עד שבעה באוקטובר היה עומר רפאלי, תושב קיבוץ גבולות, מורה ומחנך בתיכון נופי הבשור שבעוטף עזה. "חלק גדול מהתלמידים שלי היו מבארי וניר עוז, והרבה מהם נרצחו ונחטפו", הוא מספר,. "אלון אבן וליאור טרשצ'נסקי (נערים שנרצחו בטבח בבארי, ת"ג), נויה שרעבי, הבת של אלי שרעבי, ליאת אצילי.

"המחבלים התקרבו לקיבוץ, אבל לא נכנסו. כל היום ישבתי בממ"ד וקיבלתי הודעות מחרידות מתלמידים שלי. הבנתי שלא אוכל להמשיך ללמד. אחרי שפינו אותנו המשכתי ללמד במלון, וגם אחרי שחזרנו, כל שנת הלימודים שעברה; אבל באוקטובר 24', בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, התפטרתי.

"כשעמדתי מול הכיתה וראיתי כיסאות ריקים, לא יכולתי שלא להיזכר בכל אלה שכבר לא יגיעו לבית הספר. אפילו הריח של בית הספר הזכיר לי אותם. התלמידים בהדחקה, כי ככה זה נערים, אני מגיע לבית הספר והם עושים גלגלונים על הדשא כאילו כלום לא קרה, ואני מתרסק.

"כשעמדתי מל הכיתה וראיתי כיסאות ריקים, לא יכולתי שלא להיזכר בכל אלה שכבר לא יגיעו לבית הספר. אפילו הריח של בית הספר הזכיר לי אותם"

"אובחנתי כפוסט־טראומטי. התחלתי להגיע הביתה עצבני ולהוציא כעס במלון, בבית, על הבנות שלי ועל אשתי, זרינה, שגם היא הייתה מפורקת. מאוד התלבטתי, אבל בסוף, תוך התייעצות בטיפול שעשיתי, הבנתי שלא אמשיך".

במקום ללמד, רפאלי החליט להפוך למאמן כושר. "כשהייתי במלון הייתי מארגן חבר'ה ועושה להם אימוני כושר, וזאת הייתה בשבילי נקודת אור", הוא מספר. "כשחזרנו לקיבוץ המשכתי לאמן, ופתאום כבר היו לי 90 מתאמנים, אז החלטתי לפתוח סטודיו טיפולי".

עומר רפאלי, תושב קיבוץ גבולות, עם בתו נורי, בפתח מכון הכושר הטיפולי שהקים בקיבוץ, מרץ 2024 (צילום: זרינה רפאלי)

רפאלי בן ה־36 פנה לעמותת "מיזם 710", המסייעת לעקורים מעוטף עזה והצפון המחפשים עבודה או שואפים להחליף תחום. העמותה הפנתה אותו לתוכנית "חוזרים למסלול" של הג'וינט, המציעה ייעוץ ושיקום תעסוקתי. הוא עבר קורס מאמני כושר, ובעזרת הלוואה מקרן קורת הקים את מכון הכושר "בלנס" בקיבוץ גבולות. הסטודיו צפוי להיפתח מחר (שלישי) בשעה 19:00.

שמו המלא של הסטודיו הוא: "בלנס (Balance) – איזון, קהילה, בריאות וחוסן ע"ש יותם חיים" – תושב כפר עזה שנחטף ונמלט משבי חמאס בעזה יחד עם אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה. שלושתם נורו למוות בידי חיילי צה"ל.

"רבים מהמפונים מהעוטף הפסיקו לעבוד בגלל הטראומה שעברו. הרי חיינו בתוך שבעה אינסופית, כל אחד מאיתנו הכיר אינספור אנשים שנרצחו ונחטפו"

לדברי רפאלי, שגדל במודיעין והצטרף לקיבוץ גבולות ב־2021: "יותם התאמן בקרוספיט. לא הכרתי אותו – הוא גדל בגבולות, אבל עזב אחרי שאני הגעתי לכאן. אני כן מכיר ואוהב מאוד את ההורים שלו, איריס ורביו, ואת סבתא שלו. זה המעט שיכולתי לעשות בשבילם".

לדברי מעיין ברעם, מנהלת "מיזם 710" ותושבת קיבוץ גבולות בעצמה: "רבים מהמפונים מהעוטף הפסיקו לעבוד בגלל הטראומה שעברו. הרי חיינו בתוך שבעה אינסופית, כל אחד מאיתנו הכיר אינספור אנשים שנרצחו ונחטפו.

מכון הכושר הטיפולי "בלנס" שמוקם בקיבוץ גבולות, 2025 (צילום: עומר רפאלי)

"בנוסף, הרבה מפונים, גם מהעוטף וגם מהצפון, במיוחד משדרות וקריית שמונה, אומרים בפשטות: 'אני לא רוצה לעבוד. המדינה נותנת מענקים, ודיור במלון או מימון לדיור – למה לעבוד? יש כאלה שלא עבדו שנה וחצי, וזה ההסבר שלהם".

רוב האנשים רוצים לעבוד גם אם הם מקבלים קצבת קיום, והמענקים למפונים לא גדולים וכרוכים בחוסר ודאות. את חושבת שמאחורי האמירה "בשביל מה לעבוד?" עומדים קושי נפשי לעבוד ו/או זעם על המדינה ורצון שתשלם?
"אצל חלקם חוסר הרצון לעבוד מושפע מזעם ומתחושת קורבן, כן".

"אנחנו חושבים שטוב להם, נפשית, לחזור לשגרת עבודה ועשייה, ומנסים לעודד אותם לחזור לעבוד, ואם קשה להם במשרה מלאה – אז חלקית"

איך אתם מגיבים לכך?
"אנחנו חושבים שטוב להם, נפשית, לחזור לשגרת עבודה ועשייה, ומנסים לעודד אותם לחזור לעבוד, ואם קשה להם במשרה מלאה – אז חלקית. לא מסוגל לקום בבוקר? בוא נמצא לך תפקיד שמתחילים בו ב־14:00.

"בנוסף, אנחנו מעודדים, ומנסים לתת כלים, להחליף מקצוע למי שמתקשה להמשיך במה שעבד לפני המלחמה או לחזור לזה. ואם לא לעבוד כשכיר – אז לפתוח עסק, או להתנדב. הרבה מפונים התחילו ככה דברים יפים ונפלאים. חלקם מגשימים חלומות של שנים".

מעיין ברעם, מנהלת "מיזם 710" לסיוע למפונים בחיפוש עבודה (צילום: רון רחמים)

ורד אבני מקיבוץ גברעם עבדה במשך שנים כעצמאית בתחום ייצוג ויחסי ציבור של זמרים – בהם כמה מהבולטים בארץ, כמו עומר אדם, קרן פלס ועידן עמדי – וכן שימשה כמפיקה אמנותית של טקסים. בשנים שלפני המלחמה התפרנסה בעיקר מהפקת טקסים, בהם גם טקס הענקת פרסי ישראל, וכן טקסי זיכרון רבים – בהם טקס יום הזיכרון באשקלון, שאותו הפיקה במשך 11 שנים רצופות.

"לא קל להיות עצמאי בישראל, אבל עד לקורונה חיינו מצוין מהעבודה שלי", מספרת אבני, בת 49 ואם יחידנית לפעוטה, רני. "בקורונה התבטל לי כמעט הכול, אבל בהדרגה חזרתי לעבוד באופן מלא. במקביל לעבודה, עשיתי התנדבויות, בעיקר בקיבוץ שלי, כמו ניהול מעורבות חברתית והקמת גן מורשת מקומי.

"היינו שבעה חודשים במלונות באילת וקיסריה, היה רע לתפארת, נורא נורא קשה, אבל תמכנו אלה באלה, גילינו מחדש את הכוח המיוחד של החיים השיתופיים"

"ב־7 באוקטובר כל הילדות שלי נחטפה, נרצחה ונאנסה. בין השאר, עומר חרמש שנרצח ואלעד קציר שנחטף ונרצח, היו חברי ילדות שלי. אביב ברעם מכיתת הכוננות של כפר עזה שנהרג, היה חבר שלי לעבודה. שחר אביאני, רבש"ץ כפר עזה שנהרג, ויהב וינר שנרצח, היו בני זוג של חברות טובות של אחיות שלי. ירדן ביבס ואמילי דמארי שנחטפו – אחותי הייתה גננת שלהם, ועוד ועוד".

"היינו שבעה חודשים במלונות באילת וקיסריה, היה רע לתפארת, נורא נורא קשה, אבל תמכנו אלה באלה, גילינו מחדש את הכוח המיוחד של החיים השיתופיים. בהתחלה כל האירועים בוטלו, ובגלות הייתי מנהלת תרבות בקהילה. אחר כך התחילו להגיע בקשות להפקת אירועים.

אבטלה. אילוסטרציה (צילום: SARINYAPINNGAM/iStock)

"השתתפתי בהפקה של כמה מהם, כולל פרס ישראל, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בזה. אני כבר לא אותה בת אדם שהייתי. החיים שלי הפכו לאירוע זיכרון ענק, אז אני לא מסוגלת להפיק אירועי זיכרון – והאמת שגם אירועים רגילים הפכו במלחמה לאירועי זיכרון.

"יש בי זעם אדיר על הממשלה ועצב רב על מה שקורה, אבל אני לא מוכנה שהשלילי ישתלט לי על החיים. אני בקושי מתעדכנת בחדשות, לא מסוגלת להכיל את כל הרע, הכבד והקשה הזה. הבנתי שבעבודה אני רוצה לעשות משהו אחר!"

"יש בי זעם אדיר על הממשלה ועצב רב על מה שקורה, אבל אני לא מוכנה שהשלילי ישתלט לי על החיים. אני בקושי מתעדכנת בחדשות, לא מסוגלת להכיל את כל הרע הזה"

ורד אבני, מנהלת הקהילה בקיבוץ מפלסים ובמושב ניר ישראל (צילום: באדיבות המצולמת)

כיום אבני היא מנהלת הקהילה של קיבוץ מפלסים ומושב ניר ישראל. "התגלגלתי לזה במקרה. שלחו לי הודעה על קורס מנהלות קהילה", היא מספרת, "קיבלתי ליווי מדהים של 'מיזם 710', עשיתי קורס ועכשיו עושה עוד אחד, ונכנסתי לזה".

במקביל לעבודה, אבני מתנדבת ב"מטה חרבות ברזל", המסייע למשפחות שכולות להתמודד עם מכשולים בירוקרטיים. לדבריה: "גם בתפקיד הזה אני מתמודדת עם הרבה כאב, נמצאת בלוויות ובשבעות. אבל אני לא עסוקה בו בהנצחה ובמחשבה על מה שנהרס, אלא בבנייה ובשיקום".

מעסיקים שומעים "אני מפונה" – ונעלמים

מצב התעסוקה בעוטף עזה ובצפון השתפר משמעותית לעומת השנה שעברה, אך עדיין רחוק מהמצב ששרר לפני המלחמה.

לפי נתוני הביטוח הלאומי, בשנת 2019 נמצאו בקריית שמונה 316 תושבים שקיבלו קצבת אבטלה. בספטמבר אשתקד מספר מקבלי הקצבה בעיר טיפס ל־587 – כמעט כפול. שיעור האבטלה בקריית שמונה באותו חודש עמד על 2.4%.

בפועל, מספר המובטלים בקריית שמונה גבוה בהרבה. לפי הדשבורד של שירות התעסוקה, בפברואר אשתקד נרשמו 2,540 מתושבי העיר – כולל המפונים – כדורשי עבודה. בפברואר השנה ירד מספרם ל־1,680. שיעור דורשי העבודה בקריית שמונה עמד בפברואר שעבר על כ־15%, וירד לכ־10% בפברואר השנה.

מצב התעסוקה בעוטף עזה ובצפון השתפר משמעותית לעומת השנה שעברה, אך עדיין רחוק מהמצב ששרר לפני המלחמה

ההערכה היא שהפער בין נתוני שירות התעסוקה לנתוני הביטוח הלאומי נובע מכך שהממשלה משלמת למובטלים שפונו מבתיהם מענקי "חלף אבטלה" – ולכן הם אינם רשומים כמקבלי דמי אבטלה.

מספר מבקשי קצבת הבטחת הכנסה מקרב תושבי קריית שמונה, כולל המפונים, עלה מ־308 בשנה שעברה ל־403 השנה.

קריית שמונה, 3 ביוני 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

לפי נתוני שירות התעסוקה, בפברואר אשתקד נמנו בנגב המערבי 1,000 דורשי עבודה – 6.1% מהאוכלוסייה. בפברואר השנה ירד מספרם ל־277, שהם 4.3%.

סקר שערך מכון "מאגר מוחות" עבור העמותות "121" ו־"51", בקרב עקורי עוטף עזה והצפון, ופורסם בספטמבר אשתקד, מצא כי לפני המלחמה לא נרשמה אבטלה בקרב המפונים – ואילו בספטמבר, כשליש מעקורי הצפון ו־11% מעקורי עוטף עזה לא עבדו. עוד עלה מהסקר כי כרבע מהעקורים שכן עבדו בספטמבר לא עבדו במהלך חלק מתקופת המלחמה.

סקר שערך מכון "מאגר מוחות" בקרב עקורי עוטף עזה והצפון, ופורסם בספטמבר אשתקד, מצא כי לפני המלחמה לא נרשמה אבטלה בקרב המפונים

60% מהנשאלים בסקר אמרו כי הכנסתם נפגעה ביחס למצב שהיה לפני המלחמה, לעומת 7% שאמרו כי היא דווקא עלתה.

"מיזם 710" סייע עד כה ל־490 מעקורי עוטף עזה והצפון שמצאו עבודה במהלך המלחמה. כשני שלישים מהם הפכו למובטלים בעקבות המלחמה, ואילו השליש הנותר ביקשו להחליף מקום עבודה. במיזם רשומים כ־5,000 עקורים שפנו בבקשת סיוע, מתוכם כ־600 נמצאים בתהליך חיפוש עבודה בליווי העמותה.

לדברי ברעם: "אנחנו בקשר עם כל ה־5,000, אבל בשל משאביה המוגבלים של העמותה, אנחנו מסייעים בפועל רק לחלקם".

צוות "מיזם 710" לסיוע למפונים במציאת עבודה (צילום: רון רחמים)

במטה המיזם – שהוקם על ידי היזמת החברתית חנה רדו, המועצה האזורית אשכול וקרן מיראז' – פועלות שמונה עובדות וכ־50 מתנדבים ומתנדבות. הצוות מסייע לעקורים באמצעות שיחות הכוונה, איתור והפניית משרות, פנייה למעסיקים, ליווי מקצועי, הפניה להכשרות מקצועיות ולמימון לימודים. המיזם אינו גוף טיפולי, ואם העובדים נתקלים בקשיים נפשיים בקרב הפונים לסיוע – הם מפנים אותם במקביל לגורמים טיפוליים מתאימים.

כ־60% מהנעזרים במיזם הם תושבי ועקורי הדרום, וכ־40% מהצפון. הסיבה לכך היא שמשרדי המיזם ממוקמים באופקים, וכי פעילותו החלה בדרום מייד עם פרוץ המלחמה, והתרחבה לצפון רק בהמשך – ביולי אשתקד. אף על פי כן, למיזם יש גם עובדים ומתנדבים בצפון.

"הקושי הגדול של המפונים מהצפון למצוא עבודה קשור לחוסר הוודאות. היום אני במלון, ומחר, אולי, אחזור הביתה, ואולי לא. יש מעסיקים שברגע שהם מגלים שהמועמד לעבודה מפונה, הם מפסיקים את המגעים"

לדברי ברעם: "מצב התעסוקה בצפון כיום קשה בהרבה. אבל לאנשים בצפון גם קשה יותר לעזור – בדרום רוב התושבים כבר חזרו, ואילו בצפון רבים עדיין מפוזרים בכל רחבי הארץ.

"הקושי הגדול של המפונים מהצפון למצוא עבודה קשור לחוסר הוודאות. היום אני במלון, ומחר, אולי, אחזור הביתה, ואולי לא. יש מעסיקים שברגע שהם מגלים שהמועמד לעבודה מפונה, הם מפסיקים את המגעים איתו".

תושבי הצפון מוחים על פעולות הממשלה, 26 בדצמבר 2023 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

מרינה אזייב, בת 60 משלומי, מנהלת חשבונות במקצועה, עבדה לפני המלחמה במפעל במועצה. היא ובן זוגה הגימלאי גרו שנה וחודשיים במלון בירושלים. אף שחיפשה עבודה בקדחתנות, לא הצליחה למצוא – מפרוץ המלחמה ועד היום.

"קצת לפני המלחמה, במאי 23', הייתה לי תאונת עבודה, שברתי את הכתף", היא מספרת. "כשפינו אותנו הייתי עדיין בתוך טיפולים. אחרי שרופא אמר לי שאני כשירה לחזור לעבוד חיפשתי עבודה כל יום, נעזרתי גם ב־'710', אבל לא מצאתי.

"היו לי הרבה ראיונות, יש מלא משרות, אבל מי ששמע שאני מפונה, ביטל, או ששאל, 'את יכולה להתחייב להישאר בירושלים?' וכשאמרתי שלא, כי אני לא יודעת מתי נחזור, הסיפור נגמר"

"היו לי הרבה ראיונות, יש מלא משרות, אבל מי ששמע שאני מפונה, ביטל, או ששאל, 'את יכולה להתחייב להישאר בירושלים?' וכשאמרתי שלא, כי אני לא יודעת מתי נחזור, הסיפור נגמר".

בינתיים, שאר העובדים במפעל של אזייב, שלא גרים בשלומי אלא ביישובים שלא פונו, המשיכו לעבוד. לדברי אזייב: "מדי פעם המעסיק התקשר ושאל, 'את חוזרת?' אמרתי לו, 'בינתיים לא, יש אזעקות, שלומי מופגזת כל הזמן, אני מפחדת'. אז אחרי שנה שהם חיכו לי, הם לקחו מישהו אחר. אני מבינה אותם.

שרפה ליד שלומי כתוצאה מפגיעת רקטות, 19 באוקטובר 2024 (צילום: דוברות כבאות והצלה)

"בינואר חזרנו לבית של קרובי משפחה בשלומי ובפברואר חזרנו הביתה, אחרי שעשינו תיקונים והוצאנו את העכברים. מאז אני מחפשת עבודה באזור. יש לי ניסיון של 10 שנים כמנהלת חשבונות, ועשיתי גם קורס 'חשבת שכר בכירה', אף שאין לי ניסיון בזה. אבל בינתיים, אין לי עבודה".

לדברי ברעם: "אנחנו מנסים להביא את המעסיקים להתגמש, ומנסים להפעיל רשת קשרים כמה שיותר רחבה כדי למצוא מעסיקים שמוכנים לקחת מפונים למרות הקשיים. יש לכך פתרונות יצירתיים: עבודה מהבית או היברידית, מעבר מסניף לסניף של אותה חברה.

"ברוב יישובי הדרום רובנו חזרנו הביתה די מהר ומאז מצב התעסוקה השתפר. רוב מקומות העבודה שהיו לפני המלחמה חזרו להתקיים. בצפון זה יותר מורכב"

"כהכללה, העסקים והארגונים הבינוניים (בגודלם, ת"ג) הם הכי גמישים. הקטנים נלחמים על חייהם ורובם לא במצב של לקחת עובדים, והגדולים, לרוב, בכלל לא רואים את העובד". כדוגמה לחברות וארגונים שמשתדלים לקחת עקורים לעבודה, ברעם מציינת את "אסם", התעשייה האווירית וקופת החולים "מכבי".

לדבריה: "ברוב יישובי הדרום רובנו חזרנו הביתה די מהר ומאז מצב התעסוקה השתפר. רוב מקומות העבודה שהיו לפני המלחמה חזרו להתקיים. בצפון זה יותר מורכב. חלק ממקומות העבודה לא מחכים להם: הרבה עסקים קרסו, וחלק גדול מהחנויות ומקומות הבילוי עדיין סגורים".

קיבוץ גבולות בעוטף עזה (צילום: באדיבות הבשור)

הרבה עקורים מהצפון מצאו עבודה במרכז, לפעמים טובה מזאת שהייתה להם, וזאת אחת הסיבות לכך שלא חזרו הביתה. איך את מתייחסת לכך?
"אני מאוד מאוד מקווה שכמה שיותר יחזרו. זה חשוב לי מאוד. אבל עוד יותר חשוב לי שימצאו עבודה וישתקמו. גם בשגרה, יותר קשה למצוא עבודה בפריפריה מאשר במרכז. הרבה עובדים בדרום עובדים במרכז: בשנתיים הראשונות שלנו בקיבוץ בן הזוג שלי נסע כל יום לראשון לציון עד שמצא עבודה בדרום. יש הבדלים גם בשכר ובאיכות העבודה: רוב המשרות היוקרתיות הן במרכז.

"זה המקום לקרוא למעסיקים להבין את הצורך ולהקים סייטים רבים יותר בדרום. אבל אם מפונה הופך את משבר הפינוי להזדמנות ומוצא בתל אביב או ירושלים עבודה טובה מזו שהייתה לו, זה צובט לי בלב, אבל אני יכולה להבין. וממילא, אנחנו מסייעות למי שמחפש עבודה ולא למי שמצא".

"אם מפונה הופך את משבר הפינוי להזדמנות ומוצא בתל אביב או ירושלים עבודה טובה מזו שהייתה לו, זה צובט לי בלב, אבל אני יכולה להבין. וממילא, אנחנו מסייעות למי שמחפש עבודה ולא למי שמצא"

יש מי שטוענים שאתן עושות דברים שהמדינה הייתה צריכה לעשות, ובכך מעודדות את מוסדות המדינה לא לקחת אחריות. איך את מתייחסת לכך?
"גם אם מה שאנחנו עושות הוא אכן תפקידה של המדינה, בכאוס שנוצר ב־7 באוקטובר ואחריו, נוצר צורך גם לפעילות משלימה כמו שלנו. זה לא שאני מצדיקה את התנהלות המדינה, אבל קיבלתי החלטה אישית לא לבזבז אנרגיה על זעם ותסכול, אלא להתרכז במה שכן אפשר לעשות".