מזה שנים רבות דובר ונכתב על השנאה כתופעה אנושית – בהיבט הפילוסופי, הפסיכולוגי, הספרותי, באקטואליה וברשתות. אולם מעולם לא הייתה שנאה כה עזה סביב מדינת ישראל ובתוכה כמו בשנתיים האחרונות.

ישראל היא מוקד לשנאה עולמית, וזה אמור כלפי פנים וחוץ כאחד. "שנאה", כותבת ד"ר רינה לזר ("לדעת שנאה", כתב העת "שיחות" י"ז, 2003), היא:

"אויבות, איבה, אנטיפתיה, ארס, ארסיות, חוסר אהדה, חילול, חירוף, טינה, יריבות, מרירות, משטמה, נטירה, ניאוף, עוינות, עוקצנות, פורענות, צוררות, צרה, קנאה, רוגז, ריב, שאט נפש, שטנה, תרעומת".

כל מונח מן "הסיור המילוני" שעורכת עבורנו ד"ר לזר, מצוי בקרבנו וסביבנו בעת הזאת. כיצד הגענו עד כאן בעוצמות כבירות כל כך?

מעולם לא הייתה שנאה כה עזה סביב מדינת ישראל ובתוכה כמו בשנתיים האחרונות. ישראל היא מוקד לשנאה עולמית, וזה אמור כלפי פנים וחוץ כאחד. כיצד הגענו עד כאן בעוצמות כבירות כל כך?

בעד ביבי ונגדו, שאט נפש

מהיבט לשוני בנימין נתניהו הוא הבסיס ל"ביביזם" – דרך אמצעים מנהיגותיים שבבסיסם שקר, מניפולציות, חלקות לשון ואנשים קרובים שאוהבים את כל אלה. כך קידם נתניהו כבר לפני שנים מדינה מפורדת, ובמידה רבה – מפורקת.

נכון שבאמצעות אנשים טובים ומוכשרים היא המשיכה בתהליך התפתחות והתעצמות, אבל זנחה גיבוש חברתי, צדק חברתי, חינוך ערכי ויחס רציני מאוד לשואה האקלימית המתקרבת.

יריבות, עוינות, ריב, טינה ואיבה

נתניהו הגיע לממשלת ישראל הנוכחית, ה-37, ממשלתו-שלו הששית, בסוף 2022 – כשהוא מלא עוינות ואיבה לַמדינה, בשל מצבו המשפטי האישי ובשל "השיטה". לצורך שינוי השיטה שם את יריב לוין לשר משפטים, וזה אכן נשא בינואר 23' נאום מקדים לַתהליכים הצפויים.

המהפכה המשטרית המתוכננת נשענה על המודלים של פולין, הונגריה, רוסיה ודונלד טראמפ. מייד אחר-כך החל כאן, בתוכנו, מאבק על השיטה שתשלוט. מול הממשלה הנחושה התארגן ציבור נחוש, שבמשך תשעה חודשים פעל לסכל את כוונות ההרס של הדמוקרטיה הליברלית שלנו, ובמידה רבה הצליח.

אלא שאז התרחש השבעה באוקטובר ואחריו פרצה מלחמת חרבות ברזל והכל כאילו קפא. ה-7.10.23 והמלחמה המתמשכת הסיטו זמנית את תשומת הלב מן המהפכה המשטרית, שחוזרת אלינו שוב בחודשים האחרונים בקצב מואץ.

עוקצנות, פורענות, צוררות, צרה ורוגז

המלחמה לא הייתה צריכה להימשך למעלה מ-400 ימים. המלחמה גם לא הייתה צריכה להימשך מעבר לארבעה חודשים. היא הייתה צריכה להסתכם במתווה ביידן, שהיה מותיר אותנו במציאות אזורית וגלובלית מיטבית.

המלחמה לא הייתה צריכה להימשך למעלה מ-400 ימים. המלחמה גם לא הייתה צריכה להימשך מעבר לארבעה חודשים. היא הייתה צריכה להסתכם במתווה ביידן, שהיה מותיר אותנו במציאות אזורית וגלובלית מיטבית

אבל נתניהו לא רצה. לשבחו ייאמר שהצליח להגביר מוטיבציה בקרב הלוחמים; אבל גם כאן המטרות של הצבא היו שונות משלו: הוא רצה למשוך את המלחמה עד אין קץ – ובינתיים הוא מצליח – והצבא רצה לעשות את הנדרש ולסיים, ובעיקר להשיב את החטופים למשפחותיהם. וכאן בדיוק אנחנו עוזבים את המעגל הפנימי ועוברים החוצה.

משטמה, נטירה, חילול (ערכים) ושטנה

במהלך המלחמה ברצועת עזה התרחשו דברים איומים. במאמרם ("במרחק שעה מתל אביב אלפי ילדים מתים. ובכיתה אצלנו? אדישות מוחלטת", הארץ 7.11.24) כותבים יורם הרפז ונמרוד אלוני:

"ישראל מחוללת 'נזק אגבי' כביר ברצועת עזה. היא הורגת ופוצעת מספר עצום של 'בלתי מעורבים', הורסת בתים ותשתיות וגורמת סבל נורא לתושבים: יותר מ–70% מהבניינים הפרטיים והציבוריים של רצועת עזה ניזוקו או נהרסו, בירי מהאוויר ומהיבשה, ורוב כבישיה נהרסו; אלפי ילדים נהרגו בהפצצות או בירי, ועשרות אלפי פליטים אומללים נודדים ממקום למקום, לא יודעים כיצד ישרדו את החורף הקרב. הסבל הנורא שישראל גורמת לתושבי עזה אינו רק 'אגבי', הוא גם מכוון".

למה מכוון? בממשלת ישראל ה-37, או בממשלת נתניהו השישית, יושבים גורמים שמעוניינים לכבוש את הרצועה ולהתיישב בה, כפי שעשינו ועודנו – בגדה. בכל מעשינו אלה אנחנו מציתים שנאה יוקדת בקרב מיליוני מוסלמים ואחרים ברחבי העולם.

בממשלת נתניהו השישית יושבים גורמים שמעוניינים לכבוש את הרצועה ולהתיישב בה, כפי שעשינו ועודנו – בגדה. במעשינו אלה אנחנו מציתים שנאה יוקדת בקרב מיליוני מוסלמים ואחרים ברחבי העולם

לעומת זאת, עד כה לא עשינו דבר בכדי להרגיע. אנחנו שוללים את הפסקת המלחמה בעזה, וכך מונעים כל דרך להסדר ולהחזרת החטופים, שאם עדיין יש ביניהם חיים, אלו חיים שאולי לא כדאי כלל לחיותם.

את עוצמת המשטמה שטיפחנו כלפי עצמנו בעולם, חווינו באמסטרדם לאחרונה, והנה, גם פחד נפל עלינו מפני יציאה לחו"ל, אולי יחזור עלינו מקרה אמסטרדם.

אף שאין לנקות מאחריות את המדינות המארחות, שקיבלו לקִרבן מיליוני מוסלמים מבלי לחייב אותם במנהגי המקום, עדיין ללא מלחמת עזה הנצחית וללא מלחמתנו הקבועה במדינה הפלסטינית, זה לא היה קורה.

אנטיפתיה, ארס וארסיות

בכדי להראות שעוד כוחו במתניו להרעיל הכול, נתניהו מטפח כלים לשנאה כלפי מי שאינו ביביסט ההולך לפי דרישותיו, וזה כולל גם את הנשיא האמריקאי היוצא.

הוא מעלה לדרגת משפיעים לאומיים אישים ונשים, שפיהם מלא ארס עד גדותיו, וחלקם עבריינים במו-עצמם; הוא מפעיל מכונות רעל תקשורתיות כערוץ 14, והוא במו-פיו ממשיך לפזר דברי שקר והטעיה חדשות לבקרים באמצעות "לשכת ראש הממשלה". בידי החבורה המפוקפקת לגמרי הזאת נמצאות מושכות המדינה, וכל העולם רואה ומואס בנו.

מרירות, תרעומת

אין פלא שרבים מאוד – משפחות החטופות.ים, משרתי המילואים לאין קץ, השכולות והשכולים החדשים כמעט מדי יום, הפצועים קשה בהמוניהם, המפונים מבתיהם – אלה וכל מי שרואה שמדינתו "הולכת פייפן", נכנסים לדיכאון עמוק.

עד כה לא עשינו דבר בכדי להרגיע. אנחנו שוללים את הפסקת המלחמה בעזה, וכך מונעים כל דרך להסדר ולהחזרת החטופים, שאם עדיין יש ביניהם חיים, אלו חיים שאולי לא כדאי כלל לחיותם

נדרש כוח נפשי רב בכדי לשרוד את המציאות הזאת מבלי להסתגר בבית, להתמרמר, להתרעם, להתייאש – ולעזוב. אבל זה לא פשוט: לרבים אין אופציה ברורה על מקום אחר, ורבים אחרים כבר אינם בגיל המתאים להגר. אלה יצטרכו להמשיך להיאבק על עולם טוב יותר, פנימי וחיצוני, ובשאיפה – הוא יגיע. אם חס וחלילה לא יגיע, עלינו להזהיר את עצמנו, השנאה כלפינו תגבר לעוד ימים רחוקים.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.