לפני כמה שנים חזרתי עם בתי הבכורה והחכמה מהפגנה. אלה היו הימים שהסדרה התיעודית "מגש הכסף" של דורון צברי ושלי משכה תשומת לב רבה וזכתה להערכתם של אקטיביסטים, שיצאו לרחובות כדי למחות על מתווה הגז.

בתי הייתה אז בתחילת גיל ההתבגרות. כחובבת אקשן וכרודפת צדק היא תמיד שמחה להצטרף אליי להפגנות ולאירועי מחאה. בדרך הביתה היא תפסה אותי לא מוכן. "תגיד, אבא", היא אמרה, "אתה והחברים שלך כל הזמן מותחים ביקורת וכועסים על המדינה. אתם בכלל אוהבים אותה?"

"אה…", גמגמתי, כשגלגלי המחשבה שלי טסו במהירות בחיפוש אחרי תשובה טובה לשאלה מצוינת. "אני אענה לך בדוגמה שאת מכירה מקרוב. נכון אני כועס עליך לפעמים כשאת לא מכינה שיעורים, או לא מתאמנת בפסנתר או לא ממלאת את אחת ממטלות הבית למרות שהבטחת?

"למה אני כועס עליך? כי אני אוהב אותך. הרי לא אכפת לי אם ילדים אחרים מתאמנים בפסנתר, לומדים ברצינות או מקיימים הבטחות. ברור שעליהם אני בחיים לא אכעס. כי לא אכפת לי מהם.

"אם אני כועס עליך ועל האחים שלך, זה רק בגלל שאתכם אני הכי אוהב בעולם ואכפת לי מהעתיד שלכם. זה פחות או יותר אותו דבר עם המדינה. כשאני אפסיק לכעוס עליה, זה כנראה יהיה הרגע שאני גם אפסיק לאהוב אותה"

"אם אני כועס עליך ועל האחים שלך, זה רק בגלל שאתכם אני הכי אוהב בעולם ואכפת לי מהעתיד שלכם. זה פחות או יותר אותו דבר עם המדינה. כשאני אפסיק לכעוס עליה, זה כנראה יהיה הרגע שאני גם אפסיק לאהוב אותה".

הפגנה מחוץ לנציגות ארצות הברית בתל אביב נגד ההפיכה המשטרית, 11 ביולי 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

זו הייתה תשובה טובה לשעתה, והיא תקפה במקרה של המשפחה שלנו. גם אז הייתי מודע לבעייתיות העקרונית שלה. אנחנו הרי יודעים שיש הורים שכועסים על ילדיהם מסיבות שאין כל קשר בינן לבין אהבה. אי אפשר להצדיק כל כעס באכפתיות. לפעמים כעס הוא סתם פורקן של אגרסיות ורוע.

נזכרתי בשיחה ההיא השבוע, כשעל המסך שלי הבליח לרגע תת-אלוף (מיל.) אפי איתם, גיבור המלחמה בעל עיטור המופת על חלקו בקרב בלימה קשה שהתנהל בתאריך הסמלי שבעה באוקטובר, רק ב-1973.

נזכרתי בשיחה ההיא השבוע, כשעל המסך שלי הבליח לרגע תת-אלוף (מיל.) אפי איתם, גיבור המלחמה בעל עיטור המופת על חלקו בקרב בלימה קשה שהתנהל בתאריך הסמלי שבעה באוקטובר, רק ב-1973

אחרי שקידומו הצבאי נבלם בעקבות מה שנודע כ"משפטי גבעתי", ואחרי שננזף על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק בגין מעשי אלימות בתושבי עזה, איתם פרש מצה"ל בכעס ונבחר להיות מנהיג המפד"ל, שהייתה הבית הפוליטי של הציונות הדתית שיצמיח לימים גם את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

איתם התפטר מהממשלה במחאה על תוכנית ההתנתקות, ניהל מאבקים ציבוריים שבמהלכם קרא – בין היתר – לסלק ערבים אזרחי ישראל מהמערכת הפוליטית ולגרש את הערבים תושבי הגדה המערבית. בימי "מגש הכסף" וההפגנות נגד מתווה הגז, שמו עלה לא פעם באירועי המחאה, מאחר שבשנים ההן הוא כיהן כנשיא חברת "ג'ני אנרג'י אינטרנשיונל" שפעלה להפקת נפט בחבל עדולם וברמת הגולן.

הפעם האחרונה ששמעתי על אפי איתם הייתה לפני כחמש שנים, כשהוא נבחר להיות יושב ראש "יד ושם", מינוי שסוכל לבסוף, אחרי ש-200 חוקרי שואה מובילים חתמו על עצומה המתנגדת למינוי.

תא"ל (מיל) אפי איתם בכנס של גוש קטיף ב-2017 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

ופתאום הוא דיבר אליי – וכנראה גם עליי – היישר ממסך האייפד ותיאר את מציאות חיינו כך:

"זאת חלוקה בין אופטימיסטים, שמחים, אנשי חדר הלידה. לבין פסימיסטים, מיואשים, אנשי המחלקה הסופנית. אם תפגוש אנשים גם בתקשורת, גם בפוליטיקה, בוודאי בביטחון, אתה תראה שזה ממש ככה.

"זאת אומרת, כשאתה שואל את עצמך מאיפה החיוניות של הציבור הדתי הלאומי, האופטימיות שלו, השמחה שלו, נכונות ההקרבה שלו, זה לא בגלל שאלה אנשים עיוורים או שטופי מוח, או מוסתים. זה בגלל שיש לנו שמחה בסיסית".

"השמחה הבסיסית" הזאת של הציבור הדתי-לאומי הוא הלך רוח שיש לו עכשיו אחיזה לא מבוטלת גם בציבור הרחב.

זה לא מקרי שהלהיט הכי גדול בישראל, שיר שמתפקד עכשיו כמעין המנון התקופה, הוא שירו של ששון שאולוב (שכתבו והלחינו יוסף יאיר אליצור והרב שלום הרוש), שמבטיח שאלוהים הוא אבא טוב "והוא תמיד מתפאר בי ורואה בי רק את הנקודות הטובות" (בניגוד לאופן שבו גידלתי את ילדיי) ולכן הוא מבטיח ש"יהיה לי רק טוב ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ותמיד יהיה לי רק טוב" (איחולים שאני כמובן מאחל לילדיי מכל הלב, רק מאמין שהדרך אליהם שונה).

זה לא מקרי שהלהיט הכי גדול בישראל, שיר שמתפקד עכשיו כמעין המנון התקופה, הוא שירו של ששון שאולוב שמבטיח שאלוהים הוא אבא טוב ולכן "יהיה לי רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב"

וככה אנחנו חוזרים לשאלה הנצחית מה יענו החמוצים והביקורתיים למי שאלוהים ואפי איתם? מה יענו התבוסתנים ל"פטריוטים" הצוהלים תמיד באולפן של ינון מגל? הרי ברור שלא משנה מה תשיב, בכל מקרה יחשדו בך שאתה משרת אג'נדה. ביביסט או רל"ביסט. תומך בעוצמה יהודית או בוגד ששכח מה זה להיות יהודי.

מה יענו החמוצים והביקורתיים למי שאלוהים ואפי איתם? מה יענו התבוסתנים ל"פטריוטים" הצוהלים תמיד באולפן של ינון מגל? הרי ברור שלא משנה מה תשיב, בכל מקרה יחשדו בך שאתה משרת אג'נדה

לפיכך נרחיק את עדותנו. ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר, ראש הקתדרה להיסטוריה של אוניברסיטת ייל, פרסם ב-2017 ספרון צנוע בשם "על הרודנות", שבו מנה שורה של לקחים שאנחנו חייבים ללמוד מההיסטוריה של הרודנות בעולם. הספרון נכתב הרחק מכאן ובלי כל קשר לכל מה שמתחולל סביבנו בתקופה האחרונה.

תהיה דעתכם על מסקנותיו של סניידר מה שתהיה – לא תוכלו להאשים אותו באנטישמיות או בשנאת נתניהו או בקפלניזם. פשוט כי ספרו פורסם באמריקה לפני משפט נתניהו, לפני ההפיכה המשטרית, לפני טבח שבעה באוקטובר, לפני המלחמה ובלי כל קשר למה שמתרחש בארץ.

ספק אם סניידר בכלל חשב אז על ישראל.

הוא מגייס לצידו את המלט של שייקספיר, גיבור מוסרי המזדעזע ובצדק מעלייתו הפתאומית של שליט מרושע, וכשהוא רדוף על ידי חזיונות וסיוטים, בודד ומנוכר, הוא מרגיש שעליו לשקם את תפיסת הזמן שלו. "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו" הוא אומר בתרגום לעברית של אברהם שלונסקי. מילים שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתן עכשיו.

לורנס אוליבייה בתפקיד המלט בסרט מ-1948 (צילום: Pictorial Press via Alamy)

מה עושה אדם מוסרי כשגלגל הזמן חורג מעל כנו? "אבוי לי כי עליי לשוב ולהתקינו", עונה המלט תשובה שיכולה כנראה לעורר גם את הזדהות המפגינים בקפלן וגם את הזדהותם של אפי איתם ותומכי העליונות היהודית.

"הזמן שלנו בלי ספק חרג מעל כנו", כתב סניידר ב-2017 (ספרו תורגם לעברית כעבור שנתיים על ידי אברם קנטור ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "שכחנו את ההיסטוריה מסיבה אחת ואם לא נהיה זהירים, נזנח אותה מסיבה אחרת. אם ברצוננו לחדש את המחויבות שלנו לחירות, נצטרך לתקן את תפיסת הזמן שלנו".

"שכחנו את ההיסטוריה מסיבה אחת ואם לא נהיה זהירים, נזנח אותה מסיבה אחרת. אם ברצוננו לחדש את המחויבות שלנו לחירות, נצטרך לתקן את תפיסת הזמן שלנו"

על פי סניידר, עד לא מזמן שכנענו את עצמנו שהעתיד אינו צופן אלא עוד מאותו דבר. רק טוב יותר, מהיר יותר, יעיל יותר, טכנולוגי יותר, פשוט יותר. הטראומות שחוללו הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם התפוגגו ונעשו לא רלוונטיות.

הרשינו לעצמנו להאמין בפוליטיקה של הבלתי-נמנע. יהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. כי היסטוריה נעה רק בכיוון אחד: לעבר דמוקרטיה ליברלית. התמכרנו למיתוס "קץ ההיסטוריה", הורדנו את רמת הדריכות, הגבלנו את דמיוננו ובכך פתחנו פתח לאותם מהלכים שלטוניים שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא יוכלו לחזור.

בפרק השלישי של "מגש הכסף", פרופ' דני גוטווין מסביר איך כל זה התרחש גם בישראל.

הפרק השלישי של "מגש הכסף" בהשתתפות פרופ' דני גוטווין (הוט 8)

בפוליטיקה של הבלתי-נמנע (ששמעון פרס היה המייצג המובהק ביותר שלה בישראל, וביל קלינטון וברק אובמה המייצגים הגדולים שלה בארצות הברית), ההווה נתפס כתחנה בדרך לעתיד מזהיר שבו הגלובליזציה מתפשטת, התבונה מעמיקה והשגשוג גדל.

ברגע שהעתיד נתפס כבלתי נמנע וכעניין מובן מאליו, הביקורת על המהלכים הפוליטיים נעשתה חמקמקה. ניתוחים שהתחזו להיות ביקורתיים החלו להכיל בתוכם הנחה מובלעת, שהסטטוס קוו לא יוכל באמת להשתנות, כי הוא הרי הכרח היסטורי. אפילו אקטיביסטים התחילו לדבר על מחאה חברתית במושגים של "הפרעה". של "שיבוש תרבות".

ניתוחים שהתחזו להיות ביקורתיים החלו להכיל בתוכם הנחה מובלעת, שהסטטוס קוו לא יוכל באמת להשתנות, כי הוא הרי הכרח היסטורי. אפילו אקטיביסטים התחילו לדבר על מחאה חברתית במושגים של "הפרעה"

אם אתה לא יכול באמת לשנות את השיטה, אתה מקסימום יכול להפריע את מהלכה. להטריל אותה. כמו האוהד שחוצה את מגרש הכדורגל בעירום. הוא מפריע לרגע למהלך המשחק, אבל לא משנה את החוקים שלו. בתמורה הוא זוכה לתשומת לב בתקשורת (עד שכלי התקשורת מחליטים לא לסקר את ההפרעה יותר, כדי לא לעודד אחרים לנהוג כמוהו, כפי שאכן קרה בעולם הכדורגל).

יש גם דרך אחרת. שאף היא אנטי-היסטורית. סניידר קורא לה "הפוליטיקה של הנצח". כמו הפוליטיקה של הבלתי נמנע, גם הפוליטיקה של הנצח הופכת את ההיסטוריה לנשף מסכות, אבל זה נשף מסכות שונה. הלך הרוח שלה הוא געגועים לרגעי עבר שמעולם לא התרחשו באמת.

הפוליטיקאים של הנצח מגישים לנו את העבר כמו חצר ענקית ואפופת ערפל הזרועה באנדרטאות מצועפות לקורבנות של הלאומיות. כל התייחסות אל העבר הלאומי המפואר מגיעה עם התקפה בילט-אין של אויבים חיצוניים ופנימיים שמאיימים על טוהר האומה.

ההיסטוריון והסופר טימותי סניידר בביקור במשרדו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בקייב, 10 בספטמבר 2024 (צילום: Ukrainian Presidential Press Office via AP)

"פופוליסטים לאומיים", כותב סניידר, "הם פוליטיקאים של הנצח".

אם זה היה תלוי בי, הייתי הופך את "על הרודנות" לקריאת חובה בבתי הספר התיכוניים. סניידר מונה בספר 20 לקחים שחובה עלינו להסיק מהמאה העשרים. מאחר שקשה לי להאמין שהספר ייכנס בקרוב לתוכנית הלימודים, אני מביא כאן את עיקרי הדברים, במילותיו של סניידר עצמו, כפי שנכתבו ב-2017, בלי פרשנות ובלי התערבות. הסקת מסקנות על מציאות חיינו בישראל היא לפיכך על אחריות הקוראים.

סניידר מונה בספר 20 לקחים שחובה עלינו להסיק מהמאה העשרים. מאחר שקשה לי להאמין שהספר ייכנס בקרוב לתוכנית הלימודים, אני מביא כאן את עיקרי הדברים, במילותיו של סניידר עצמו

1. אל תצייתו מראש – רוב הכוח שבידי בעלי הסמכות ניתן להם בחינם. בימים כאלה, אנשים חושבים מראש מה ממשל דכאני ירצה מהם ואז מנדבים את עצמם מבלי שהתבקשו. כל אזרח שנוהג בדרך זו, מלמד את בעל הכוח מה יש ביכולתו לעשות.
2. הגנו על המוסדות – מוסדות הם שמסייעים לנו לשמור על יושרה והגינות. גם הם זקוקים לעזרתנו. אל תדברו על "המוסדות שלנו" כל עוד אינכם פועלים למענם וכך עושים אותם לשלכם. מוסדות אינם מגינים על עצמם. אם לא מגינים על כל אחד מהם מלכתחילה, הם נופלים בזה אחר זה. בחרו מוסד שחשוב לכם – בית משפט, עיתון, חוק, ארגון עובדים – וצדדו בו.
3. היזהרו ממדינת מפלגה אחת – המפלגות ששינו את פניהן של מדינות ודיכאו את יריביהן, לא היו כל יכולות מלכתחילה. הן ניצלו רגע היסטורי כדי להפוך את החיים הפוליטיים של מתנגדיהן לבלתי אפשריים.

שלט מחאה בהפגנה, הקורא לשמור על הדמוקרטיה עבור הדור הבא. דצמבר 2024 (צילום: אלון קורנגרין)

4. קחו אחריות לחזותו של העולם – הסמלים של היום מאפשרים את המציאות של מחר. זכרו את צלב הקרס וסמלי השנאה האחרים. אל תסבו מבט ואל תתרגלו אליהם. סלקו אותם בעצמכם ושמשו דוגמה לאחרים לעשות כן.
5. זכרו את האתיקה המקצועית – כשמנהיגים פוליטיים מציגים דוגמה שלילית, גוברת חשיבותה של המחויבות המקצועית להליך הוגן. קשה לחתור תחת מדינה הנתונה לשלטון החוק ללא עורכי דין, או לקיים משפטי ראווה בלי שופטים. רודנים זקוקים לעובדי מדינה צייתנים.
6. היזהרו מארגונים כמו-צבאיים – כאשר ארגונים כמו-צבאיים התומכים במנהיג מתערבבים במשטרה ובצבא, הסוף כבר כאן.
7. אם אתם חייבים לשאת נשק, היו ביקורתיים – אם אתם נושאים נשק בשירות ציבורי, יברככם אלוהים וישמרכם. אבל דעו שבמעשי הרשע של ימים עברו נטלו חלק גם שוטרים וחיילים שיום אחד מצאו עצמם מבצעים מעשים לא ראויים. היו נכונים לסרב.

אם אתם נושאים נשק בשירות ציבורי, יברככם אלוהים וישמרכם. אבל דעו שבמעשי הרשע של ימים עברו נטלו חלק גם שוטרים וחיילים שיום אחד מצאו עצמם מבצעים מעשים לא ראויים. היו נכונים לסרב

8. התבלטו והובילו – מישהו חייב לעשות זאת. קל ללכת בתלם. אולי מוזר לעשות או לומר משהו שונה, אבל בלי האי-נוחות הזאת, אין חירות. זכרו את רוזה פארקס. ברגע שתציבו דוגמה, יישבר הכישוף של הסטטוס קוו ואחרים יבואו אחריכם.
9. התייחסו יפה לשפה – המנעו מכל הניסוחים שכל האחרים משתמשים בהם. חישבו על דרכים משלכם להביע דברים, אפילו כדי להביע את הדבר שנדמה לכם שכולם אומרים. השתדלו להיפרד מהאינטרנט. קראו ספרים.

מעצרה של רוזה פארקס במונטגומרי, אלבמה, ב-22 בפברואר 1956 (צילום: AP Photo/Gene Herrick)

10. האמינו באמת – לזנוח את העובדות פירושו לזנוח את החופש. אם שום דבר אינו אמת, איש אינו יכול למתוח ביקורת על הכוח, משום שאין כל בסיס לעשות זאת. אם שום דבר אינו אמת, כל דבר הוא מופע ראווה. הארנק הכי גדול משלם על האורות הכי מסנוורים.

אם שום דבר אינו אמת, איש אינו יכול למתוח ביקורת על הכוח, משום שאין כל בסיס לעשות זאת. אם שום דבר אינו אמת, כל דבר הוא מופע ראווה. הארנק הכי גדול משלם על האורות הכי מסנוורים

11. חִקרו – גלו את התשובות בעצמכם. השקיעו יותר זמן במאמרים ארוכים. תמכו בעיתונות חוקרת בכך שתרכשו מנוי. הבינו כי חלק ממה שיש באינטרנט נמצא שם כדי לפגוע בכם. לימדו על אתרים שחוקרים מסעי תעמולה (שחלקם מגיעים מארצות זרות). קחו אחריות לתקשורת שלכם עם אחרים.
12. צרו קשר עין ושיחות חולין – זה לא רק נימוס. זה חלק מהיותכם אזרחים וחברים אחראיים בחברה. אם אנחנו נכנסים לתרבות של הוקעה, כדאי לכם להכיר את הנוף הפסיכולוגי של חיי היומיום שלכם.
13. עשו פוליטיקה בגופכם – הכוח רוצה שהגוף שלכם ירבוץ בכיסא ושהרגשות שלכם יתפוגגו על המסך. צאו החוצה. הביאו את הגוף שלכם למקומות לא מוכרים עם אנשים לא מוכרים. רכשו חברים חדשים וצעדו איתם.
14. הגנו על חייכם הפרטיים – שליטים נבזיים יעשו שימוש במה שהם יודעים עליכם כדי לתמרן אתכם. מאותה סיבה – פִּתרו כל בעיה משפטית. רודנים מחפשים את הוו שעליו יוכלו לתלות אתכם. נסו להימנע מיצירת ווי תלייה.
15. תרמו למטרות טובות – היו פעילים בארגונים, פוליטיים או לא פוליטיים, שמבטאים את השקפתכם על החיים.

מפגינים של "עומדים ביחד" בכיכר הבימה במחאה נגד ממשלת נתניהו, 7 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

16. לימדו מעמיתים בארצות אחרות – טפחו את קשרי הידידות שלכם עם אנשים מארצות זרות.
17. היו קשובים למילים מסוכנות – היו דרוכים לשימוש במילים "קיצוניות" ו"טרור". היו ערניים למושגים הקטלניים "חירום" ו"יוצא מהכלל". התרעמו על השימוש הבוגדני בשפה פטריוטית.
18. היו רגועים כאשר הבלתי מתקבל על הדעת מגיע – רודנות מודרנית היא ניצול טרור. כשמגיעה התקפת הטרור, זכרו כי הרודנים ינצלו אירועים כאלה כדי להעצים את כוחם. האסון הפתאומי, המחייב את הפסקת הבקרות והאיזונים, הוא התחבולה השחוקה ביותר בספר. אל תלכו שולל.

רודנות מודרנית היא ניצול טרור. כשמגיעה התקפת הטרור, זכרו כי הרודנים ינצלו אירועים כאלה כדי להעצים את כוחם. האסון הפתאומי, המחייב את הפסקת הבקרות והאיזונים, הוא התחבולה השחוקה ביותר בספר

19. היו פטריוטים, לא לאומנים – תנו לדורות הבאים דוגמה אישית. הם יזדקקו לה. לאומנים יעודדו אותנו להיות הכי גרועים שאנחנו יכולים, ואחר כך יאמרו לנו שאנחנו הכי טובים. פטריוט, לעומת זאת, רוצה שהאומה תגשים את האידיאלים שלה, וזה דורש מאיתנו להיות הכי טובים שאנחנו יכולים. לפטריוט יש ערכים אוניברסליים, אמות מידה על פיהן הוא שופט את האומה שלו, והוא תמיד שואף לטובתה – ושואף שהיא תשתפר (כאן אני מוכרח להוסיף בכל זאת הערה אישית, מחויבת המציאות, שסוטה מספרו של סניידר: הישמרו מכל משמר מפופוליסטים לאומנים שמתחזים בציבור לפטריוטים).
20. היו אמיצים ככל שתוכלו – אם אף אחד מאיתנו לא יהיה מוכן למות למען החירות, כולנו נמות תחת שלטון הרודנות.