טבח 7 באוקטובר הפתיע את הממשלה שנושאת באחריות לו. בתדהמתה, היא עצרה לזמן מה את דהירתה לעבר שינוי שיטת המשטר בישראל. זה לא קרה בגלל המלחמה, כמובן, אלא מתוך ההלם המוחלט והציפייה המתבקשת שהציבור לא יאפשר לה להישאר על ההגה בעקבות החורבן שהמיטה עליו.

גם הציבור באותה עת היה משוכנע, בשוגג כמובן, שהממשלה סיימה את דרכה ושההפיכה המשטרית לא תוכל להימשך, ובמשך תקופה קריטית נמנע מלצאת לרחובות כדי לדרוש זאת ממנה.

אחרי טבח ה-7 באוקטובר, גם הציבור, כמו הממשלה, היה משוכנע, בשוגג, שהממשלה סיימה את דרכה ושההפיכה המשטרית לא תוכל להימשך, ובמשך תקופה קריטית נמנע מלצאת לרחובות כדי לדרוש זאת

לאסוננו, גם לא הייתה לציבור שהות לעשות זאת. בזמן שהאזרחים התגייסו להציל את המדינה, האלונקאים התמידיים, בני גנץ ושותפיו, הזדרזו להצטרף לממשלה ולהעניק לה לא רק מידה של לגיטימיות מחודשת אלא בעיקר זמן יקר להתאפס, לבסס מחדש את אחיזתה, ועד מהרה גם לחדש את ההפיכה המשטרית – הפעם בחסות המלחמה הבלתי נגמרת והמאבק הציבורי להשבת החטופים.

מרגע שהתבהר, לפחות לחלק מהציבור, שהממשלה לא מתכוונת לקבל על עצמה את האחריות לטבח או לחדול ממאמציה להשלים את ההפיכה המשטרית, התחדשה ההתנגדות למאמציה. אך עד מהרה נתקלה ההתנגדות באזהרה חדשה: "אסור לנו לחזור לשיח ה-6 באוקטובר!"

אזהרה זו נשמעה גם מצד חברי הממשלה עצמה ושלוחותיה בתקשורת וגם מצד האלונקאים התמידיים, אנשי המרכז הקיצוני, ותומכיהם האדוקים. אצל הראשונים מדובר היה כמובן במניפולציה צינית, שכן הם היו הראשונים לחדש את דרכם הרעה מה-6 באוקטובר, שסופה מסלול התנגשות בין הציבור לבין השלטון.

אצל האחרונים, לעומת זאת, מדובר היה באזהרה כנה ודואגת מצד מי שרוממות האחדות הקדושה בגרונם, מעל ומעבר לכל ערך או מטרה אחרים – אפילו במחיר דיקטטורה. בכך, תפיסת האחדות שלהם קרובה יותר לתפיסת האחדות באידיאולוגיה הפשיסטית ולמלכודת הלאומנות שממנה הזהיר ישעיהו ליבוביץ.

האזהרה מפני החזרה לשיח ה-6 באוקטובר קנתה אחיזה במידה רבה בגלל הצורך האוטומטי בלכידות שמתעורר בכל קבוצה כאשר היא נתקלת באיום חיצוני: תביעה מפורשת ודורסנית לציפוף שורות ולאחדות דעים, על מנת לוודא שאין בקבוצה בקיעים או סדקים שעלולים להחליש אותה אל מול האיום – על אחת כמה וכמה אם הוא נתפס בתור איום קיומי.

האזהרה מהחזרה לשיח ה-6 באוקטובר נשמעה גם מצד הממשלה וגם מצד האלונקאים התמידיים, שרוממות האחדות הקדושה בגרונם, מעל לכל ערך או מטרה אחרים – אפילו במחיר דיקטטורה

אך בעוד שאפשר להבין את הצורך הבסיסי, מקורו כאמור במסגור מניפולטיבי ומסולף מאין כמותו, גזלייטינג של ממש. במובן זה, אין הבדל מהותי בין האזהרה "אסור לחזור לשיח ה-6 באוקטובר" כאשר היא מוטחת בפני אזרחים שיצאו למחות נגד הממשלה, לבין אזהרתו של בן זוג מתעלל לבת זוגו כשהוא קורא לה שלא להרגיז אותו: "את יודעת מה קורה כשאני מתעצבן וכמה רע אני מרגיש אחרי זה". התוקפן הופך לקורבן והקורבן – לתוקפן בפוטנציה.

בהקבלה, בישראל פועל שלטון אלים, מגזלט ומתעלל. אמנם הוא נבחר בצורה דמוקרטית, אבל הבחירות היו הפעם האחרונה שבה הכפיף עצמו לדמוקרטיה: מרגע שקם, חתר להשתמש במנגנוני הדמוקרטיה כדי לחסל אותה.

מולו התייצבו במחאה מאות אלפי אזרחים, אם לא יותר, שביקשו לעצור אותו ולהגן על אדני המשטר ועל זהותם ואורחות חייהם. באף שלב השלטון לא ניהל "שיח" עם האזרחים, דעת הרוב לא עניינה אותו ומלכתחילה ביקש לכפות עליהם בכוח את ההפיכה שלו.

גם מראית העין של שיח בין נציגי העם, שלפני 7 באוקטובר כונה "שיחות הפשרה", היה מתווה שקודם על ידי מקדשי האחדות (דווקא ברגע שנשקף איום ליציבות השלטון). מתווה זה ביקש לקדם שינויים "רק בהסכמה רחבה" אבל מלכתחילה היה מלכודת פתיים ונולד חסר סיכוי, כי בין דמוקרטיה לדיקטטורה לא יתכן עמק שווה.

ועתה שוב, לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השלטון שלא זוכה עוד לאמון העם לבין הציבור הגדול שקם מולו, ממהרים לצלצל בפעמון האזהרה ולהתריע מפני "החזרה לשיח ה-6 באוקטובר".

הצורך של חברי השלטון להדהד את האזהרה ברור: מטרתם להרתיע חלקים בציבור מלהצטרף למחאה נגדם ולגרור את אנשי המרכז למלכודת שבה הם עצמם יחבלו במחאה.

מול השלטון האלים התייצבו במחאה מאות אלפי אזרחים, אם לא יותר, שביקשו לעצרו ולהגן על אדני המשטר ועל זהותם ואורחות חייהם. באף שלב השלטון לא ניהל "שיח" עם האזרחים, דעת הרוב לא עניינה אותו

ובמודע או שלא במודע, חסידי האחדות-כחזות-הכול משחקים ישר לידי השלטון. זאת ועוד, לא רק שהם מהדהדים את האזהרה אלא לוקחים על עצמם להיות נושאי הדגל שלה, בהציעם שלל יוזמות פשרה תחת התפיסה הילדותית שאנחנו רק צריכים ללמוד להסתדר זה עם זה. בסימטריה מזויפת שהם יוצרים בין השלטון לבין מחאה אזרחית, הם ממשיכים להציג את המחאה כסכנה שוות ערך למאמצי ההפיכה של השלטון, ובכך תוקעים מקלות בגלגליה, מתעקשים לא ללמוד מן הניסיון של כל יוזמותיהם הקודמות.

הרי פעם אחר פעם הוכח שיוזמות הפשרה שהם מקדמים משרתות אך ורק את מאמצי ההפיכה; לעולם לא את המאמצים לבלום אותה. הן אולי מאטות לרגע את קצב ההפיכה, אבל פועלות לנטרל את עוצמת המחאה נגדה. יתרה מזאת, הן יוצרות מסגור מטעה שלפיו "הוויכוח" הוא בין חלקים שונים בציבור, ולא בין ציבור גדול לבין השלטון שקם עליו. ובעיקר – הן מציגות את הדמוקרטיה והדיקטטורה כשני צדדים של "מחלוקת", כאילו שיש כאן עמדות מנוגדות שאפשר ליישב ביניהן.

לשיטתם של חסידי הפשרה, גם טבח 7 באוקטובר קרה בגלל "מחלוקת בעם". לכן המתריעים בשער מבקשים להזהיר מפני כל פעולה של האזרחים עצמם, שיש בה כדי לחזור ולסכן את הלכידות בעם (כמובן שהמילה "עם" מתייחסת באזהרותיהם ליהודים בלבד, ולא לחמישית מאזרחי ישראל – עדות לגישה אתנוצנטרית וגזענית שמאפיינת חלק מאלה ששמים עצמם לגשר).

אבל טבח 7 באוקטובר לא קרה בגלל "מחלוקת בעם" ולא בגלל המחאה נגד ממשלת ההפיכה. הוא גם לא קרה בגלל הפסקת ההתנדבות למילואים. השקרים הללו הופרכו פעם אחר פעם. ה-7 באוקטובר קרה בראש ובראשונה בגלל מדיניות כושלת, עיוורת ופושעת של הדרג המדיני לאורך שנים, בגלל קונספציה שחלחלה מלמעלה למטה ובגלל שלל כשלים וחוליים שפשו בצבא ובמערכת הביטחון.

אבל טבח 7/10 לא קרה בגלל "מחלוקת בעם" או המחאה נגד ההפיכה. גם לא בשל הפסקת ההתנדבות למילואים. אלא בשל מדיניות כושלת, עיוורת ופושעת של הדרג המדיני לאורך שנים, קונספציה, כשלים וחוליים

יתרה מזאת, הסקרים מלמדים שהציבור לא מפולג ביחסו לחוסר הכשירות של הממשלה ולצורך לצאת לבחירות; רובו המוחלט של הציבור איבד כל אמון בממשלה ובעומד בראשה. כלומר אין פה בכלל מחלוקת שקורעת את העם לשניים, וכל ניסיון להציג תמונה אחרת מנותק מהמציאות.

הטלת חלק מהאחריות ל-7 באוקטובר על הציבור שגויה אבל לא משוללת בסיס: כאשר ההנהגה מסרבת להכיר באשמתה למחדל, חלק מהציבור חש כפוי לשאת בה בעצמו – גם אם בכך הוא מנקה אותה מאחריות מסוימת.

הדבר שקול למצב שבו הורה נכשל כישלון חרוץ בתפקידו לשמור על ילדיו. במקום שכל הילדים יפנו אליו את כעסם, חלק פוחדים שמא לא יסתדרו בלעדיו (ובסתר לבם, חלק אולי גם מזדהים איתו). לכן במקום להאשים את ההורה, הם מאשימים את האחים שלהם בטענה שאם רק היו נמנעים מלריב ביניהם, ההורה היה מסוגל למלא את תפקידו נאמנה.

מי שמזהיר בעת הזו מפני "שיח ה-6 באוקטובר" ומפני המשך הקרע בחברה הישראלית הופך בין סיבה לתוצאה ובין קורבן לתוקפן. ה-7 באוקטובר התרחש על רקע עיוורון-עצמי רב שנים של הדרג המדיני. הקרע בעם מקורו בהנהגה מפלגת, שהשנאה וההסתה הם מקור כוחה. מי שמאשים בדברים אלה את הציבור ובפרט את המחאה נגד הממשלה, מעביר את האשמה מאלה שנושאים בה אל אותם אלה שמבקשים להגן על הבית.

הטלת חלק מהאחריות ל-7 באוקטובר על הציבור שגויה, אבל כשההנהגה מסרבת להכיר באשמתה למחדל, חלק מהציבור חש כפוי לשאת בה בעצמו – גם אם בכך הוא מנקה אותה מאחריות מסוימת

בחברה בריאה יכולות להיות מחלוקות ואף טוב שיש מחלוקות, כי מחלוקת היא מקום שממנו מתאפשרת צמיחה. אבל בשביל שמחלוקת תהיה בריאה ומצמיחה, היא חייבת להתקיים בתוך כללי משחק שמכבדים פלורליזם וריבוי דעות, והכללים האלה הם התנאי לכל אחדות במובנה הדמוקרטי.

מי שמבקש לשמור על כללי המשחק האלה הוא מי שבאמת מחויב לאחדות, ואילו כל מי שמחבל במאמץ לשמור על כללי המשחק האלה, שם רגליים לאחדות – גם אם הוא מספר לעצמו שהוא פועל בשמה ולמענה.

האמת היא שהלוואי שיכולנו לחזור לשיח ה-6 באוקטובר. הלוואי שיכולנו לחזור, חמושים במה שאנחנו יודעים היום, אל הנקודה שבה ניסינו להתריע מפני הסכנות הקיומיות שנשקפות מכוונותיה הרעות של ההנהגה.

הלוואי שיכולנו לחזור אל המצב שבו היינו לפני שניתנה להנהגה שהות להמשיך לקדם את ההפיכה במחיר בלתי נתפס של חללים, נרצחים והפקרה פושעת. הלוואי שיכולנו לחזור אל הנקודה שבה האמנו שיש דברים שלא יכולים לקרות לנו פה, במדינה שלנו.

אבל כשאנחנו יודעים מה קרה ב-7 באוקטובר ומאז, כל אשליה לגבי האפשרות שההנהגה תתעשת, תנהג באחריות מינימלית או במוסריות בסיסית – כבר מזמן צריכה הייתה להתבדות. מי שמעלה בדעתו שהציבור שהזהיר מפני הממשלה הזאת נושא באחריות ל-7 באוקטובר, מכחיש את מה שקרה באותו יום ובזמן שחלף מאז, והופך בין סיבה לתוצאה ובין קורבן לתוקפן.

אבל כשאנחנו יודעים מה קרה ב-7 באוקטובר ומאז, כל אשליה לגבי האפשרות שההנהגה תתעשת, תנהג באחריות מינימלית או במוסריות בסיסית – כבר מזמן צריכה הייתה להתבדות

מי שעדיין לא מבין שאת הממשלה הזו חובה להפיל ולהחליף ושאסור להמשיך להעניק לה לגיטימציה כי היא לא לגיטימית, מכחיש את הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת לנו – גם למדינה וגם לאחדות שהוא מקדש. כי מי ששם את האחדות לפני הדמוקרטיה, סופו שיישאר גם בלי אחדות וגם בלי דמוקרטיה.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.