התרבות היהודית תמיד הייתה חריגה בנוף ההיסטורי. בעוד שבתרבויות עתיקות מלכים הועלו לדרגת אלים וביקורת עליהם נחשבה כפשע חמור, התנ"ך לעומת זאת מלא עד גדותיו בביקורת על מנהיגים – מיהודה ומשה ועד דוד ושלמה ושאר מלכי ישראל ויהודה.

חז"ל, שהמשיכו את המסורת הביקורתית הזאת, לא היססו לבקר דמויות מרכזיות, כולל את עצמם. איך ייתכן, לאור זאת, שהציבור האמוני, הנשען על מקורות אלה, מוצא את עצמו היום הולך בעיוורון אחרי פוליטיקאים במקום להפעיל את אותו חוש ביקורתי שאפיין את אבותיו?

חז"ל, שהמשיכו את המסורת הביקורתית שבתנ"ך, לא היססו לבקר דמויות מרכזיות, כולל עצמם. לאור זאת, איך הציבור האמוני מוצא עצמו הולך בעיוורון אחרי פוליטיקאים, במקום להפעיל את אותו חוש ביקורתי?

התנ"ך: ביקורת בלי הנחות

מההתחלה, המקרא מתאר מנהיגים בשר ודם: גיבורים, אך לא חפים מחטאים.
משה – כעס ופגע במנהיגותו, ובסוף לא נכנס לארץ.
דוד המלך – ננזף קשות על חטא בת שבע ונתן הנביא מודיע לו כי ייענש בעקבות כך במות בנו.
שלמה המלך – עם כל חכמתו, נמתחת עליו ביקורת חריפה על ריבוי הנשים ועבודת האלילים שהכניס למלכות ישראל.

ואלו רק דוגמאות ידועות. למעשה, אין כמעט דמות בתנ"ך שמוצגת באופן מושלם. אפילו האבות – אברהם, יצחק ויעקב – חווים ביקורת על מעשיהם. המסר ברור: מנהיגים הם בני אדם ויש לשפוט אותם בהתאם למעשיהם, לא למעמדם.

חז"ל: המנהיגים לא חסינים מביקורת

חז"ל המשיכו במסורת הביקורת החריפה על גדולי האומה. מה שמדהים לגלות הוא שאפילו אישי המקרא שהתנ"ך גילה אליהם חסד, חז"ל עדיין מצאו לנכון למתוח עליהם ביקורת.

דוגמה נהדרת לכך היא האנציקלופדיה לאישי התנ"ך – אנציקלופדיה המאגדת את כל מימרות חז"ל על אישי המקרא. כל המעלעל בספר ייתקל בתופעה מדהימה: כמעט אין דמות אשר בערכה לא מופיע תת-הערך: "חטאיו". כן, גם דמויות שהצליחו להינצל מביקורתו של המקרא, לא הצליחו להינצל מזו של חז"ל. עד כדי כך טבועה הביקורת בד.נ.א. היהודי.

אין כמעט דמות בתנ"ך שמוצגת באופן מושלם. אפילו האבות – אברהם, יצחק ויעקב – חווים ביקורת על מעשיהם. המסר ברור: מנהיגים הם בני אדם ויש לשפוט אותם בהתאם למעשיהם, לא למעמדם

כאמור, לא רק את המנהיגים המקראיים ביקרו חז"ל, בראש ובראשונה הם ביקרו את עצמם. תככים פוליטיים ומאבקי כוח בין חכמים, יצרים מיניים ופרשיות משפחתיות מביכות – שום דבר מזה לא מצונזר בתלמוד ובמדרשים.

בעולם בו מלכים נחשבו לאלים חיים ומנהיגים דתיים נחשבו לקדושים אשר אסור היה להרהר אחריהם, היהדות יצרה מודל נועז של ביקורת שלטונית ומוסרית חסרת פשרות.

ואז הגענו למאה ה-21: פולחן אישיות במסווה של אמונה

הציבור הדתי-לאומי והחרדי, שהיו אמורים להיות ממשיכי דרכה של התרבות היהודית הביקורתית, מוצאים עצמם היום מחבקים פולחן אישיות למנהיגים פוליטיים. אנחנו רואים כיצד "מנהיג המחנה האמוני" מטפח נרטיב שבו הוא חף מטעויות, וכל מי שמכפיש אותו הוא או שקרן, או בוגד, או פשוט טיפש. ומי מריע? נכון, המחנה האמוני.

כן, אני מודע לכך שחוסר לקיחת אחריות אינו נחלתו של ראש הממשלה בלבד. כלל וכלל לא. למעשה נוצרה פה, בכל צדדי המפה הפוליטית, תרבות של פוליטיקה – הממריאה בסקרים ככל שהיא מתעסקת בלהכות על חזהו של השני, וצונחת אל מתחת לאחוז החסימה כשהיא מכה על חָזֶהָ שלה. ביום בו כל אחד יתעסק בקבלת אחריות למעשיו שלו (ולא חסר על מה), כנראה שנהיה במקום אחר.

אך דוקא לציבור האמוני מופנית שאלתי: להיכן נעלם המודל של נתן הנביא? היכן המסורת של חז"ל? היכן הוא יהודה בן יעקב שֶׁיּוֹדֶה לתמר ויאמר "והיא צדקה ממני"? היכן היא השאיפה למנהיגים שיהיו מסוגלים לקחת אחריות גם במחיר בושה לכל חייהם? ממתי ההערצה נתונה דוקא למי שלא לוקח אחריות ומאשים את כולם חוץ מאת עצמו?

תככים בין חכמים, יצרים ופרשיות מביכות – לא צונזרו בתלמוד ובמדרשים. בעולם בו מלכים נחשבו לאלים חיים, ומנהיג דת נחשבו קדושים שאסור לפקפק בהם, היהדות יצרה מודל נועז של ביקורת שלטונית ומוסרית

האם נשוב למורשתנו?

יהדות ללא ביקורת היא יהדות מזויפת. אם נמשיך להיסחף אחרי מנהיגים ללא שמץ של ספקנות בריאה, אנחנו לא ממשיכי נתן הנביא, אלא סתם עוד עם – עיוור, מפוחד, ומוקסם מאשליות כוח.
אולי הגיע הזמן שניזכר מי אנחנו באמת.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.