה, צריכה להתבונן בבניה ובבנותיה מתים לבדם, הופכים לשמועה, זיכרון, וכל מה שנותר מהם לאחוז בו זה רגע אימה אחרון, כבולים, בדרך לעזה.

בכל יום חמאס מדווח על חטוף מת נוסף. כולנו, חברה שלמה, צריכה להתבונן בבניה ובבנותיה מתים לבדם, הופכים לשמועה, זיכרון, וכל מה שנותר מהם לאחוז בו זה רגע אימה אחרון, כבולים, בדרך לעזה

אני לא מצליחה להרפות מהסיוט הזה, ולאחרונה הצטרפו אליו סיוטים נוספים. מלחמה עם איראן, למשל – סיכון שמשום מה החליטה הממשלה לתדלק; סנקציות בינלאומיות, למשל, שבכמה חודשים קצרים הפכו להיות המציאות החדשה שלנו: ממשלת אירלנד מושכת השקעות מבנקים ישראליים, בספרד דורשים לשקול מחדש את יחסי האיחוד האירופי עם ישראל, ובארה"ב שורת מחוקקים דמוקרטים תובעים לעצור את משלוחי הנשק לישראל.

והנה הסיוט המושלם: שילובם המחריד של כל אלו ביחד. מלחמה רב זירתית, בשיא סנקציות בינלאומיות, ללא חימוש, כשעל כולם מנצח "שומר ביטחון ישראל", בנימין נתניהו. הוא וה-64.

חצי שנת חסד קיבלה הממשלה האסונית בתולדות ישראל להוציא אותנו מהבור שאליו היא הכניסה אותנו. את חצי השנה הזו ניצל נתניהו לחזק את חישוקי הקואליציה, לשמן בכספנו את הפונקציונרים והעסקנים, את מטי השוחד ועושקי אלמנה ויתום. הוא ניצל את חצי השנה להופעות תדירות בטלוויזיה, לשלוח את זרזיריו להשתלח במשפחות החטופים, להורות לכלבי התקיפה שלו להיכנס בצבא, להתרפס בפני בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, לביים עימותים עם נשיא ארה"ב.

הוא היה פעלתן. רק בדבר אחד עסק פחות, אולי כי איש לא משך בכנף מעילו המהוהה: המלחמה הקטנה שלנו בעזה. בסדר, לא ילדיו הם אלה שחוזרים משם נכים ובארונות.

אנחנו מפסידים בעזה. לא בגלל שאין לנו את היכולת לנצח, אלא מכיוון שראש הממשלה מסרב בתוקף להעניק לצבא יעד בר-השגה. גורמים בממשלה, בצבא, אפילו בבית הלבן, מדברים על ראש ממשלה שכבר חצי שנה לא מצא את הזמן להחליט מה התכנית שלו ל"יום שאחרי".

והנה הסיוט המושלם: שילובם המחריד של כל אלו ביחד. מלחמה רב זירתית, בשיא סנקציות בינלאומיות, ללא חימוש, כשעל כולם מנצח "שומר ביטחון ישראל", בנימין נתניהו. הוא וה-64

המונח "היום שאחרי" מטעה. כי לא מדובר כאן בעתיד, אלא בהווה. מדובר על לשלוח חיילים לסכן את חייהם על אפס תכנית. האם הצבא כובש עכשיו יעדים שמהם ממילא ניסוג? האם באמת אנחנו צריכים להימנע מעסקת חטופים כדי לעצור חזרה של תושבי עזה לצפון הרצועה? אנחנו מתכננים להיות שם? אנחנו מתכננים שמישהו אחרי יהיה שם? אין תשובה. חצי שנה שאין תשובה. יש לו זמן. שוב, לא בניו יחזרו נכים או בארונות.

אנחנו מפסידים בעזה כי אין לנו יעד מדיני ולחמאס יש. אנחנו מפסידים כי בימין שכנעו את הציבור הישראלי שבמזרח התיכון מבינים רק כוח ורק אכזריות, ושרעב המוני בעזה יאלץ את חמאס להתקפל. הוא לא מתקפל, היחידים שיתקפלו אלו אנו, כשכל חברינו בעולם המומים ונגעלים, עם סנקציות הולכות וגדלות ואפס לגיטימציה להמשיך להילחם.

הם סיכנו את חיינו, את חיי העזתים ואת חיי החטופים על בסיס התיאוריה המופרכת הזאת, שאפשר היה לראות אותה נכשלת מקילומטרים ולמעשה בדיוק על כך חמאס בנה. כולם משלמים את המחיר על הכישלון הזה. החטופים משלמים בחייהם. חיילי צה"ל משלמים בחייהם. תושבי עזה משלמים בחייהם. כולם משלמים, מלבד הממשלה. שקט, הם בדיוק באמצע הביזה. נא לא להפריע.

אנחנו מפסידים כי התכנית היחידה של נתניהו תמיד הייתה נתניהו עצמו, יומו שלו, וכל השאר הוא מחיר זניח עבור זה. אי אפשר לנצח במלחמה ללא מדיניות סדורה ליום שאחרי. המלחמה הצודקת איבדה את דרכה והפכה למטרה בפני עצמה. זו בדיוק הנקודה. המלחמה היא המטרה, כי המטרה היא המשך שלטון נתניהו, והוא למד שאפשר לקחת את הציבור הזועם, ההמום הזה, ולהבטיח לו שהכל ייבדק יום אחד, ממש עוד מעט, לאחר הניצחון המוחלט.

המלחמה הצודקת איבדה את דרכה והפכה למטרה, כי המטרה היא המשך שלטון נתניהו, והוא למד שאפשר לקחת את הציבור הזועם, ההמום, ולהבטיח לו שהכל ייבדק יום אחד, ממש עוד מעט, לאחר הניצחון המוחלט

הנורא מכל הוא שהממשלה הזו בונה את המשך קיומה דווקא על דמי המחדל הגדול ביותר שלה. היא עדיין אתנו מכיוון שהיא נכשלה כל כך. היא אתנו כי היא הובילה אותנו לתהום, שיקעה את בנינו בתוכה, ועכשיו היא מבטיחה שהיא, היא זו שתסייע לנו לזחול החוצה.

ואנחנו, פתיים, הסכמנו. שלחנו את טובי בנינו להילחם בשם סמוטריץ' וצבי סוכות ובן-גביר, טר"שים שתופסים מעצמם גנרלים. שלחנו את בנינו להילחם בשם המלך המטורף שלפני דקה נשבענו להפיל, ושכחנו למה נשבענו להפיל אותו.

התכניות שלו לא השתנו. לא שלו ולא של שותפיו. הם יבנו את ההפיכה שלהם על בסיס האסון שהם המיטו עלינו, על אדני כישלונם הגדול, ויקוו שנהיה המומים מספיק כדי לא לשים לב.

הם הובילו את ישראל לכך שברגע זה קשה לדעת איך ייראו השבועות הקרובים. קשה לדעת אם נעבור מתקפה איראנית, אם תפרוץ מלחמה עם חזבאללה, אם נהפוך למצורעים בעיני כל ידידינו בעולם. זה לא משנה להם. הם מוכנים להיות אדוניה של ספינה שוקעת. עדיין יש די אוצרות גם בה, ואם הם ימהרו דיים אולי גם יספיקו לשים עליהם את הידיים. הם מנהלים בדמנו את המלחמה על חייהם הפוליטיים.

אנחנו צריכים להתחיל לנהל מלחמה אחרת – על קיומנו שלנו. וכדי להבטיח שתישאר כאן ישראל – לא פחות – אנחנו חייבים להעיף אותם לכל הרוחות. אנחנו חייבים לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובחירות.

אל תבכו לי על איזו הפגנה שבה פרצו מחסום. זה לא מעניין אותי. לא עובר חודש בלי שאני שומעת על מתנחלים תוקפים חיילים או שוטרים, אבל פתאום את הממשלה מעניין נורא שלטון החוק. לא עובר יום בלי שרואים שוטרים מפוצצים במכות מפגין שלא עשה כלום, אבל אלה פתאום מפחדים מאלימות.

הם מוכנים להיות אדוניה של ספינה שוקעת. עדיין יש די אוצרות גם בה, ואם הם ימהרו דיים אולי גם יספיקו לשים עליהם את הידיים. הם מנהלים בדמנו את המלחמה על חייהם הפוליטיים

יאללה יאללה. לא קונים יותר את דמעות התנין שלכם, את הפציפיזם הסלקטיבי שלכם, את העניין הגמיש שאתם מגלים בערכים שלנו. הדבר היחיד שמעניין אתכם הוא שלטון וכסף, וזה לא השתנה אפילו כשדם אחיכם זעק אליכם מן האדמה.

ממשלת חורבן וממשלת דמים. אם היא תוציא את ימיה, לא נוציא אנו את ימינו.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם