פרשת "קטאר-גייט", שבמסגרתה נעצרו לחקירה יועציו לשעבר של ראש הממשלה, יונתן אוריך ואלי פלדשטיין, מציפה שוב את אחת הסוגיות המשפטיות והציבוריות הרגישות ביותר: מה ערכה של הודאה פלילית? האם ניתן לסמוך על עד מדינה שהופעל עליו לחץ? ובעיקר – מה עלול להשתבש כאשר אין לדעת אם הודאות אינן משקפות אמת אלא אסטרטגיה של הישרדות?

לפי פרסומים, אוריך הוזהר שאם לא ישתף פעולה ויהפוך לעד מדינה, הוא עלול לא לראות את בתו התינוקת. הדברים נאמרו, לכאורה, על ידי אחד החוקרים: "אם אתה רוצה לראות את התינוקת שלך – תחשוב טוב… תהיה עד מדינה". אמירה זו, גם אם תיסוג או תתפרש בדיעבד, מגלמת סכנה ממשית: טשטוש הגבול בין שכנוע לגיטימי לבין כפייה רגשית.

לפי פרסומים, אוריך הוזהר שאם לא ישתף פעולה ויהפוך לעד מדינה, הוא עלול לא לראות את בתו התינוקת. האמירה גם אם תיסוג או תתפרש בדיעבד, מגלמת סכנה: טשטוש הגבול בין שכנוע לגיטימי לבין כפייה רגשית

זו אינה הפעם הראשונה שמופעלים לחצים כאלה בחקירות רגישות. בפרשת ניר חפץ, לדוגמה, הופעלה עליו שורה של לחצים, חלקם לגיטימיים יותר וחלקם פחות. מעבר לבידוד וללחץ המנטלי, דווח כי חוקרים הביאו לחקירה אישה המקורבת לחפץ ואינה קשורה לחקירה – רק כדי ללחוץ עליו לשתף פעולה. חפץ עצמו תיאר את השלב שבו הבין ששלמה פילבר כבר הפך לעד מדינה: "חשבתי שאם אלוביץ' יחליט להציל את אשתו ולחתום על הסכם עד מדינה, אאבד שליטה על גורלי".

המנגנון העולה מעדותו של חפץ ממחיש את עקרונותיה של תורת המשחקים, ובפרט את המודל המוכר של "דילמת העציר" (התרגום הנכון לדעתי למושג  Prisoner's Dilemma). על פי מודל זה, גם נחקר חף מפשע עשוי לבחור להודות באשמה – לא משום שהוא עבריין, אלא מפני שהוא מבין שחשודים אחרים עלולים להקדים אותו ולזכות בהסכם מקל יותר. מדובר בבחירה רציונלית בתנאים של חוסר ודאות, אך גם בבחירה שעלולה להוביל לעיוות דין חמור.

תורת המשחקים מלמדת אותנו שבמערכת שבה מופעלים תמריצים מיידיים מול איומים עתידיים, האדם עשוי לבחור ב"שקר המועיל" לעצמו, במקום באמת שתוביל לסיכון גבוה יותר. לכן, בניגוד לתפיסה שלפיה "הודאה מרצון היא מלכת הראיות", יש לבחון כל הודאה במסגרת התנאים שהובילו לה. האם מדובר באמת פנימית, או בתוצאה של עיוותי חקירה?

בנוסף, כאשר החוקרים משתמשים באיומים – מרומזים או גלויים – על בני משפחה או באישומים חמורים ומופרכים כגון "מגע עם סוכן זר" (אף שלא מדובר על יצירת קשר באופן יזום של הנאשם עם גורם עוין של מדינה עוינת או מדינת אויב), נשללת מההודאה כל לגיטימציה. הספרות המשפטית מזהירה מפני הלחצים האלה, ומחקרים אמפיריים מראים את תרומתם להודאות שווא. במדינות רבות, הודאות שהושגו בלחץ מהסוג הזה נפסלות כראיה, ואילו בישראל – לעיתים קרובות – הן מתקבלות. המעוניינים להעמיק מוזמנים לקרוא במאמר: "האם משחק עסקאות הטיעון הוא משחק סחיטה?" אורי וייס ויוסף זהר, משפט חברה ותרבות, כרך "משפט צדק? ההליך הפלילי – כשלים ואתגרים".

תורת המשחקים מלמדת אותנו שבמערכת שבה מופעלים תמריצים מיידיים מול איומים עתידיים, האדם עשוי לבחור ב"שקר המועיל" לעצמו, במקום באמת שתוביל לסיכון גבוה יותר

דווקא כדי למנוע מצבים כאלה, הציע פרופ' בועז סנג'רו להגדיר את מערכת המשפט הפלילי כמערכת קריטית לחיי אדם, ולקבוע כללי בטיחות במשפט הפלילי, סט של עקרונות שמטרתם להבטיח שמערכת האכיפה תפעל כמו מערכת בטיחות מתקדמת – עם אמצעי מניעה, בקרת איכות ותגובה לכל כשל. כללי בטיחות אלה נועדו להבטיח שלא נסתמך על הודאות, אלא על ראיות חיצוניות מהימנות, שנאספו ללא תלות במניפולציות פסיכולוגיות.

להרחבה ראו המאמר: "צוות בטיחות במשפט הפלילי": התאוריה, הניסיון המעשי ותפקיד המדינה, כתב העת מחקרי משפט לה, התשפ"ד–202.

גישה זו תואמת לדברים שאמר הרב המנוח, פרופ' אהרון קירשנבאום, משפטן בכיר, בדיון שנערך בכנסת בנובמבר 2003 בנושא מעמד ההודאה:

"נטל ההוכחה של האשמה, שבה מאשימה החברה את האזרח, מוטל על החברה עצמה, ולא מפי הנאשם תושג. היא חייבת לאמת את ההרשעה, לא על-ידי חקירת הנחשד, אפילו אם היא מתנהלת תחת הפיקוח של בית-המשפט, כי אם דווקא על-ידי הוכחות הנאספות בידי בולשת מיומנת, ללא תלות בנאשם עצמו".

בספרו "הרשעה עצמית במשפט העברי", הוא טען כי האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזירת הכתוב" (ללא הסבר), אך לדבריו, זהו איסור שתוצאות חיוביות בצדו:

"התועלת החשובה ביותר היא יצירת תריס (מחסום) כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו; יש בתריס זה כדי לשמור על כבוד האדם שנברא בצלם".

פרופ' אהרון קירשנבאום: "התועלת החשובה ביותר היא יצירת תריס (מחסום) כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו; יש בתריס זה כדי לשמור על כבוד האדם שנברא בצלם"

כלומר, טענתו של קירשנבאום, שאותה ביסס במחקרו העיוני-אמפירי, היא שאי-קבילות ההודאה הפלילית מאיינת (מבטלת) את התמריצים לחילוץ ה"אמת" תוך כפייה ועינויים. כפי שראינו, זוהי מסקנה המתיישבת הן עם ניסיון החיים והן עם הניתוח של תורת המשחקים של החקירה הפלילית.

פרשת קטאר-גייט ממחישה עד כמה קל לטעות באבחנה בין הודאה מרצון לבין הודאה כתוצאה מלחץ. כאשר מערכת שלמה בנויה כך שתמריץ הודאות – בין אם באמצעות עסקאות טיעון, בין אם בעזרת הבטחות סמויות – היא יוצרת מציאות מסוכנת: ההודאה אינה עוד שיקוף של אחריות פלילית, אלא אמצעי טקטי.

כך נוצרות הודאות – גם מצד אשמים, אבל גם, וזה המסוכן באמת – מצד חפים מפשע. ככל שנמשיך לראות בהודאה "סוף פסוק", כך נגדיל את הסיכון להרשעות שווא. וככל שנמשיך לתמרץ חוקים להשתמש בשיטות חקירה מעוותות ולא חוקיות, כך נחליש את הרצון לברר את האמת במלואה.

תורת המשחקים מלמדת אותנו מה המשפט לפעמים שוכח: בני אדם אינם פועלים בעולם של אמת ושקר, אלא בעולם של תגמולים וסיכונים. חקירה פלילית שמבקשת לחשוף את האמת צריכה להתנהל מתוך הכרה בעובדה הזו – לא מתוך הדחקתה.

כל עוד לא תונהג בישראל מדיניות שמבוססת על כללי בטיחות מהותיים – ובראשם הכלל שלפיו אין להסתמך על הודאה אלא אם יש לה עוגנים חיצוניים – נמשיך להסתכן בעיוותים מערכתיים חמורים. זהו אינטרס של כולנו – לא רק של החשודים.

כאשר מערכת שלמה בנויה כך שתמריץ הודאות – בין אם באמצעות עסקאות טיעון, בין אם בעזרת הבטחות סמויות – היא יוצרת מציאות מסוכנת: ההודאה אינה עוד שיקוף של אחריות פלילית, אלא אמצעי טקטי

ואם נרצה באמת להילחם בפשע, עלינו להבטיח שמערכת החקירה עצמה לא תייצר עוולות גדולות עוד יותר.

ד"ר יוסף זהר הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר "הקבצן השביעי - רשימות מבית העצורים".