הטבח המחריד, המלחמה שפרצה בעקבותיו והשיתוק שאחז בשלטון הוציאו מהחברה בישראל את המיטב. הייתה התגייסות כללית של כל חלקי החברה הישראלית לסיוע לנפגעי הטבח, עזרה הדדית, מיזמים של חלוקת מזון, הציבור פתח את הלב ואת הכיס – סולידריות ישראלית במלוא הדרה. החברה האזרחית נכנסה לווקום השלטוני ומילאה את רוב תפקידי השלטון.

השיתוק שאחז בשלטון לא התבטא רק בחוסר תפקודו, אלא גם בשיתוק הכלי השלטוני העיקרי שלו – ההסתה. ושלטון בנימין נתניהו מבוסס רובו ככולו על הסתה, על פילוג, על שיסוי, על הפרד ומשול.

השיתוק שאחז בשלטון לא התבטא רק בחוסר תפקודו, אלא גם בשיתוק הכלי השלטוני העיקרי שלו – ההסתה. ושלטון בנימין נתניהו מבוסס רובו ככולו על הסתה, על פילוג, על שיסוי, על הפרד ומשול

לפני השבעה באוקטובר – אין מתח בין קבוצות בחברה בישראל שלא נוצל על ידו של נתניהו לטובת ביצור שלטונו. אין יום שבו לא נשמעה הסתה שלטונית ממוסדת נגד קבוצות נרחבות באוכלוסייה. והנה, בבת אחת, השתרר בגזרה זו שקט מוחלט, ההסתה השלטונית נעלמה ונאלמה. מה אתם יודעים, אפילו אבישי בן חיים, אחד מסוכני ההסתה השלטונית הגרועים ביותר, נעלם מן המסך.

הטבח, המלחמה והשלטון הבלתי מתפקד מצד אחד, וגילויי הסולידריות והיעלמות ההסתה השלטונית מן הצד השני, יצרו בציבור מציאות – לא רק בלתי נסבלת, אלא מציאות מתעתעת לחלוטין. מציאות שהובילה לכך שרוב הציבור בישראל לקה, ולא בפעם הראשונה, ב"שכרון הסולידריות", שכרון שמביא לחוסר יכולת לקרוא את המציאות עד כדי עיוורון, שכרון שנוצל על ידי השלטון לסיסמת התעמולה – "ביחד ננצח".

אפשר לחשוב ש"שכרון הסולידריות", כשמו כן הוא, נובע בראש ובראשונה מגילויי הסולידריות שהפגינה החברה הישראלית, אלא ששכרון הסולידריות נובע דווקא מהיעלמות ההסתה השלטונית.

אחרי עשור וחצי של הסתה שלטונית בלתי פוסקת שכללה הסתה עדתית, הסתה פוליטית והסתה לאומנית עם כינויי גנאי לשמאלנים, לאליטות (כלומר לאשכנזים), עשור וחצי בו הציבור הולעט בהסתה יומיומית כמו רעש בלתי נסבל של מפוח, השתרר לפתע שקט. והציבור, שאינו מורגל בשלטון שאינו מסית, הוטעה לחשוב שזהו, תם עידן ההסתה, ונרדם על משמרתו כשהוא מותיר את מלוא הבמה התקשורתית לנתניהו.

רוב הציבור בישראל לקה, ולא בפעם הראשונה, ב"שכרון הסולידריות", שכרון שמביא לחוסר יכולת לקרוא את המציאות עד כדי עיוורון, שכרון שנוצל על ידי השלטון לסיסמת התעמולה – "ביחד ננצח"

חודש, זה פרק הזמן שנדרש לנתניהו כדי להפוך את "שכרון הסולידריות" של הציבור ושל בני גנץ למכונת הסתה משומנת היטב, שלא רק שאיננה נופלת במאום ממכונת ההסתה מהימים שלפני הטבח, אלא עולה עליה עשרת מונים ומגיעה ל"יעדים" שהציבור, גם בחלומותיו השחורים ביותר, לא חלם שהיא תגיע.

מכונת ההסתה הגיעה ללב ליבה של הסולידריות הישראלית, למה שמגדיר אותנו כחברה ומבחין אותנו מחברות אחרות, לציפור נפשנו – הדאגה לחיי מי שנמצאים בידי האויב.

ואומנם, תחת שלטון נתניהו עברה החברה בישראל שינויים נרחבים – מחברה שומרת חוק לחברה מושחתת בה השוחד ניתן בגלוי, חברה בה נאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, עבריין סדרתי מכהן כראש המשטרה, ושר המשפטים רוקד בבית של עבריין פלילי מסוכן.

תחת שלטונו החברה בישראל הפכה מחברה המקדשת את ההשכלה לחברה הבזה למשכילים ומקדשת את הבורות, חברה לאומנית ואלימה, חברה שמדברת בסיסמאות על אהבה אבל היא שטופת שנאה.

אז היה מדובר בשינויים הפיכים, גם אם מחרידים, ובעיקר כאלה שלא נעשו בין לילה, אלא הם תוצאה של שלטון המקדש כוח וכסף שנמשך עשור וחצי כמעט ברצף.

אלא שכעת עוברת החברה בישראל שינוי, שאיננו דומה לשינויים לעיל, וזאת משום שהוא מהיר מאוד ובלתי הפיך. שינוי שבו חיי אזרחים כבר אינם הדבר הנעלה ביותר, שיש לשמור עליו מכל משמר ולהשיב את מי שנפל בידי האויב. שינוי שבו מי שנפלו בידי האויב מוגדרים כמחיר.

חודש, זה פרק הזמן שנדרש לנתניהו כדי להפוך את "שכרון הסולידריות" למכונת הסתה משומנת, שהגיעה ללב הסולידריות הישראלית, למה שמגדיר אותנו כחברה – הדאגה לחיי הנמצאים בידי האויב

התוצאה של ההגדרה הנלוזה היא הפקרת אזרחים בידי ארגון טרור רצחני למותם. אין פרשנות אחרת ואי אפשר לייפות את המציאות. מה שהיה אמור להיות אולי דעה רדיקלית שמקובלת רק בקהילה הלאומנית, המשיחית והאלימה של העבריין איתמר בן גביר, של נער הגבעות בצלאל סמוטריץ' ושל המחוקק שמחה רוטמן – הפכה להיות הדעה הרשמית של ממשלת ישראל, וזה בלתי נתפס לחלוטין. וכל זה קרה תוך פחות מחצי שנה, בטווח שבין יום הטבח ועד שהנאשם הגדיר את מטרת המלחמה כניצחון מוחלט על חמאס.

"שכרון הסולידריות" לא רק שלא הביא אותנו לחברה טובה יותר או סולידרית יותר, אלא בהיפוך יוצרות מוחלט הביא לכך שהפכנו להיות חברה קניבלית, חברה שבה ערוץ ההסתה השלטוני אומר כי: "צריך לומר למשפחות החטופים את האמת: חיסול חמאס קודם לכל מטרה", וגם: "קודם כל הממשלה ורק אחר כך החטופים". כלומר השלטון קודם לאזרחים, לאומנות במלוא מובן המילה.

הפכנו לחברה בה אזרחים מדברים על אזרחים אחרים, שכל פשעם הוא שהם נחטפו מביתם על ידי ארגון טרור, כעל מחיר שיש לשקול אם לשלם או לא, משל מדובר בעסקה לרכישת מכונית.

יודגש כי אין מדובר בקולות בודדים או נדירים אלא בדעות רווחות בציבור. וזו, כאמור, גם הדעה הרווחת של השלטון, אותה הוא מקדם, ובכן, באמצעות הסתה, הכלי ההוא שנדם בימים שלאחר הטבח ושב לפעול במלוא התפוקה.

ולמרבה הצער אנחנו, רוב הציבור הרוצה בהשבת החטופים, הסכמנו בשתיקתנו להפקרת האזרחים בידי חמאס, כשאנחנו מבושמים משכרון הסולידריות.

והפקרת אזרחים למוות בידי האויב זה שינוי בלתי הפיך כי זה משנה את הדי.אן.איי של החברה שלנו באופן כזה שלא נוכל לחזור ממנו בחזרה. כי כשחברה  מפקירה את אזרחיה, כשהיא מגדירה אותם כמחיר, היא לא תוכל להיגמל מזה. זה הרגע שבו ישראל שהכרנו תיעלם מן המפה.

שכרון הסולידריות הפך אותנו לחברה בה אזרחים מדברים על אזרחים אחרים, שכל פשעם הוא שהם נחטפו מביתם על ידי ארגון טרור, כעל מחיר שיש לשקול אם לשלם או לא, משל מדובר בעסקה לרכישת מכונית

שכרון הסולידריות, זה האלכוהול שהימין הלאומני, המשיחי והאלים – משקה את החברה הישראלית כבר שנים ארוכות. ובכל פעם שמתרחשים מעשי אלימות קשים מצידו, עד כדי רצח, הוא מגביר את המינון. כעת הוא מאשים את הצד השני בכך שהוא לא רוצה באחדות אלא רוצה לחזור "לששה באוקטובר". ורק להזכיר, הששה באוקטובר היה עוד יום שבו ממשלה לאומנית קיצונית בראשות נאשם, שמכהנים בה עבריין, נערי גבעות, גזענים, הומופובים ואנשים משכמם ומטה – פעלה לקידום הפיכה משטרית כדי להכשיר את השחיתות של חבריה – והפקירה את ביטחון המדינה. לא המחאה הגדירה את הששה באוקטובר אלא ההפיכה המשטרית.

ואנחנו שותים את השיכר הזה בשמחה, משל היה שיכר המשמח לבב אנוש ולא מתנול שהוא אלכוהול שגורם לעיוורון ועלול לגרום גם למוות. ומה אגיד לכם, כגודל "שכרון הסולידריות" כך עוצמת ההנגאובר.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.