בתחילת המאה ה־21 משק המים הישראלי הגיע לשפל המדרגה. בערים רבות הצנרת הרקיבה מתחת לאדמה, תוצאה של הזנחה רבת שנים. תחזוקה שוטפת של תשתיות מים וביוב דורשת השקעות לטווח ארוך, הסמויות מעינו של הציבור – שני מאפיינים שהופכים אותן לשנואות על פוליטיקאים.

שום ראש עירייה עוד לא נבחר בגלל שדאג להחליף את הצנרת בזמן. רבים מראשי העיריות לקחו את התקציבים שיועדו למשק המים והשקיעו אותם בפרויקטים שהבוחרים יכלו לראות ולהעריך – איי תנועה פרחוניים, למשל. הפרחים פרחו, תשתיות המים נבלו. פחת המים בישראל (אחוז המים הדולף מהמערכת) דגדג את נתוני העולם השלישי, התקלות היו תכופות, הנזקים אדירים. היה ברור שככה אי אפשר להמשיך.

ב־2007, אחרי כמה גלגולים ושנים של ויכוחים, עברה רפורמה: השליטה במשק המים הוצאה מידי העיריות והועברה לתאגידים ייעודיים. משק המים הפך למשק סגור – כל שקל שנכנס חוזר להשקעה במערכת. מכה לכיכרות הפרחוניות, ברכה גדולה לאינטרס הציבורי.

בכל דוח ובדיקה עולה שמשק המים – שבמקביל עבר את מהפכות ההתפלה וההשבה (טיהור ביוב לטובת שימוש בחקלאות) – עלה על דרך המלך והפך לאחד היעילים בעולם

מאז, בכל דוח ובדיקה עולה שמשק המים הישראלי – שבמקביל עבר את מהפכות ההתפלה וההשבה (טיהור ביוב לטובת שימוש בחקלאות) – עלה על דרך המלך והפך לאחד היעילים בעולם.

לפי נתוני רשות המים, שיעור פחת המים במגזר העירוני הצטמצם אחרי הקמת התאגידים מכ־14% בממוצע לכ־8%. המשמעות – תוספת של כ־45 מיליון מ"ק בשנה למשק המים וחיסכון של כרבע מיליארד שקל בשנה, השקול לחיסכון של 3%–4% בתעריף המים.

שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן מכריז על תזכיר חוק לפירוק תאגידי המים, 27 באפריל 2025 (צילום: סיון שחור, לע"מ)

בעוד פחת המים יורד, הגבייה עלתה בעידן התאגידים לכ־95% (גביית הארנונה על ידי העיריות עומדת על כ־81% בממוצע), אספקת המים אמינה וכל זה קורה כשהמחיר שהציבור משלם עבור המים הוא אחד הנמוכים בעולם המערבי.

כל זה לא הפריע לכמה פופוליסטים בכנסת לתקוף במהלך השנים שוב ושוב את התאגידים ולקרוא לסגירתם. בכל ספין יש גרעין של אמת, ונקודת התורפה של התאגידים הייתה ריבויים: אין סיבה שבישראל יפעלו 56 תאגידי מים. יש קונצנזוס רחב שאפשר להסתפק במחצית או אפילו פחות. רק שבמקום לייעל ולצמצם, המתנגדים דרשו לעלות על התאגידים עם D-9 לקול תרועות ההמון.

כהן הקים צוות לבחינת רפורמה במשק המים, ומשרד האנרגיה פרסם קול קורא שהזמין את בעלי העניין להציג את עמדתם. בסוף השבוע ניירות העמדה הועלו לאתר משרד האנרגיה. חזית כל כך אחידה מזמן לא נראתה כאן

מירי רגב, בטרם שודרגה לשרה, הייתה אחת הבולטות בהסתערות על התאגידים. מתנגדי התאגידים נפנפו בעובדה שתעריפי המים עלו בשנים הראשונות לקיומם, בין השאר בגלל הבצורות שדחפו את המדינה להשקיע מיליארדים במתקני התפלה.

אחר כך המחירים ירדו אבל המתקפות נותרו, על אף שכל בדיקה אובייקטיבית העלתה שבלי התאגידים יהיה גרוע יותר. כך, למשל, ועדת בלינקוב (מנכ"ל האוצר לשעבר) שבדקה ב־2019 את אפשרות סגירת התאגידים, הגיעה למסקנה שמעבר לניהול משק המים בעיריות צפוי להגדיל את עלויות התפעול בכ־235 מיליון שקל לשנה, שיחייבו התייקרות של כ־2.5% בתעריף המים.

מבט על תאגיד המים "מי ברק" בבני ברק (צילום: יעקב נעומי/פלאש90)

אחד מחברי הכנסת שהתמיד בפעילות נגד התאגידים היה אלי כהן. הממשלה הנוכחית היא כידוע גן עדן לפופוליסטים, וכיום כהן הוא שר האנרגיה והמים. אתמול (ראשון) הוא כינס מסיבת עיתונאים והכריז שמשרד האנרגיה מתחיל לקדם חוק שיבטל את חובתן של העיריות להקים תאגיד מים, ויאפשר להן להחזיר לעצמן את ניהול משק המים העירוני. את הכוונה האמיתית הסגירה כותרת המצגת שכהן הקרין באירוע: "ביטול תאגידי המים".

המהלך הותנע ביוני אשתקד. כהן הקים צוות לבחינת רפורמה במשק המים, ומשרד האנרגיה פרסם קול קורא שהזמין את בעלי העניין להציג את עמדתם. בסוף השבוע ניירות העמדה הועלו לאתר משרד האנרגיה. חזית כל כך אחידה מזמן לא נראתה כאן.

לשר כהן דחוף להטביע חותם. הוא נחת במשרד אפור שרוב הציבור לא מתעניין בו. כל עוד האור דולק והמים זורמים בברזים לרוב הישראלים לא ממש אכפת מי השר הממונה

רשות המים – הרשות הממשלתית האחראית על ניהול משק המים בישראל – הגישה דוח בן 15 עמודים בו הביעה התנגדות נחרצת לביטול תאגידי המים; בנייר העמדה של משרד האוצר נכתב, בין היתר, "המצב של משק המים והביוב העירוני תחת תאגוד הוא טוב לאין שיעור ממצב משק המים תחת הרשויות המקומיות".

כמו כן, המשרד להגנת הסביבה הסביר שהקמת התאגידים הביאה לצמצום משמעותי בהזרמת שפכים וביוב לסביבה ולנחלים, וציין כי ברשויות מקומיות שלא צייתו לחוק ועדיין מנהלות בעצמן את משק המים – כגון בית שאן, כפר תבור, נהריה, ראש פינה ומעיליא – יש תקלות תכופות וגלישות ביוב תדירות שפוגעות בטבע ובמקורות המים.

צינור ביוב (צילום: חן ליאופולד/פלאש90)

נוסף על כך, מומחים עצמאיים כמו פרופסור יוג'ין קנדל, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, וגיורא שחם, לשעבר ראש רשות המים, כתבו על חשבון זמנם הפרטי מסמכים מפורטים ומנומקים נגד סגירת התאגידים. אפילו העמותה הסביבתית "צלול" והתאחדות התעשיינים, כנראה לראשונה בהיסטוריה, מצאו את עצמן באותו צד של המתרס.

מכל המסמכים וניירות העמדה עלתה אותה שאלה: אם זה לא מקולקל, איזו סיבה יש לנסות לתקן את זה?

הסיבה היא שלשר כהן דחוף להטביע חותם. הוא נחת במשרד אפור שרוב הציבור לא מתעניין בו. כל עוד האור דולק והמים זורמים בברזים לרוב הישראלים לא ממש אכפת מי השר הממונה. הוא רוצה להיזכר ככחלון של המים והחשמל, האיש שהעביר רפורמות שהורידו את המחירים.

האירוניה היא שלפי תחשיב שערכו ברשות המים, סגירת התאגידים דווקא תגרום לעלייה של כ־20% בתעריף, כך שכהן אפילו לא ירוויח את ליטרת היח"צ שהוא חושק בה

בתחום האנרגיה השאפתנות הזו משתלבת לא רע עם האינטרס הציבורי – למשל במתן האפשרות לקנות חשמל בזול מספקי החשמל הפרטיים או בניסיון להפוך את הפאנלים הסולאריים לאורחים בכל גג בישראל. אבל בכל הנוגע למים, זה עלול לגרום לנזק אדיר.

האירוניה היא שלפי תחשיב שערכו ברשות המים, סגירת התאגידים דווקא תגרום לעלייה של כ־20% בתעריף, כך שכהן אפילו לא ירוויח את ליטרת היח"צ שהוא חושק בה.

שר האנרגיה אלי כהן נואם בטקס מכירת תחנת הכוח אשכול באשדוד, 3 ביוני 2024 (צילום: לירון מולדובן/פלאש90)

במפגש עם עיתונאים כהן ויד ימינו, מנכ"ל משרד האנרגיה יוסי דיין, לא ניסו להתווכח עם ההצלחה של התאגידים בכל הפרמטרים המדידים, אבל טענו שלאותם הישגים אפשר להגיע עם מנגנונים הרבה יותר צנועים וזולים שיפעלו בתוך העיריות. מכיוון שמדובר במשק סגור, אם סגירת התאגידים תחסוך כסף, החיסכון ישורשר אל תעריף המים.

כהן מודע לכך שאם כספי משק המים ייפלו שוב בידי ראשי העיריות זה מתכון לאסון. לכן, הוא מבטיח שעל פי החוק שלו משק המים ימשיך להיות משק סגור מבחינה כספית גם כשהניהול יחזור לידי העיריות. מכיוון שתזכיר החוק לא הוצג לתקשורת ולציבור – ורק אתמול נשלח למשרדי הממשלה האחרים – לא ברור מה המנגנון שיבטיח את זה, אבל כנראה מדובר בחשבון בנק נפרד.

כדי לנמק את עמדתו בילסקי גייס סיפור מימיו בעיריית רעננה, אז נדהם מהבזבזנות והראוותנות של התאגיד ששכר משרדים יקרים והקים מוקד נפרד כדי לבצע את אותה עבודה "שקודם עשו שלושה עובדים"

נוסף על כך, העיריות יחויבו למנות מנהל מים עירוני ולהוכיח שהן עומדות בפרמטרים של פחת מים נמוך וגבייה יעילה. אכן יעדים ראויים, אבל הם כבר הושגו בשנים האחרונות על ידי התאגידים.

הקלף החזק ששלף כהן במסיבת העיתונאים היה זאב ביֶלסקי. בילסקי, בעבר ראש העירייה המוערך של רעננה וח"כ חרוץ ב"קדימה", הוא איש ציבור הגון, ראוי וגם לא מזוהה עם המחנה הפוליטי של כהן. הוא מונה על ידו לחבר בצוות המייעץ לרפורמה ותומך נחרצות בסגירת התאגידים.

מבט על מתקני תאגיד המים "ברק מים" בעיר בני ברק, 28 בינואר 2016 (צילום: יעקב נאומי/פלאש90)

כדי לנמק את עמדתו בילסקי גייס סיפור מימיו בעיריית רעננה, אז נדהם מהבזבזנות והראוותנות של התאגיד ששכר משרדים יקרים והקים מוקד נפרד כדי לבצע את אותה עבודה "שקודם עשו שלושה עובדים עם מפתח שוודי", כדברי בילסקי.

אם כל הערים בישראל היו רעננה וכל ראשי הערים היו בילסקי, ייתכן שלא היה צריך מלכתחילה תאגידי מים. למרבה הצער, זה לא המצב.

עם החצי השני של צוות היועצים – דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים – זה הלך פחות חלק. תוך כדי התהליך התברר שדווקא לא אצה לו הדרך לסגור את התאגידים. בדוח המסכם שפרסם אתמול משרד האנרגיה חוות דעתו של שטרום צורפה בנפרד. מעיון בה עולה שהוא מתנגד בתוקף לחוק שכהן מנסה להריץ.

כמי שמגיש מזה 17 שנה תוכנית רדיו המבוססת על פניות ציבור, אני יכול להעיד שתאגידי המים ממוקמים בתחתית מצעד התלונות של הציבור הישראלי

בחוות דעתו מפרט שטרום איך משק המים השתדרג מאז עידן התאגידים. הוא גם מסכים – ועל כך אין חולק – שיש מה לשפר, אבל מציע לעשות את זה בזהירות ובהדרגתיות ולהתחיל עם פיילוט שיימשך שלוש שנים, שבמסגרתו רק העיריות שממילא אין להן תאגידי מים ייבחנו בקפדנות ויצטרכו להפגין ביצועים ברמה גבוהה כדי לקבל אישור שלא להקים תאגיד. לכהן אין את הזמן והסבלנות לחכות לפיילוט הזה שיסתיים הרבה אחרי הקדנציה שלו במשרד האנרגיה.

שטרום, באורח תמוה, נעדר ממסיבת העיתונאים. ממשרד האנרגיה נמסר ש"דרור שטרום שימש יועץ למנכ"ל ולאנשי המקצוע במשרד בבחינת הנושא, בחלקים מסוימים דעתו המקצועית התקבלה. לצערנו נבצר ממנו היום להגיע עקב התחייבויות קודמות".

גיורא שחם בעת שהיה יו"ר רשות המים, יוני 2020 (צילום: צילום מסך מיוטיוב, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

חוץ מהורדת מחירים – שכאמור יש מחלוקת אם סגירת התאגידים אכן תניב אותה – כהן ודיין חזרו שוב ושוב על המנטרה של "שיפור השירות לאזרח". השירות של תאגידי המים רחוק מלהיות מושלם. איים של אטימות ורשלנות יש בכל מקום במגזר הציבורי בישראל, גם בחלק מהתאגידים.

אבל כמי שמגיש מזה 17 שנה תוכנית רדיו המבוססת על פניות ציבור, אני יכול להעיד שתאגידי המים ממוקמים בתחתית מצעד התלונות של הציבור הישראלי. בהינתן העובדה שיש ממשק יום־יומי בין תאגידי המים לבין מיליוני משקי בית, אפשר היה לצפות לזרם אדיר של תלונות ובעיות. בפועל, מדובר בזרזיף ביחס למערכות ציבוריות וממשלתיות אחרות.

מבין כל ניירות העמדה, החריף ביותר הוא זה שניסח גיורא שחם, ראש רשות המים הקודם. כך הוא בחר לחתום אותו:

"ההיסטוריונית האמריקאית הנודעת ברברה טוכמן, שכתבה את 'מצעד האיוולת', מנתה שלושה תנאים על מנת שמדיניות תוגדר כאיוולת: א. חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמן אמת ולא בראייה שלאחר מעשה. ב. חייבת להיות דרך פעולה חלופית. ג. המדיניות היא של קבוצה ולא של אדם יחיד. אפשר לומר, באופן די נחרץ, שאם מדיניות פירוק התאגידים תתממש ניתן יהיה לכתוב פרק מכובד נוסף בספר החשוב הזה".