שנה וחצי לאחר הפוגרום הקשה ביותר שהעם היהודי חווה בארצו, הכתובת שעל הקיר ברורה כשמש: לפחות בשנה וחצי שלפנינו, עד נובמבר 2026, אין כל סיכוי שתוקם ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי אותו יום, ולבדיקת התקופה שקדמה לו. בנימין נתניהו וממשלת הווסאלים שלו בחיים לא תסכין ל"מוקש קופץ" שכזה, שיביא לקיצה.

אבל גם אם יקרה נס וממשלת הנוכל-המתנכל תסיים את חייה קודם למועד הרשמי שנקבע לכך, ותקום בציון ממשלה המושתתת על מפלגות הימין הרך, המרכז והשמאל, ייקח זמן רב מאוד עד שיוזמה כזו לוועדת חקירה ממלכתית תיכון. כך יהיה גם אם ממשלה כזו תיכון רק אחרי הבחירות הבאות, אם תתקיימנה בכלל.

גם אם הממשלה תסיים את חייה קודם למועד הרשמי שנקבע לכך, ותקום בציון ממשלה המושתתת על מפלגות הימין הרך, המרכז והשמאל – ייקח זמן רב מאוד עד שיוזמה לוועדת חקירה ממלכתית תיכון

אין אלא לראות את הדוגמה האחרונה לכך, בנעשה סביב ועדת החקירה בסוגיית כלי השייט (ועדת גרוניס): ממשלת בנט כוננה ב-13 ביוני 2021 וקיבלה את ההחלטה על הקמת ועדת החקירה רק שבעה חודשים לאחר מכן (ב-23 בינואר 2022, תוך שראש הממשלה עצמו נמנע); והיום, שלוש שנים וחודשיים לאחר כינונה – הוקפאה וועדת החקירה לכלי השייט, וכלל לא החל השימוע למי שקיבלו ממנה מכתבי אזהרה. והסוף, מי יישורנו.

ועוד דבר: גם אם תיכון ועדה כזו, ומסקנותיה יבואו חשבון עם מי שיבואו (במשולש קביעת האחריות-האשמה-ההמלצה לענישה), במציאות העגומה של חיינו הפוליטיים לא תהיה לכך כל משמעות.

אין זו התקופה בה מסקנות והמלצות היו שוט להצליף בו, כבעבר: אלה של ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים הביאו לסיום תפקידיהם של ראשת הממשלה גולדה מאיר, של שר הביטחון משה דיין, ועוד קודם לכן – של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אליהו זעירא.

גם אין זה הזמן בו מסקנות והמלצות ועדת כהן, ועדת-החקירה לאירועים במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות – הביאו לסיום תפקידו של שר הביטחון אריאל שרון, של הרמטכ"ל רפאל איתן, ושל ראש אמ"ן יהושע שגיא. נזכור שגם ראש הממשלה, מנחם בגין, התפטר בגין מציאות זו מאוחר יותר (28 באוגוסט 1983). וכך, גם אין זו העת בה כובדו המלצותיה של ועדת אור – לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000, לרבות בעניינם של השר לביטחון פנים שלמה בן עמי, מפכ"ל המשטרה יהודה וילק, וראש מחוז צפון, אליק רון.

גם אם תיכון ועדה כזו, ומסקנותיה יבואו חשבון עם מי שיבואו, במציאות העגומה של חיינו הפוליטיים לא תהיה לכך כל משמעות. אין זו התקופה בה מסקנות והמלצות היו שוט להצליף בו, כבעבר

אנו חיים בעידן בנימין נתניהו, שאת המתרחש בו סביב אירועים כאלה ניתן לראות בהתייחסותו למסקנות ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי הר מירון (ועדת מרים נאור ז"ל ודבורה ברלינר). מלאכת הוועדה, שנמשכה כמעט שלוש שנים (!) הסתכמה אמנם בקביעה שלראש הממשלה יש "אחריות אישית" למחדל, אך מפאת מעמדו לא המליצה על צעדים אופרטיביים בגין כך. זה היה מספיק "רך" עבור מי ש"לא משכו בכנף בגדו" – כדי להתייחס לכך כשביב אבק שניער בחופזה מכתפו.

ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי השבעה באוקטובר, אם תיכון, תתקל בשורת קשיים נוספת:

• האחד, צורך "ללכת אחורה" לפחות עד "צוק איתן" (2014). בדיקת תקופה של כמעט עשור היא משימה קשה, שתחייב זמן חקירה ארוך מאוד.
• השני, אין דרך מעשית לבוא חשבון עם מי שכבר לא נמצא במערכת הציבורית, מה גם שחלקם עשויים לנסות להתחמק מכך, ולו ב"מודל שרוליק איינהורן" (שהות בחו"ל כדי לא להתייצב למתן עדות או חקירה).
• ושלישית: עם פרסום כל אחד מתחקירי צה"ל, אנו רואים בברור כי הם פורסים את "יומני המבצעים" של האירועים (כמענה לשאלה "מה קרה"), אך אינם חודרים עמוק יותר לבדיקת השאלה החשובה יותר לצורך לימוד לקחים וזיהוי האשמים במחדלים: "למה זה קרה". כך היטיב לתאר זאת תמיר פרדו, בראיון ל"מבט מל"מ" (גיליון 99, עמוד 7). באווירה הפוליטית הקשה במדינת ישראל כיום, ספק אם ועדה ממלכתית שכזו תנהג אחרת.

אז מה כן?

המאבק לכינון ועדת חקירה ממלכתית צריך להמשך, ולו כדי להשתמש בו כקרדום לחפירת הבור שיפיל את הממשלה. אך לא זה ענייננו כאן. לדעתי, במקום זאת, כל מי שנגע בקטסטרופה של השבעה באוקטובר, בכל מקום, בכל רמה, בכל זמן (בין אם זה בתקופה הקרובה שקדמה למועד הנורא, או בשנים שקדמו לו), מחויב בעשיית "ועדת חקירה אישית", אותה יעשה לעצמו, כן – לעצמו.

ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון הסתכמה בקביעת "אחריות אישית" של רה"מ למחדל, אך מפאת מעמדו לא המליצה על צעדים אופרטיביים, מה שאפשר ל"מי שלא משכו בכנף בגדו" לנער זאת מעליו כאבק

מניח שכל הנוגעים בכך כבר עשו זאת מזמן, כך שמלאכתם תהיה קלה בדרך לקביעה הענישה שיקצבו לעצמם. ולא, אין כוונתי חלילה להיצמד ל"דוקטרינה היפנית", וגם לא לדרוש שיתדפקו על שערי בית כלא ויתעקשו להיכנס בין חומותיו. לענישה עצמית שכזו, בצד בקשת סליחה אישית או קיבוצית ממי שנפגעו, שלל גוונים אפשריים:

• למי שעדיין בשרות ביטחוני או עבודה במגזר הציבורי – התפטרות ופרישה.
• הימנעות מוחלטת ממעבר לתפקיד בשירות ציבורי אחר.
• גזרת חיי צניעות אישיים – לא לחיי נהנתנות ולג'ובים מפתים במגזר הפרטי,  ויותר מכך – תרומת ממון ו/או נכסים אישיים לנפגעי האסון (ראו "תקנת השבים", 1981).
• סיוע בשיקום ישובים שנפגעו בשבעה באוקטובר ובמקורות פרנסותיהם (מה שהתאים ועדיין מתאים לאלפי מתנדבים, ודאי מתאים לחוטאים). או תרומת X חודשים/שנים לעבודות שרות עם אוכלוסיות מוחלשות בארץ (וכאלה לצערנו "קיימות בשפע"), או בעולם השלישי.
• נבין גם את מי שירצה לגזור על עצמו אחר כך נידוי אישי וחיי פרישות.

ניתן לבטל רעיון זה כנאיבי; או כדרך מילוט מקלה כדי לעקוף ענישה (שהרי אין אדם אובייקטיבי אצל עצמו); וכמובן כרעיון שרק יקל על הדרג המדיני, ובעיקר על ראש הממשלה, להתחמק בחיוך ציני מקבלת אחריות. הרי יש אחרים שעושים זאת במקומו ואף מלקים את עצמם.

אין כוונתי חלילה להיצמד ל"דוקטרינה היפנית", וגם לא לדרוש שיתדפקו על שערי בית כלא ויתעקשו להיכנס בין חומותיו. לענישה עצמית, בצד בקשת סליחה אישית או קיבוצית ממי שנפגעו, שלל גוונים אפשריים

אבל, יש בשיטה זו שלושה יתרונות מאוד גדולים:

• האחד, מימוש הענשה עצמית הוא פתח לתיקון ושיקום אישי.
• השני, מתן פומבי לכך (וכך הכרחי שייעשה), הוא דרך משמעותית להפגת כעסים של מי שנפגעו באופן אישי מהמחדל, מה ששום תחקיר שפורסם כבר בציבור, או דו"ח מסכם של ועדת חקירה ממלכתית עתידית, לא יעשה.
• והשלישי – טרנד כזה, אם יתפתח לתופעה נרחבת, יכול לייצר תיקון מוסרי חשוב ברמה הלאומית, מה שאנו זקוקים לו יותר מכל לתקומתה של ישראל אחרת.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.