התקשורת מדווחת עכשיו על "ימי הכרעה קריטיים", על הישורת האחרונה במשא ומתן על עסקה להחזרת החטופים. יש גם דיווחים סותרים. ואני, כמו רבים רבים אחרים, מצפה כמובן להחזרתם הנכספת בחיים (אך גם המתים) בעסקה אחת או בפעימות, חרף החשש הכבד לגורל הנשארים מאחור.

אבל הכיסופים מתערבבים באימה גדולה. הסיוטים אינם דמיוניים. יהיה כל כך מפחיד לשמוע את רשימת המתים שיוחזרו עטופים בשקיות. ואיך נוכל לשאת את מראה החוזרים שאולי יזכירו מוזלמנים, ניצולי שואה, רגע אחרי שחרורם ממחנות הריכוז וההשמדה.

הכיסופים מתערבבים באימה גדולה. הסיוטים אינם דמיוניים. יהיה כל כך מפחיד לשמוע את רשימת המתים שיוחזרו עטופים בשקיות. ואיך נוכל לשאת את מראה החוזרים שאולי יזכירו ניצולי שואה, רגע אחרי שחרורם מהמחנות

תמונות מחרידות ודאי יגבירו את רגשי האשמה הקולקטיביים על הפקרתם המתמשכת. ושוב תהלום בנו השאלה: איך נתנו לזה לקרות? או בלשונו של נתן אלתרמן: "לאן נוליך את החרפה".

אין סיכוי שהחטופים החוזרים יהיו דומים במצבם ובחזותם לקודמיהם, שהוחזרו לפני כשנה. איך אפשר לרכך קצת את היראה ממראות קשים לצפייה? לעניות דעתי מותר לצפות מקברניטי ערוצי הטלוויזיה שיוותרו הפעם על שיאי רייטינג ויחסכו מאתנו את הסיוט. כלומר, יימנעו מצילום הניצולים השבים ומחשיפת הרגעים הדרמטיים של הפגישה עם משפחותיהם שתהיה מן הסתם מרגשת אבל גם קורעת לב.

לא מגיע להם, לחטופים הניצולים, להיחשף בחולשתם. הלוא הם כבר ספגו סאת השפלות מלאה. כולנו מצווים לשמור על כבודם ולכבד את פרטיותם. הפעם מוטב שנסתפק בדיווחי עיתונאים ושדרים שיתארו את הסיטואציה ואת התרשמותם ממצב החוזרים. ממראם והתנהלותם.

העיתונאי אלון עידן תיאר במילים נוקבות ומצמררות מחשבות מסויטות שמתרוצצות גם בראשי. "איך זה לדמיין אותם חוזרים", הוא כתב בכותרת טורו השבועי המתפרסם ב"מוסף הארץ":

"הנה אנשים שבמשך תקופה כה ארוכה לא ראו כמעט אור יום, שנכפתו ועונו, והורעבו, ונאנסו. הם בטח רזים, שדופים, חוורים, צל אדם. חלקם אולי יתקשו לדבר, ללכת, להחזיק את עצמם על פני האדמה. אלו עלולות להיות תמונות שיזכירו ניצולי שואה".

לא מגיע להם, לחטופים הניצולים, להיחשף בחולשתם. הלוא הם כבר ספגו סאת השפלות מלאה. כולנו מצווים לשמור על כבודם ולכבד את פרטיותם. הפעם מוטב שנסתפק בדיווחי עיתונאים ושדרים

וטוקבקיסט אלמוני התאמץ להיות אופטימי. הוא מאמין בסיכויי השיקום של החטפים-הניצולים. הנה גם רוב ניצולי השואה הצליחו לחזור לחיים, לבנות משפחות, לגרוף הישגים, לחיות חיים מלאים. לא מעטים מהם הגיעו לפסגות כיוצרים, כאנשי צבא ואקדמיה, גם כפוליטיקאים.

*  *  *

אני מנסה להיזכר באירועי אימים קודמים שחשיפתם על המרקע הוגבלה. רשתות הטלוויזיה בארה"ב לא חשפו מקרוב הרוגים ופצועים באסון התאומים בניו-יורק, ב-11 לספטמבר שנת 2001. על המרקע נצפו שוב ושוב מגדלי התאומים הקורסים, רחובות דרום מנהטן אפופי אבק, המוני אנשים אצים-רצים ברחובות.

ומה הראו לנו כאן, בישראל, בימי האינתיפאדה השנייה, עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים הנוראים? ככל שזכור לי, בפיגועים הראשונים נחשפו מקרוב פצועים, אולי גם הרוגים. היו תגובות זעזוע על החשיפה והלקחים הופקו במהירות. צילומי התקריבים חדלו.

כמעט כולנו ודאי מכירים את מערבולות הרגשות הסותרים. הרתיעה מצפייה בזוועות ובשיאי אומללות אנושית נמהלת בסקרנות מציקה ובדחף מציצני. וכבר נאמר שאסונו של האחד – הוא הצגה בשביל השני. עכשיו מתבקשת פנייה אל אנשי הטלוויזיה: אנא, מנעו מאתנו את ההצגה.

כמעט כולנו ודאי מכירים את מערבולות הרגשות הסותרים. הרתיעה מצפייה בזוועות ובשיאי אומללות אנושית נמהלת בסקרנות מציקה ובדחף מציצני. מתבקשת פנייה לאנשי הטלוויזיה: אנא, מנעו מאתנו את ההצגה

בשובם מהגיהינום יתערבלו ודאי תחושות של הקלה וזעזוע. ומתבקש כאן גם ציטוט מהשיר "לו יהי", המילים והלחן של נעמי שמר. זהו הבולט בין השירים שחוברו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. התקוות המבוטאות בו צנועות. בעיני רבים השיר הזה הוא מעין תפילה חילונית:

"כל שנבקש לו יהי
…תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.