כמה שנים אחרי תחילת חיי המשותפים עם חניה זוגתי-לחיים-ארוכים, כשהתחלנו לנסוע יחד לחו"ל מעת לעת, אמרתי לה שיש לי שלושה תנאים והסתייגויות לגבי המקומות והמדינות אליהם אני מוכן לנסוע, ואלו הם:
- אני לא נוסע למדינות שבהן אם אני זקוק לטיפול רפואי, צריך להסיע אותי על פיל או יען חמש מאות קילומטר אל הווטרינר הקרוב, במקרה הטוב, או אל השמאן של הכפר במקרה הפחות טוב.
- אני לא נוסע למדינות שבהן החיים שלי שווים עשרה דולר או פחות.
- אני לא נוסע למדינות שבהן המשטרה שאמורה להגן עלי ועל החוק היא ארגון הפשע הכי גדול, או שזו הממשלה, או שניהם יחד.
כל השאר, אמרתי לחניה – רק תבחרי וניסע.
"אבל זה משאיר לנו את צפון אמריקה ומערב אירופה, אוסטרליה, ניו-זילנד ויפן", חניה אמרה. "מה עם כל השאר? לא ניסע?"
לגבי כל שאר המדינות, אמרתי לחניה – רק תבחרי וניסע. "אבל זה משאיר לנו את צפון אמריקה ומערב אירופה, אוסטרליה, ניו-זילנד ויפן", חניה אמרה. "מה עם כל השאר? לא ניסע?"
"אין לך איזו חברה טובה או משהו?" שאלתי. "אין לי בעיה להשגיח על הילדים כשאת נוסעת איתה".
זה היה בתחילת שנות התשעים. בינתיים הצטרפו גם חלק ממדינות מזרח אירופה לקבוצת המדינות שאליהן אני מוכן לנסוע, ואילו מדינה אחת ירדה מהקבוצה.
אותה מדינה שירדה מקבוצת המדינות אליהן אני מוכן לנסוע, אציין כאן, ירדה משום שנוספו לה שני הכללים האחרונים שברשימה שלי: החיים במדינה הזו נעשו שווים פחות מעשרה דולר, והממשלה והמשטרה הם שני ארגוני הפשע הכי גדולים בה.
שניהם גם יחד.
הבעיה היא שבין שאני נוסע אל המדינה הזו ובין שלא, כך או כך אני כבר נמצא בה, כי זו המדינה בה נולדתי ובה אני חי.
אבל שירותים רפואיים ושירותי קבורה עדיין יש בה בזמינות גבוהה, כך שלפחות אני יודע שיש מי שישטוף את הגופה שלי ויקבור אותה. אציין כאן שזה שלא ממש משפר את מצב הרוח שלי בעניין, אבל לפחות חניה או הילדים לא יתבקשו לשלם 3000 דולר עבור הטסת הגופה שלי חזרה הביתה.
* * *
לכל המדינות שברשימת המדינות המותרות לנסיעה אצלי יש עבר תרבותי עשיר של כמה מאות שנים לפחות, ויש בהן ערים ישנות ומרכזי עיר עתיקים וציוריים, ובתי קפה קטנים ואינטימיים, וגלריות ומוזיאונים, ומסעדות ספונות-עץ ורצפת פרקט וחנויות קטנות של פעם, המציגות חפצי חן ונוי לעין המתבונן.
המדינה שירדה מקבוצת המדינות אליהן אני מוכן לנסוע, ירדה משום שנוספו לה שני הכללים האחרונים ברשימה שלי: החיים בה נעשו שווים פחות מ-10 דולר, והממשלה והמשטרה הם שני ארגוני הפשע הגדולים בה
ואני יכול להלך שעות ארוכות ברחובותיה של עיר כזו בהליכה שקטה, מהורהרת, תוך צפייה בחלונות הראווה והתעכבות על חפצי החן והנוי הללו, ותוך ישיבה ממושכת מעת לעת על כוס קפה בכיסאות המונחים על המדרכה העשויה אבנים מסותתות, או בתוך מבנה קסום.
אני יושב ומביט סביבי וחושב בקנאה גלויה איך נראים החיים בעולם שפוי, ואיך קרה שמכל המקומות בעולם נולדתי בבית-משוגעים דווקא, בית-משוגעים המוכר כיישות מדינית שמטורפים דתיים השתלטו עליה, ויש אפילו שקוראים ליישות הזו "יהודית-דמוקרטית", שהם שני הפכים, אבל רוב אזרחיה טיפשים או בורים מכדי להבין זאת.
ואם אתם תוהים מה פשר העניין שלי במרכזי הערים העתיקים, ב-CITY CENTER או ה-CENTRUM העתיק של ערים אירופאיות כאלה, למשל, ואם אתם שואלים מה בעניין קצת טבע ונופים, אציין כאן שאני חסיד מושבע של נוף פראי. נופים של טבע פראי לגמרי עושים לי את זה – כמו הקניונים של קולורדו, והרי הגעש והמעיינות החמים של איסלנד, והג'ונגלים של האמזונס, ומרחבי השלג של הטונדרה והפינגווינים של אנטארקטיקה והצבים הענקיים של איי הגלפגוס – כדי לראות את כל אלו אני לוקח תמיד פסק-זמן, לא לפני שווידאתי שהמנוי שלי לערוצי הנשיונל-ג'יאוגרפיק והדיסקברי בעינו ובתוקף.
אז אני לוקח, כאמור, פסק-זמן, ואני מקלף אותו בעדינות מנייר העטיפה, ומשתרע על המיטה שלי שהיא המקום הכי אהוב עלי לשוטט ממנו בכל אתרי הטבע המופלאים הללו, ותוך כדי שאני נוגס נגיסות קטנות בפסק-זמן המצופה שוקולד – נגיסות קטנות כי את התענוגות הקטנים של החיים יש לקחת בביסים עדינים ולא להתנפל עליהם בגסות, כחזירים, וגם בגלל שציפוי השוקולד נופל על החולצה פירורים-פירורים ומכתים אותה אם אינך נזהר, ואז חניה מתרגזת עלי ששוב החולצה שלי מלאה כתמים – אם כן, אני בוחר את האתר הפראי המועדף עלי לאותו יום, או מועדף על הערוץ המציג לי אותו, ותוך לעיסה ובליסה שקטה ושכיבה על הגב אני מתפעם מיופיו של הטבע.
אז אני לוקח פסק-זמן, ואני מקלף אותו בעדינות מנייר העטיפה, ומשתרע על המיטה שלי שהיא המקום הכי אהוב עלי לשוטט ממנו בכל אתרי הטבע המופלאים, ובוחר את האתר הפראי המועדף עלי לאותו יום
פעם הגיסים שלי לקחו אותי אל מפלי האיגואסו בברזיל, אזור טרופי עם 32 מעלות, שהלחות בו מגיעה ל-100%. הלכנו בשבילי יער טרופי שאין בו מיזוג, ומה שאני זוכר מהחוויה הוא שאחרי חמש שעות הליכה הגענו לקולה-זירו קרה. ואז נשבעתי, כמו על פסגת המצדה: "לעולם לא עוד!".
וגם אני זוכר שהלכתי לשירותים בבית הקפה שבאיגואסו, ובשירותים היו ברזים מהסוג שלוחצים עליהם ביד אחת ושוטפים בקומבינה את היד השנייה, ואז מחליפים – זה כדי שהברז לא יישאר פתוח ומים לא יתבזבזו.
ומהחלון, להזכירכם, רואים את אחד המפלים הגדולים בעולם, שם זורמים שלושים אלף מ"ק מים בשנייה.
ובמספרים: 30,000 מ"ק בשנייה.
לך תבין.
אבל כיום כבר קצתי גם במרכזי עריה העתיקות של אירופה, ובגלריות שלה ובבתי הקפה הציוריים וברחובותיה מרוצפי האבנים ובתיירים המשוטטים בה, כמוני, יהיו מי שיהיו, ויהיו אזרחי איזו מדינה שלא יהיו.
כי הרי אין זה משנה כבר באמת מי הם ומאין באו – סוג של גלובליזציה אינטרנטית ודיגיטלית שטף את כל העולם, ובכל מקום אתה רואה את אותם אנשים, עם אותם סמרטפונים, נעים ממקום למקום בכמויות אדירות, שוטפים במפלי צונמי אדירים של לואו-קוסט ובכמויות שמציפות את אתרי התיירות ואת הערים ואת המלונות ואת העולם כולו באותה זוהמה דקה ובלתי נראית, שרק בני אדם מסוגלים לייצר כמוה ולכסות בה את כדור הארץ כולו, כל שנה עוד ועוד.
פעם גיסיי לקחו אותי למפלי האיגואסו בברזיל, אזור טרופי עם 32 מעלות, שהלחות בו מגיעה ל-100%. הלכנו בשבילי יער טרופי ללא מיזוג, ומה שאני זוכר מהחוויה זה שאחרי חמש שעות הליכה הגענו לקולה-זירו קרה
ואין לי יותר כוח לזה.
ואין לי יותר חשק.
ואינני רוצה יותר להיות חלק מאותו צונמי ומאותה זוהמה.
קצתי בכך.
* * *
בשנות השבעים התגוררתי בתל-אביב. קו האוטובוס הראשי של העיר היה 4 של דן. הוא יצא מהתחנה המרכזית ועבר לאורך רחוב אלנבי, ומשם לבן-יהודה, ומשם לדיזנגוף, הקו הכי עמוס בתל-אביב ובו הנוסעים דבוקים איש לזיעתו של השני, באוטובוסים בלי מיזוג, צפופים ומחניקים, ולפעמים העדפתי ללכת ברגל מצידה האחד של העיר אל הצד השני, ובלבד שלא לעלות על אוטובוס כזה.
לעלות על מטוס נוסעים כיום מזכיר לי את קו 4 בתל-אביב בשנות השבעים. אם הייתי צעיר כמו אז הייתי מעדיף ללכת ברגל, אבל גם אדם צעיר לא יכול לחצות בהליכה את הים.
אז אני מוותר.
עוד הספקתי לראות את אריק קלפטון במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, ואת האולמן ברדרס בביקון-תיאטר בברודווי, ואת ג'יימס טיילור בבוסטון, ואת קרלוס סנטנה בפריז, ואת ג'ו קוקר בווינה, ואט-אט כל אלו נמוגים ואינם, ואיתם המדינות והערים שהכרתי שם נמוגות בתוך אינסטגרם-טיק-טוקי אינסופי ענק, ואיתם גם נמוג החשק שלי לטוס.
לעלות על מטוס נוסעים כיום מזכיר לי את קו 4 בתל-אביב בשנות השבעים. אם הייתי צעיר כמו אז הייתי מעדיף ללכת ברגל, אבל גם אדם צעיר לא יכול לחצות בהליכה את הים. אז אני מוותר
אז אני לוקח את השלט של הממיר ביד אחת, ופסק-זמן ביד השנייה, כי תמיד אמרו לי כך:
"מאוד חשוב בחיים לקחת לפעמים פסק-זמן".
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו