כניסתו המחודשת של דונלד טראמפ לבית הלבן תלווה, קרוב לוודאי, ביוזמה לתהליך מדיני אזורי. ועולה השאלה, האם בעקבות כך עולה הסיכוי להסדר מדיני עם הפלסטינים במישור הפוליטי?

להווי ידוע שמדובר פה בהכרעה דחופה שהיא בעלת עומק גורלי לעתיד של כולנו – אלא שהממשלה הנוכחית דוחה על הסף כל הסדר הכולל הקמת מדינה פלסטינית, למרות שקיימת היתכנות מרחבית לכך. וגם בקרב הציבור היהודי-ישראלי יש ירידה דרמטית בתמיכה בפתרון שתי המדינות.

להווי ידוע שמדובר פה בהכרעה דחופה שהיא בעלת עומק גורלי לעתיד של כולנו – אלא שהממשלה הנוכחית דוחה על הסף כל הסדר הכולל הקמת מדינה פלסטינית, למרות שקיימת היתכנות מרחבית לכך

ולא זאת בלבד: מניטור של החלטות הממשלות שכיהנו כאן בשנים האחרונות, כמו גם של ועדות הכנסת – עולה כי למרות שנושא זה הוא בדמנו – כמעט שלא נמצא אזכור, לא כול שכן דיון כלשהו על פתרון ארוך טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואם כך הוא הדבר, בפועל, לממשלות ישראל לדורותיהן –  אין בכלל חזון מדיני מוסכם.

עטיפת הספר "החלום ושברו", יצחק גרינברג

עובדה זאת עושה את ספרו של פרופסור יצחק גרינברג "הניצחון ושברו" (הוצאת תלם, קרן ברל כצנלסון) – ייחודי, רלוונטי ואקטואלי כל כך. שכן הספר מציג את הפרוטוקולים של הדיון המשמעותי, היסודי, הפורה והעמוק האחרון שנעשה כאן בנושא המדיני.

ולא רק שלא נס לחו של דיון זה, הוא עוד חוזר ומנסח מוסכמות של זהות ושל הזדהות – בימים אלה שבהם חלה רעידה עזה ויש סחף של מלים ומשמעויותיהן: יהדות, ציונות, ארץ מולדת, זכות לאומית ושלום. מלים אלה נגררות עכשיו אל מרחבים חדשים, גזעניים ומשיחיים, ונטענות פירושים אשר לא שיערנום לפנים. הקם לדבר היום על שלום ומדינה פלסטינית עלול להירגם בראש חוצות ולהיחשד בשנאת ישראל או בבגידה לאומית.

מסתבר אם כן, שמספטמבר 1972 עד אפריל 1973 קיימה מזכירות מפלגת העבודה דיון מקיף ומרתק בשאלת המדיניות של ישראל בשטחים המוחזקים. הדיון גם התרכז בשאלת דמותה ומהותה של המדינה בעתיד, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובשאלת אופייה המוסרי, לנוכח המשמעויות הגלומות בסיפוח השטחים.

לקחו בדיון חלק כל בכירי המפלגה: ראש הממשלה גולדה מאיר, סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון, שר הביטחון משה דיין, שר האוצר פנחס ספיר, שר החוץ אבא אבן, מזכ"ל המפלגה אהרון ידלין, מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון, חה"כ חיים צדוק ואחרים.

ספרו של פרופ' יצחק גרינברג "הניצחון ושברו" ייחודי, רלוונטי ואקטואלי כל כך, שכן הוא מציג את הפרוטוקולים של הדיון המשמעותי, היסודי, הפורה והעמוק האחרון שנעשה כאן בנושא המדיני

בין הדוברים היו יונים שדגלו בפשרה טריטוריאלית, תוך שאיפה להתפכחות הדדית איטית שלנו ושל הפלסטינים; אך היה בהם רוב של ניצים שתמכו בהתנחלויות ביש"ע. אם כי היו מחלוקות אידיאולוגיות עמוקות בין המחנות, הם היו מאוחדים באמונה שלהם בציונות גלוית עיניים, חזקה ומתאפקת, הרואה את העבר היהודי כלקח, אך לא כציווי מיסטי. ורואה את ערביי פלסטין כבני אנוש ולא כאבק אדם הממתין לישראל שתלוש בו כרצונה.

אלה הם ימים שבהם מתקיים שלטון מפלגת העבודה עם קולה של הסוציאל-דמוקרטיה הזהירה וקול השוויוניות וזה של החלוציות והפרגמטיזם. כנגדם, בחברה הישראלית מפכה זרם גובר של רומנטיקה לאומנית-דתית עם הזיות על התחדשות ימי קדם. ואילו בשטחים מתקיימת אוכלוסייה ערבית בת למעלה ממיליון נפש, הנתונה לשלטון צבאי ישראלי והמפתחת במהירות ניצני הכרה לאומית.

יונים כמו ספיר, אבן, בן אהרון, צדוק וידלין שהיו במיעוט במזכירות המפלגה, הבהירו שהם מאמינים בציונות המכירה הן במשמעות הרוחנית והן במסקנות הפוליטיות הנובעות מכך – שכברת-אדמה זו מהווה ארץ מולדת לשני עמים אשר נגזר עליהם להתקיים זה לצד זה, ולו בחירוק-שיניים. מפני שאין אל ואין מלאך שיבוא להכריע בין צדק לצדק. וחיי שניהם, חיי כול אזרחי המדינה, תלויים בהתוודעות הדדית קשה, כאובה והכרחית בתוך נופיה המוזרים של ארץ אהובה. במיוחד, הטרידה אותם שאלת אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל על רקע המגמות הדמוגרפיות שגלומות בשליטה על הפלסטינים ובסיפוח הגדה המערבית.

חרף מחלוקות אידיאולוגיות בין המחנות, הם היו מאוחדים באמונה בציונות גלוית עיניים, הרואה את העבר היהודי כלקח, אך לא כציווי מיסטי. ורואה את ערביי פלסטין כבני אנוש ולא כאבק אדם הממתין לישראל שתלוש בו

"החזון הציוני", התבטא ספיר בדם ליבו, "הוא זה שמחייב אותנו לוותר על השטחים". "השטחים המוחזקים הם גחלים לוחשות מתחת לאושיותינו" אמר כרואה את הנולד בן אהרון. יונים אחרות, דוגמת אבן, דגלו במימוש ההגדרה העצמית של הפלסטינים במסגרת מדינה ירדנית-פלסטינית. ויחד עם זאת אמרו: "מדובר ביחידה קיבוצית מלוכדת בקשרי אמונה, לשון, שכנות, סבל משותף, רגשות לאומיים משותפים וישראל אינה מונעת הגדרה עצמית משום עם אחר בעולם".

מולם היה הפתרון שהציעו אז משה דיין ושמעון פרס וישראל גלילי הניצים – התיישבות יהודית ללא מגבלה בשטחים, לצד רעיון הפשרה הפונקציונלית ואחר כך האופציה הירדנית. ובתווך התגבשה נוסחה שלפיה יש למקד את ההתיישבות בבקעת הירדן ובאזורים לא מיושבים, הידועה כ"תוכנית אלון". יש להזכיר כי אפילו יגאל אלון, הנץ-למחצה, אמר כי "האפשרות לעכל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה ובתוך כך להותיר את תושביהן חסרי זכויות – אינה מוסרית ובבחינת אשליה".

עוד דנו המשתתפים בשאלות הנוגעות להתיישבות היהודית בלב האוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון, בשרטוט קווי הגבול ובהבטחת ביטחונם של אזרחי ישראל לדורי דורות, למול עוינות כלפי יהודים בשטחים. שאלות רבות עלו בקשר לכניסת עובדים מהשטחים לישראל ולחשש מפני אובדן ערכי העבודה של היהודים.

התהליכים המתחוללים כעת בישראל – כרסום במצפן המוסרי וביסודות הדמוקרטיים של המדינה –  מוכיחים שספיר, אברהם עופר וחבריהם לדעה הבינו את המשמעויות החמורות הגלומות בשליטה על עם אחר. לימים הבין זאת גם שמעון פרס, הנץ. אלא שכפי שמגולל בספר גרינברג, יונים אלה הפגינו חולשה, גישה פסיבית וחשש ממאבק ציבורי למען קידום השקפתם. ובכך הוחמצה הזדמנות של ממש לשינוי מהפכני בתוך הציונות. גולדה, כראש ממשלה התחמקה מקבלת החלטות וסירבה להכריע בין התפיסות השונות.

התהליכים המתחוללים כעת בישראל – כרסום במצפן המוסרי וביסודות הדמוקרטיים של המדינה –  מוכיחים שספיר, אברהם עופר וחבריהם לדעה הבינו את המשמעויות החמורות הגלומות בשליטה על עם אחר

יותר מחמישים שנים חלפו אם כן, ועדיין אנחנו דורכים במקום. וזאת כי גולדה, כמו בנימין נתניהו היום – בשל נימוקים פוליטיים – חששות מקרע בתוך מפלגת השלטון וכתוצאה מכך, מאובדן השלטון – פשוט נמנעה אז מהכרעה היסטורית וכה גורלית לעתיד האומה.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.