בדרך מחניון פארק הירקון למדשאה שמול במת המופעים הגדולה, צעדו זו לצד זו משפחות בחולצות טריקו תואמות ועליהן דיוקן יקיריהן. מהצד אפשר היה להתבלבל ולחשוב שזה המחזה הישראלי שמוכר לכל מי שהגיע בשנים האחרונות לטקס סיום קורס בצבא.
משפחות וחברים נוהגים להדפיס חולצה עם דיוקן הבן שסיים קורס קצינים או האחות שסיימה קורס טייס, ומוסיפים איזה משפט מעצים מהמקורות או בדיחה מההווי המשפחתי, להגדיל את השמחה.
אבל הפעם חולצות הטריקו היו מהצד האפל של החיים והמוות. הצד של העצב ושל החרדה. עם דיוקן הבן שנפל בקרב או האחות שנחטפה לעזה, וגורלה לא ידוע.
על סף הכניסה לפארק החלה אזעקה ובני משפחות החטופים, הנרצחים והנופלים השתטחו אלה לצד אלה, התקפלו לתנוחת עובר ובהוראת הכרוז, שמו ידיים על הראש והמתינו עשר דקות.
על סף הכניסה לפארק החלה אזעקה ובני משפחות החטופים, הנרצחים והנופלים השתטחו אלה לצד אלה, התקפלו לתנוחת עובר ובהוראת הכרוז, שמו ידיים על הראש והמתינו עשר דקות
הטקס הלאומי-שאינו-ממלכתי לציון שנה לשבת השחורה יצא לדרך, מלווה בטיל "פלסטין 2" וטיל "אל-פאקר" ששוגרו לעבר "יפו הכבושה" על ידי החות'ים מתימן, המצטרפים החדשים למצעד אויבי ישראל, שעד לפני שנה רוב המתכנסים בפארק הירקון בכלל לא היו מודעים לקיומם.
"אלה הם חיינו בזמן האחרון", יהודה פוליקר שר מאוחר יותר, מילים שכתב עם יעקב גלעד, "יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא?"
שני טקסי זיכרון מרכזיים נערכו אתמול בישראל. אחד שהופק על ידי האזרחים ולמען האזרחים ואחד שהופק על ידי הממשלה ולמען הממשלה. אחד שניכר היה שנעשה באהבה, בלהט ומתוך תחושת בהילות, ואחד שנראה כאילו נעשה כלאחר יד, כמו לסמן וי ולצאת ידי חובה. כי לא הייתה אפשרות ריאלית להתעלם מהתאריך שצרוב בבשרנו, וכולל בתוכו את המילה "שבעה" ולא את המילה "תקומה".
קשה להפריז בחשיבותו הסמלית, הפוליטית והתרבותית של הטקס בפארק הירקון. הוא נערך בתבונה וברגישות, נע בזהירות עילאית על קווי השבר שמאיימים לפרק את החברה הישראלית, והצליח לא למעוד
קשה להפריז בחשיבותו הסמלית, הפוליטית והתרבותית של הטקס בפארק הירקון. הוא נערך בתבונה וברגישות, נע בזהירות עילאית על קווי השבר שמאיימים לפרק את החברה הישראלית, והצליח לא למעוד. והסכנות שארבו לו היו רבות:
סכנת הקיטש והצער העולה על גדותיו, שאורבת לכל טקס זיכרון לאומי, במיוחד כזה שנערך בתוך הטראומה עצמה.
סכנת הגלישה במדרון המוביל מטקס זיכרון מנחם להפגנת מחאה.
![עברי לידר שר את "זכיתי לאהוב" בטקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון כשהוא לבוש בחולצה עליה נכתב "יהי זכרם מהפכה" ולצידו יובל שרביט-טרבלסי, שבעלה מור נרצח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. 7 באוקטובר 2024 (צילום: טקס הזיכרון הלאומי)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/10/WhatsApp-Image-2024-10-07-at-20.26.25.jpeg "עברי לידר שר את "זכיתי לאהוב" בטקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון כשהוא לבוש בחולצה עליה נכתב "יהי זכרם מהפכה" ולצידו יובל שרביט-טרבלסי, שבעלה מור נרצח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. 7 באוקטובר 2024 (צילום: טקס הזיכרון הלאומי)")
סכנת ההתעלמות ממכלול הרגישויות והכעסים, באירוע שבו האומה מתכנסת להתאבל על מתיה כשהמלחמה עדיין נמשכת, כאשר רבים מרגישים שהם ובני משפחותיהם הופקרו על ידי המדינה בשבעה באוקטובר וחשים מופקרים גם שנה אחרי. כשלצד כל אלה גם אינספור גילויי גבורה מופתית ורגעים מפעימים של סולידריות חברתית, דבקות במטרה, התגייסות למען הזולת.
"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת", כתב יהודה עמיחי ב"אדם בחייו", "ולסלוח ולזכור ולשכוח / ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל / את מה שהיסטוריה ארוכה / עושה בשנים רבות מאוד".
"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת", כתב יהודה עמיחי ב"אדם בחייו", "ולסלוח ולזכור ולשכוח / ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל / את מה שהיסטוריה ארוכה / עושה בשנים רבות מאוד"
זה מה שטקס הזיכרון הלאומי-לא-ממלכתי הצליח לעשות אתמול. לסדר ולבלבל ולאכול ולעכל את מה שהיסטוריה ארוכה עושה בשנים רבות מאוד. לנסות לזכור את כולם, כשרק שנה עברה, כשכה רבים אינם כבר ביננו.
יש כלל בלתי כתוב בטקסי זיכרון: לא מוחאים כפיים לדוברים ולא מוחאים כפיים לאומנים שמופיעים. הקהל בפארק הירקון – ובעשרות המוקדים בארץ שהקרינו את הטקס לקהל מצומצם בכל מוקד, על פי הנחיות פיקוד העורף – חרג מהכלל הזה שלוש פעמים.
בפעם הראשונה נשמעו מחיאות כפיים כשיגאל כהן, אבא של הדר כהן, התצפיתנית שהופקרה ונרצחה במוצב נחל עוז, התחייב כי בשארית הכוחות שנותרו לו ולשאר בני משפחות התצפיתניות, הם ידאגו "שהאחראים יקבלו עליהם אחריות" כי "דם הבנות שלנו זועק אלינו מהאדמה. לא נשתוק, לא נעזוב, לא נשכח ולא נתעייף".
הפעם השנייה הייתה כשרפי בן-שטרית, שבנו אלרועי נהרג בקרב על מוצב נחל עוז קרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית "שתחקור לעומק וביסודיות את אסון שבעה באוקטובר".
ובפעם השלישית נשמעו מחיאות כפיים רמות במיוחד כשיונתן שמריז – הרוח החיה מאחורי הטקס בפארק ואחיו של אלון שמריז ז"ל – תיאר את ה-7 באוקטובר כיום של "הפקרה"
ובפעם השלישית נשמעו מחיאות כפיים רמות במיוחד כשיונתן שמריז – הרוח החיה מאחורי הטקס בפארק ואחיו של אלון שמריז ז"ל, שהצליח לברוח משבי חמאס ונורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל – תיאר את השבעה באוקטובר כיום של "הפקרה".
יום "בלי צבא, בלי מדינה, יום שבו כל מה שהיה לנו הוא עצמנו – האזרחים", הוא אמר, ואז השתנק וכמעט החל לבכות כשהצהיר "אנחנו לא ננוח עד שנבנה. אנחנו הדור שיצא מההריסות, מהשואה, מהתופת – ויגשים את החזון הציוני החדש. כשזה יקרה, אדע שדרכו של אלון הופכת למציאות".
יונתן שמריז נואם בטקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון, 7 באוקטובר 2024 (וידיאו: טקס הזיכרון הלאומי)
שלמה ארצי, שעלה אחרי יונתן שמריז לשיר את שיר הסיום של הטקס, ניסה לרכך מעט את האווירה המצמיתה אחרי הדברים הקשים, וסיפר שבתו – שירי – אמרה לו בבוקר שאת החושך אי אפשר להעלים לחלוטין, אבל את האור אפשר להגביר.
נזכרתי בדברים ששירי ארצי פרסמה כמה שעות קודם בעמוד הפייסבוק שלה, כשתיארה את הבוקר הזה, של השבעה באוקטובר, כבוקר עם "גרביטציה חזקה יותר… שהגוף נמשך למטה".
הערב הזה, שלא היה דומה לו, ערב שהתחיל עם גרביטציה כבדה, כשהגוף התקפל לתנוחת עובר, הסתיים בתחושת הקלה נדירה כל כך, שאולי-אולי, למרות הכול, התקווה להיות עם חופשי בארצנו עדיין מפעמת כאן
והערב הזה, שלא היה דומה לו, ערב שהתחיל עם גרביטציה כבדה, כשהגוף התקפל לתנוחת עובר עם ידיים על הראש, הסתיים בתחושת הקלה נדירה כל כך, שאולי-אולי, למרות הכול, התקווה להיות עם חופשי בארצנו עדיין מפעמת כאן.
כמה רגעים אחר כך החל הטקס הממלכתי-שאינו-לאומי, וגם צולם מראש מול קהל מסונן, מחשש שיהפוך להפגנת מחאה. רקדניות פרצו במחול תמוה של שישו ושמחו בשמחת תורה מתחת למשולש אדום, סמל שהפך בשנה האחרונה למזוהה עם חמאס, ונבחר בהחלטה תמוהה להיות האלמנט הוויזואלי המרכזי של הערב.
סליחה, זו הפרודיה הגרוטסקית בטעם ממש רע של ארץ נהדרת על הטקס הממלכתי או שזה באמת טקס הזיכרון הממלכתי לטבח אוקטובר וכל מה שקרה מאז? pic.twitter.com/tQfBsD9fL7
— רועי ברק (@ronenbergen) October 7, 2024
ואז הזכוכיות התנפצו – אפקט שלא יהיה זר למי שמכיר את ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ואז חתכו בפראות לשיר שנכתב על חוויות שתייה ושכרות של מי שהעבירו את הלילה בפאבים של תל אביב בניינטיז, שכנראה נבחר כשיר פתיחה (בלי לבקש רשות מכותביו, חמי רודנר ואסף שריג) כי משפט המפתח שלו הוא "מישהו שומע אותי?" – זעקה חזקה, שהאירוניה המגולמת בה השנה, כנראה חמקה מתחת לרדאר של עורכי הערב.
ואז חתכו בפראות לשיר שנכתב על חוויות שתייה ושכרות בפאבים של תל אביב בניינטיז, שכנראה נבחר כשיר פתיחה (בלי לבקש רשות מכותביו, חמי רודנר ואסף שריג) כי משפט המפתח שלו הוא "מישהו שומע אותי?"
ואז ראש הממשלה הבטיח שנוסיף להילחם עוד ועוד, כמה שצריך, והתגאה ש"בכל מפגש אומרים לי ולרעייתי לא להפסיק את המערכה". וכך, 84 שנים אחרי וינסטון צ'רצ'יל, זכה גם בנימין נתניהו לשאת את נאום ה"לא אוכל להציע לכם אלא דם, עמל, דמעות ויזע" שלו וממש כמו צ'רצ'יל באותו נאום מפורסם ממלחמת העולם השנייה, גם הבטיח שזה ייגמר בניצחון.
פסק דינה של ההיסטוריה בסוגיה הזו עדיין מחוץ להישג ידנו. מה שברור הוא שטקסים הם רק טקסים. הם בוודאי אינם חשובים, כשמסביבנו יהום הסער, והכאוס, וההרס וחוסר הוודאות.
שני הטקסים שנערכו אמש יישכחו בהדרגה. התהום שפעורה ביניהם תלווה אותנו עוד שנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומעניין שבכל המחאות והטקסים בכל הדיווחים של התקשורת, אף אחד לא מבקר את האחראים ישירות לאסון. הרמטכ"ל ומח"א ש'כלו בקלות למנוע את האסון אך העדיפו לחכות 13 שעות בהן מחבלי הנוחבה אנסו ורצחו, באכזריות את אזרחי העוטף. מה הם עשו בכל השעות אלו? נכון ביבי הוא בראש ולכן האחריות עליו אך גם בכירי הבטחון בראש והאחריות עליהם. בייחוד כאשר הם לא הכינו את הצבא ועשו הכל כדי לשכנע את ביבי שהחמאס מורתע ואין מניעה שלא יצא לנופש.
אין מחילה להתנהגות בכירי הצבא הגובלת בפשעי מלחמה. אין מחילה לרפיסות של ביבי שלא פיטר מיד את הפושעים מה עוד שהם גם הראו חוסר מקצועיות בתפקידם, אין מחילה לתקשורת שלא ממלאת את תפקידה ככלבי השמירה, ואין מחילה לאנשים הטובים שנסחפים למחאות ריקות העוזרות לאויב.
הדבר היחיד שייזכר מאמש הוא שהיו שני טקסים. שני ייצוגים לשתי תפיסות שונות. הלאומי – לא היה לאומי. היה עממי. אנושי, קורע לב ורגיש, מנסה לתפוס את כל הקצוות (מחיאות כפיים נשמעו גם להתרגשותה של ערין חבקה)
הממלכתי – לא היה ממלכתי. היה הסברתי. מהונדס, מנסה להחזיק קרוב את מי שעוד מאמין שבכוח ננצח
מי שהפך לפוליטי את היסוד הדמוקרטי, את הגיוס לצה"ל, את השבת החטופים, קיבל שני מחנות שתהום ביניהם "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". וזה אסוננו
טקס חשוב, הראשון בדרך להפוך את הממשלה הזו לממשלת הצללים של עצמה. בהמשך טקס יום העצמאות הלאומי-לא-ממלכתי, ולאחר מכן בחירות לאומיות-לא-ממלכתיות, והקמת ממשלה חדשה לאומית-לא-ממלכתית.
ממשלת נתניהו יכולה להמשיך להתקיים ברקע. הם ממילא לא מתפקדים, לא בימים שלאחר זין באוקטובר, לא כשצריך לטפל במפונים, לא כשצריך להחזיר ישראלים תקועים בחו"ל, לא כשצריך להסיע חיילים לחזית בחג, ולא כשצריך למנות נשיא לבית המשפט העליון.
לא צריך את הממשלה – העם המשיך הלאה בלעדיה. ביבי יכול לשמור את כנף ציון למזכרת.
צר לי להיות הנביא והמוכיח בשער: שום תקווה לא צומחת פה. הם ניצחו. 'הם' זה לא החמאס ולא חיזבאללה ולא איראן. 'הם' זה אלה של טקס הזיכרון ה'ממלכתי-לא-לאומי'. ניצחו את המדינה הליברל-דמוקרטית המרהיבה שהקימו פה אבותינו מאפר האנטישמיות והשואה. המדינה שהיתה באמת אור לגויים. אולי מי שגר באזור המרכז עדיין לא רואה את זה אבל זה כבר פה, ובענק. אמנם הפרונקל התפוצץ בזין באוקטובר (זה השם האמיתי של המלחמה הזו. כי זה גם נכון) אבל הסרטן כבר השתלט על כל האיברים הפנימיים.